תמיהות בדינא דלחשא"ב
א) גמ' סג: "ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחה כי יתבה וקא לישא אמר לה הילך גיטך אמרה ליה ליהוי בידך, אמר רב נחמן אם איתא לדר"ח עבדי בה עובדא, אמר ליה רבא ואם איתא לדר"ח עבדת בה עובדא הא לא חזרה שליחות אצל הבעל וכו' " ובהמשך הגמ' מייתי דהאי דינא דלחשא"ב הוי ספיקא דדינא ובעי' מספק גט שני ואי מת חולצת ואינה מתייבמת.
והמבואר בגמ' דנסתפקו האמוראים האם שליח הולכה יכול ליהות אף שליח קבלה וטעמא דאין יכול משום דלא חזרה שליחות אצל בעל, וצ"ב בביאור האי טעמא.
ורש"י כתב בביאור טעמא וז"ל "שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות הראשון עד שלא היה לו שהות לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות" ומבואר מרש"י דכל שליח בעי' דיחזור לשולחו ויאמר עשיתי שליחותך בעודו שליח והכא כיון דנעשה שליח למי שנשתלח לו תו לא הוי שליח הבעל דניתק הוא משליחות זו כשנעשה שליח למי שנשתלח לו.
וכעין זה מבואר בתוס' לעיל (כד.) דכתבו שם וז"ל "שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים" עכ"ל.
ויש לעיין בדבריהם טובא א. מ"ט בעי' דשליח יחזור למשלח לומר עשיתי שליחותך והיכן מצינו לדין זה, ב. ועוד דבדקדוק דבריהם מבואר דלא בעי' דיחזור לומר למשלח עשיתי שליחותך אלא בעי' דיהיה ראוי לחזור ולומר עשיתי שליחותך ואי משום מה איכא תנאי בשליחות דיחזור ויאמר עשיתי שליחותך מ"ט סגי בהא דראוי ולא בעי' דבאמת יחזור ויאמר עשיתי שליחותך, ג. עוד יש לעיין מ"ט אי נעשה שליח למי שנשתלח לו כתב רש"י דניתק משליחות הראשון ומ"ט אין יכול ליהות שליח אף של המשלח ואף למי שנשתלח עליו, ד. עוד יש לעיין מ"ט אי ניתק משליחות הראשון אין יכול לחזור ולומר עשיתי שליחותך ומ"ט בעי' דיאמר הא דוקא בעודו שליח, [ה. עוד יש לעיין בשינוי לש' רש"י מהתוס' דבתוס' כתבו דהחיסרון הוא דהוי שליח לאחרים וברש"י כתב דהחיסרון הוא דהוי שליח למי שנשתלח לו, ועוד דברש"י כתב דניתק משליחות הראשון ובתוס' לא הזכיר הא וצ"ב בשינוי לשונם].
והנה יעוי' בלש' רש"י בסוגייא דלעיל (כד.) דמיירי התם גבי אשה ששלחה בעלה להוליך גט למקום פלוני ובמקום פלוני תקבל גיטה ואמרי' עלה דלא מהני משום דלחשא"ב, וכתב רש"י וז"ל "שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך לחברך וזו אינה ראויה לחזור שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור" עכ"ל, ומבואר ברש"י טעם חדש מ"ט אין יכולה לחזור ולומר עשיתי שליחותך (והיינו בעודה שלוחתו) משום דנעשית בעל המעשה, [וכן יעוי"ש בתוס' שכתבו דרש"י פליג אדבריהם].
ובאבנ"מ (קמ"א) עמד על זה וכתב דרש"י אתי ליישב קושיית הראשונים דבסוגייא דידן מבואר דהאי דינא דלחשא"ב הוי ספק ובסוגייא דלעיל אמרי' לה בפשיטות ומשמע דהוי דין פשוט וליכא מאן דפליג עלה, ורש"י עמד ע"ז וביאר דבסוגייא דלעיל התם הוי בעל המעשה והיכא דנעשה בעל המעשה פשיטא דנעקר שליחותו ואין יכול לחזור ולומר עשיתי שליחותך, אך בסוגייא דידן לא נהפך לבעל המעשה ומשו"ה מסתפקי' שמא לא בטל שליחותו ויכול לחזור ולומר עשיתי שליחותך, וגם דבר זה צ"ב.
ביאור הרש"ש בדינא דלחשא"ב
ב) ובהקדם ישוב דברי הרש"י והתוס' נראה להקדים דברי הרש"ש בסוגייא דלעיל דכתב שם דדברי רש"י ותוס' דחוקים ופי' בע"א דהאי דינא דלחשא"ב היינו משום דכיון דהוי שליח הבעל להולכה א"כ לא יצא מרשות הבעל והוי כמו הא דאמרי' לעיל (כג:) דאין העבד נעשה שליח לקבל גיטו לחבירו מיד רבו שלו ופי' רש"י דהיינו משום דלא נפיק מרשותיה דהבעלים, וה"נ לא נפיק מרשותיה דבעל כיון דיד שליח כיד הבעל.
ונראה דיש לזה משמעות מדברי המאירי שם דכתב וז"ל "וי"מ דלחשא"ב כלומר דכל שליח הולכה במקום בעל קאי והרי אין הבעל עצמו יכול לעשות עצמו שליח לקבלה" עכ"ל, ולכאו' ביאור דבריו הוא כדברי הרש"ש.
ואמנם יש לעיין מ"ט באמת בעי' דבשעת קבלה אכתי תהוי שליח הולכה ויחשב כדלא נפיק מרשותיה דבעל ומ"ט אין יכולה להיהפך משליח הולכה לשליח קבלה ובזה יחשב כנתינת הגט דנפיק מרשותיה דבעל.
ולכאו' המבואר מהא דס"ל למאירי והרש"ש דכה"ג לא חשיבא נתינה מיד האיש ליד האשה, ויש לדון בזה טובא א. יש לדון מדיני הל' שליחות דמסתבר דאי שלח שליח להזיק חבירו [דמבואר דלולי דינא דאשלד"ע הוי שליח, ולדעת הרבה פוסקים בשוגג איכא שלד"ע], והשליח זרק אבן להזיק את חבירו וקודם שנפלה ביטל השליח שליחותו דלא יהיה חייב על ההיזק כיון דאין מתייחס עליו מעשה ההיזק ואולי יחשב כגרמא אך לא מסתבר דיחשב דאיהו הזיק, וא"כ אף הכא לא יתייחס אליו הא דהגט הגיע ליד האשה כיון דבההיא שעתא לא הוי שלוחיה דבעל,[1] ב. עוד יש לדון דאף אי נימא דלא כהנ"ל מ"מ י"ל דבהל' גיטין בעי' דיתן לידה ובכה"ג ודאי אין מתייחס עליו המעשה נתינה לידה.
ואמנם נראה פשוט דהסברות הנ"ל הם רק בשליחות מעשה דעיקר ענין השליחות היא לייחס מעשה השליח למשלח אך בשליחות כח דענין השליחות הוא דהשליח עומד במקום הבעל ומחיל החלות דבעל א"כ נראה דאין צריך לייחס כל פרט ממעשה החלות ואי שלוחו לקנות לו דבר יכול השליח לקנותו בחצר דידיה כיון דאיהו עביד החלות, וא"כ אף הכא כיון דהשליח עביד חלות הגירושין אין צריך שיהא שליח בשעת קבלת הגט לאשה דכלפי השליח חשיב כמעשה גירושין וא"כ מהני לגבי הבעל.
וא"כ אי נימא דשליח להולכה הוי שליחות כח והשליח עביד החלות הגירושין[2] א"כ נמצא דאי זרק לה השליח הגט ובעודו באויר ביטל השליח או המשלח שליחותו מ"מ תיהיה מגורשת דכיון דהשליח מחיל הגירושין וכלפיו שפיר חשיב כמעשה גירושין א"כ שפיר חיילי הגירושין, ויש לעיין בזה.[3]
ואמנם אי באמת נימא הכי דבשליחות הולכה חשיבא כשליחות כח יש לבאר דברי הרש"ש בפשיטות דכיון דהשליח מחיל הגירושין א"כ פשיטא דאי ימות קודם שהגיע גט לידה (כגון בזרק לה או בנתן לה להתגרש לאחר ל') דאינה מגורשת כיון דליכא למאן דמחיל הגירושין, וא"כ ודאי דבעי דיהיה בשעת קבלת הגירושין שליח הולכה ומשו"ה איכא לגריעותא דלא נפיק מרשותיה דבעל.
ואמנם יש להק' על הנ"ל איך נכנס בלש' הגמ' דלחשא"ב, ויעוי' ברש"ש מש"כ בזה ואכתי צ"ע.
ביאור הגרש"ש בדברי רש"י
ג) ובביאור דברי רש"י יעוי' בשער"י (ש"ז סוף פ"ז) דכתב לבאר בדברי רש"י כדכתבנו בדברי הרש"ש דבעי' שיהיה השליח אף בשעת חלות הגירושין שליח כיון דהשליח מחיל הגירושין, והוסיף הגרש"ש דכיון דבכל חלות הוי בב' שלבים א. מעשה החלות, ב. החלות חלה, והיינו דרק לאחר השלב של מעשה החלות החלות חלה א"כ בעי' דיהיה השליח שליח הבעל אף בשעת חלות השליחות ואף דהוי ברגע אחד מ"מ כיון דהוי בב' שלבים אי לא הוי שליח הבעל בשלב דהחלות חל לא חיילי הגירושין, [ויש שהגדירו דבר זה כזמן שכלי], [והיינו דלא כדאמרן למעלה דבשליחות כח לא בעי' דיהיה השליח שלוחו דהבעל בשעת החלות כיון דלפי דידיה חשיב כמעשה גירושין].
ומעתה כתב הגרש"ש דאין השליח נשאר שליח הבעל באותו השלב כיון דאין צריך לעשות כלום בשליחות הבעל ואף דבעי' שיהיה שליח בשביל חלות הגירושין הוי מילי בעלמא ודינא דיפקע מיניה שם שליח ובכל שליחות לחלות איכא להאי גריעותא דכיון דעשה השליח מעשה השליחות ואכתי לא חל החלות והשתא הוי השליחות מילי בעלמא פקע מיניה השליחות ותו אין החלות חלה.
ומעתה כתב הגרש"ש דע"ז נאמר הדין דכל שליח אף לאחר מעשה השליחות איכא עוד חלק ממעשה השליחות והיא שיחזור לבעלים לומר עשיתי שליחותך וכיון דאכתי בעי' לעשות מעשה הוי שליח הבעלים ולא פקע שם שליח מיניה ושפיר הוי שליח בשעה שהחלות חלה, וע"ז כתב רש"י דכל שליח בעי' שיהיה ראוי לחזור ולומר עשיתי שליחותך בעודו שליח.
ונראה פשוט דאי היה שולחו לדבר אחר דהיינו שיעשה חלות אחרת לאחר החלות זו לא מהני דהא הוי שליחות חדשה ותו לא מהני לענין השליחות הקודמת דתו לית ליה כח לגבי הגירושין, ומשו"ה בעי' דיעביד מעשה דהוי קשור למעשה השליחות ההולכה והיינו דיחזור ויאמר לבעלים לומר עשיתי שליחותך דהוי חלק ממעשה השליחות להולכה, [ואף דאכתי תמוה לומר דחשיב שליח הולכה דהא אין גדר השליחות היא אלא לגרש ומה דבעי' לאחמ"כ לחזור לבעלים ולומר עשיתי שליחותך הוא גם דבר חדש ומ"ט חשיב כאותו שליחות, ואמנם אין זה קושייא כ"כ דהא מקידושין ילפי' דין שליחות ואף התם איכא להאי גריעותא וע"כ צ"ל דבעיקר דינא דשליחות חידשה תורה דכל עוד צריך לעשות מעשה מעניני השליחות הראשונה חשיב כאותו שליח כיון דהוי מעניני השליחות הראשונה, ועיין].
עוד נראה פשוט דאף דבעלמא לא שייך לשלוח על סתם מעשה דודאי היא שלח חבירו שיקפוץ באויר וכדו' לא חייל ע"ז שם שליחות כיון דהוי מעשה קוף בעלמא, מ"מ הכא מהני דהוי דומיא דשליחות להזיק חבירו דשייכא ביה שליחות כיון דאיכא בהא נפקותא לענין החיוב תשלומין, וא"כ ה"נ איכא בזה נפקותא לענין חלות הגירושין, ועיין.
ומעתה מתבאר היטב דברי הרש"י והתוס' דבכל שליחות חלות בעי' דיהיה ראוי השליח לחזור ולומר עשיתי שליחותך דאל"ה לא הוי שליח ואין יכול להחיל הגירושין, ואמנם יש לעיין מ"ט הכא אין יכול ליהות שליח הולכה אף בשעת חלות הגירושין ומ"ט אין ראוי לחזור ולומר עשיתי שליחותך בעודו שליח דמ"ש מכל דוכתא.
והנראה פשוט דהיינו משום מש"כ הרש"ש דבכה"ג לא נפיק מרשותיה דבעל ומשו"ה מוכרח הוא לבטל שליחותו להולכה וא"כ הדר גריעותא דלא חזרה שליחות אצל בעל, ואמנם ברש"י לא משמע כן דמשמע ברש"י דהיינו משום דנעשה שליח למי שנשתלח לו, וכן ברש"י לעיל כתב דהיינו משום דנהפך לבעל המעשה ומה ענין זה לדברי הרש"ש.
והנראה דביאור דברי רש"י הם דהא כל גירושין הוי ע"י מעשה הבעל דעביד באשה שנותן לרשותה, וא"כ פשיטא דאין האשה עצמה יכולה לגרש את עצמה כיון דכל מהות הגירושין הוי דהבעל עושה מעשה באשתו ולא שתעשה המעשה בעצמה וא"כ כל עוד דאינה בתורת האשה אלא בתורת שליח להוליך שפיר מהני אך כשמקבלת גיטה ונהפכת לבעל המעשה תו לא שייכא האי שליחות לגרש את עצמה וכדנתבאר, ומשו"ה פקע מנה כח השליחות לגרש וא"כ לא מהני הגירושין, וע"ז אמרי' דלחשא"ב והיינו דהדרה הגירועתא בכל שליחות ולא מהני הפיתרון דחשא"ב.
ונראה דהאי סברא הוי רק בסוגייא דלעיל לגבי אשה שעשאה בעלה שליח להולכה עד דמטיא להתם ולאחמ"כ תקבלה, דבדין שליחות הולכה בעי' דהשליח יהיה המגרש וא"כ נמצאת מגרשת את עצמה, אך לגבי שליח להוליך הגט לאשה ושלחתו האשה יש לדון דשמא שליחות קבלה לא הוי כשליחות הולכה דהא אינה פועלת חלות אלא הוי שליח למעשה הקבלה, וא"כ שפיר יהני דהא נהי דאיהו המגרש אך אין הוא המתגרשת ולא חשיב דאיהו עושה מעשה בעצמו דהא תורת שליחות לקבלה הוי לייחס המעשה לאשה וא"כ עשה מעשה באשה.
ומאידך יש לדון דכיון דבעי' ונתן בידה דהיינו רשותה א"כ לא מהני שליחות כיון דאכתי לא הוי ברשותה אא"כ תורת השליחות היא דתהוי ידו כידה, ואי נימא הכי א"כ איכא להאי גירועתא דהא א"כ חשיב כעושה מעשה הגירושין בעצמו.
והעולה ביאור דברי האבנ"מ בדעתא דרש"י דבסוגייא דלעיל דהאשה הוי שליח והויא בעל המעשה א"כ פשיטא דאיכא להאי גריעותא, אך בסוגייא דידן דהוי שליח מסתפקי' אי איכא להאי גירועתא, וביאור הדברים כדאמרן.
ונראה דהתוס' סברי דליכא בהא שום גריעותא דנעשית שליח לגרש עצמה כיון דמ"מ הוי עם כח הבעל, וע"כ פי' דהגירעותא הוא דנעשית שליח לאחרים והיינו דנעשית שליח לעצמה לקבל הגט [הכי הוי לישנא דגמ' ועיין רש"ש] וכל החיסרון אליבא דתוס' הוא דנעשית שליח לקבל הגט ובשביל שיהני מוכרח דינתק השליחות הראשונה דאל"ה לא יצא מרשותיה דבעל וכדביאר ברש"ש, [ופשיטא שאין כוונתו דאין שליח יכול ליהות אף שליח של אחר והאי אחר ודאי הוי לאו דווקא, אלא ועיקר כוונתו להפקיע מדברי הרש"י דהחיסרון הוא משום בעל המעשה ומשום דהוי שליח למי שנשתלח לו, דלפי התוס' אין זה עיקר הענין דאין החיסרון בדיני השליחות אלא בדיני נתינה דבעי' שיצא מרשות הנותן ומשא"כ לרש"י דהוי דין בדיני השליחות, ואכתי צ"ב האי לש' דקודם שיעשה שליח לאחרים].
והעולה דלדברי התוס' אין לחלק בין ב' הסוגיות הנ"ל דבין אי הוי אשה עצמה ובין אי הוי שלוחה ודאי חשיב כלא נפיק מרשותיה דבעל, ובאמת יעוי' במש"כ (בד"ה חצירה) דנקטו דליכא כלל סתירה בין סוגייא דידן לסוגייא דהתם אלא לעיל פשיטא ליה לסתמא דגמ' ובסוגייא דידן איכא אמוראי דמספקי בהו וכתב לבאר דאף בההיא סתמא דגמ' עדיפא ליה למימר מילתא אחירתא מהאי דינא דלחשא"ב כיון דאינו דין ברור,
[עוד בישוב הסתירה יעוי' ברשב"א מש"כ וצ"ע, ויעוי' עוד בריטב"א מש"כ לחדש בדינא דלחשא"ב דהוי מטעם טלי גיטך וצ"ע בלש' הגמ' וכן קשה מלשון הגמ' בסוגייא דלעיל דמבואר דהוי ב' ענינים טלי גיטך ולחשא"ב].
[1] [שוב נתבוננתי בדבר ונראה דבאמת בשלח להזיק לולי הא דאשלד"ע היה חייב דההיזק מתייחס למעשה הזריקה ומשו"ה חייב ולא משום ההיזק שלבסוף דאז הוי אנוס וכדכתב הנמוק"י בסוגייא דאשו משום חציו, אך באמת לענין נתינת הגט פשיטא דלא מהני האי סברא].
[2] ויעוי' בזה באו"ש בהל' גירושין (פ"ב הט"ו).
[3] ויעוי' במאירי לעיל (לב.) דכתב דהא נתנו השליח לאשה להתגרש בו לאחר ל' דיכול המשלח לבטל השליחות, ולכאו' מבואר דלא כהנ"ל, ואמנם יש לדחות דהתם מבטל השליחות למפרע וכדכתב בריטב"א בקידושין (נט:), ואכמ"ל.
א) גמ' סג: "ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחה כי יתבה וקא לישא אמר לה הילך גיטך אמרה ליה ליהוי בידך, אמר רב נחמן אם איתא לדר"ח עבדי בה עובדא, אמר ליה רבא ואם איתא לדר"ח עבדת בה עובדא הא לא חזרה שליחות אצל הבעל וכו' " ובהמשך הגמ' מייתי דהאי דינא דלחשא"ב הוי ספיקא דדינא ובעי' מספק גט שני ואי מת חולצת ואינה מתייבמת.
והמבואר בגמ' דנסתפקו האמוראים האם שליח הולכה יכול ליהות אף שליח קבלה וטעמא דאין יכול משום דלא חזרה שליחות אצל בעל, וצ"ב בביאור האי טעמא.
ורש"י כתב בביאור טעמא וז"ל "שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות הראשון עד שלא היה לו שהות לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות" ומבואר מרש"י דכל שליח בעי' דיחזור לשולחו ויאמר עשיתי שליחותך בעודו שליח והכא כיון דנעשה שליח למי שנשתלח לו תו לא הוי שליח הבעל דניתק הוא משליחות זו כשנעשה שליח למי שנשתלח לו.
וכעין זה מבואר בתוס' לעיל (כד.) דכתבו שם וז"ל "שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים" עכ"ל.
ויש לעיין בדבריהם טובא א. מ"ט בעי' דשליח יחזור למשלח לומר עשיתי שליחותך והיכן מצינו לדין זה, ב. ועוד דבדקדוק דבריהם מבואר דלא בעי' דיחזור לומר למשלח עשיתי שליחותך אלא בעי' דיהיה ראוי לחזור ולומר עשיתי שליחותך ואי משום מה איכא תנאי בשליחות דיחזור ויאמר עשיתי שליחותך מ"ט סגי בהא דראוי ולא בעי' דבאמת יחזור ויאמר עשיתי שליחותך, ג. עוד יש לעיין מ"ט אי נעשה שליח למי שנשתלח לו כתב רש"י דניתק משליחות הראשון ומ"ט אין יכול ליהות שליח אף של המשלח ואף למי שנשתלח עליו, ד. עוד יש לעיין מ"ט אי ניתק משליחות הראשון אין יכול לחזור ולומר עשיתי שליחותך ומ"ט בעי' דיאמר הא דוקא בעודו שליח, [ה. עוד יש לעיין בשינוי לש' רש"י מהתוס' דבתוס' כתבו דהחיסרון הוא דהוי שליח לאחרים וברש"י כתב דהחיסרון הוא דהוי שליח למי שנשתלח לו, ועוד דברש"י כתב דניתק משליחות הראשון ובתוס' לא הזכיר הא וצ"ב בשינוי לשונם].
והנה יעוי' בלש' רש"י בסוגייא דלעיל (כד.) דמיירי התם גבי אשה ששלחה בעלה להוליך גט למקום פלוני ובמקום פלוני תקבל גיטה ואמרי' עלה דלא מהני משום דלחשא"ב, וכתב רש"י וז"ל "שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך לחברך וזו אינה ראויה לחזור שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור" עכ"ל, ומבואר ברש"י טעם חדש מ"ט אין יכולה לחזור ולומר עשיתי שליחותך (והיינו בעודה שלוחתו) משום דנעשית בעל המעשה, [וכן יעוי"ש בתוס' שכתבו דרש"י פליג אדבריהם].
ובאבנ"מ (קמ"א) עמד על זה וכתב דרש"י אתי ליישב קושיית הראשונים דבסוגייא דידן מבואר דהאי דינא דלחשא"ב הוי ספק ובסוגייא דלעיל אמרי' לה בפשיטות ומשמע דהוי דין פשוט וליכא מאן דפליג עלה, ורש"י עמד ע"ז וביאר דבסוגייא דלעיל התם הוי בעל המעשה והיכא דנעשה בעל המעשה פשיטא דנעקר שליחותו ואין יכול לחזור ולומר עשיתי שליחותך, אך בסוגייא דידן לא נהפך לבעל המעשה ומשו"ה מסתפקי' שמא לא בטל שליחותו ויכול לחזור ולומר עשיתי שליחותך, וגם דבר זה צ"ב.
ביאור הרש"ש בדינא דלחשא"ב
ב) ובהקדם ישוב דברי הרש"י והתוס' נראה להקדים דברי הרש"ש בסוגייא דלעיל דכתב שם דדברי רש"י ותוס' דחוקים ופי' בע"א דהאי דינא דלחשא"ב היינו משום דכיון דהוי שליח הבעל להולכה א"כ לא יצא מרשות הבעל והוי כמו הא דאמרי' לעיל (כג:) דאין העבד נעשה שליח לקבל גיטו לחבירו מיד רבו שלו ופי' רש"י דהיינו משום דלא נפיק מרשותיה דהבעלים, וה"נ לא נפיק מרשותיה דבעל כיון דיד שליח כיד הבעל.
ונראה דיש לזה משמעות מדברי המאירי שם דכתב וז"ל "וי"מ דלחשא"ב כלומר דכל שליח הולכה במקום בעל קאי והרי אין הבעל עצמו יכול לעשות עצמו שליח לקבלה" עכ"ל, ולכאו' ביאור דבריו הוא כדברי הרש"ש.
ואמנם יש לעיין מ"ט באמת בעי' דבשעת קבלה אכתי תהוי שליח הולכה ויחשב כדלא נפיק מרשותיה דבעל ומ"ט אין יכולה להיהפך משליח הולכה לשליח קבלה ובזה יחשב כנתינת הגט דנפיק מרשותיה דבעל.
ולכאו' המבואר מהא דס"ל למאירי והרש"ש דכה"ג לא חשיבא נתינה מיד האיש ליד האשה, ויש לדון בזה טובא א. יש לדון מדיני הל' שליחות דמסתבר דאי שלח שליח להזיק חבירו [דמבואר דלולי דינא דאשלד"ע הוי שליח, ולדעת הרבה פוסקים בשוגג איכא שלד"ע], והשליח זרק אבן להזיק את חבירו וקודם שנפלה ביטל השליח שליחותו דלא יהיה חייב על ההיזק כיון דאין מתייחס עליו מעשה ההיזק ואולי יחשב כגרמא אך לא מסתבר דיחשב דאיהו הזיק, וא"כ אף הכא לא יתייחס אליו הא דהגט הגיע ליד האשה כיון דבההיא שעתא לא הוי שלוחיה דבעל,[1] ב. עוד יש לדון דאף אי נימא דלא כהנ"ל מ"מ י"ל דבהל' גיטין בעי' דיתן לידה ובכה"ג ודאי אין מתייחס עליו המעשה נתינה לידה.
ואמנם נראה פשוט דהסברות הנ"ל הם רק בשליחות מעשה דעיקר ענין השליחות היא לייחס מעשה השליח למשלח אך בשליחות כח דענין השליחות הוא דהשליח עומד במקום הבעל ומחיל החלות דבעל א"כ נראה דאין צריך לייחס כל פרט ממעשה החלות ואי שלוחו לקנות לו דבר יכול השליח לקנותו בחצר דידיה כיון דאיהו עביד החלות, וא"כ אף הכא כיון דהשליח עביד חלות הגירושין אין צריך שיהא שליח בשעת קבלת הגט לאשה דכלפי השליח חשיב כמעשה גירושין וא"כ מהני לגבי הבעל.
וא"כ אי נימא דשליח להולכה הוי שליחות כח והשליח עביד החלות הגירושין[2] א"כ נמצא דאי זרק לה השליח הגט ובעודו באויר ביטל השליח או המשלח שליחותו מ"מ תיהיה מגורשת דכיון דהשליח מחיל הגירושין וכלפיו שפיר חשיב כמעשה גירושין א"כ שפיר חיילי הגירושין, ויש לעיין בזה.[3]
ואמנם אי באמת נימא הכי דבשליחות הולכה חשיבא כשליחות כח יש לבאר דברי הרש"ש בפשיטות דכיון דהשליח מחיל הגירושין א"כ פשיטא דאי ימות קודם שהגיע גט לידה (כגון בזרק לה או בנתן לה להתגרש לאחר ל') דאינה מגורשת כיון דליכא למאן דמחיל הגירושין, וא"כ ודאי דבעי דיהיה בשעת קבלת הגירושין שליח הולכה ומשו"ה איכא לגריעותא דלא נפיק מרשותיה דבעל.
ואמנם יש להק' על הנ"ל איך נכנס בלש' הגמ' דלחשא"ב, ויעוי' ברש"ש מש"כ בזה ואכתי צ"ע.
ביאור הגרש"ש בדברי רש"י
ג) ובביאור דברי רש"י יעוי' בשער"י (ש"ז סוף פ"ז) דכתב לבאר בדברי רש"י כדכתבנו בדברי הרש"ש דבעי' שיהיה השליח אף בשעת חלות הגירושין שליח כיון דהשליח מחיל הגירושין, והוסיף הגרש"ש דכיון דבכל חלות הוי בב' שלבים א. מעשה החלות, ב. החלות חלה, והיינו דרק לאחר השלב של מעשה החלות החלות חלה א"כ בעי' דיהיה השליח שליח הבעל אף בשעת חלות השליחות ואף דהוי ברגע אחד מ"מ כיון דהוי בב' שלבים אי לא הוי שליח הבעל בשלב דהחלות חל לא חיילי הגירושין, [ויש שהגדירו דבר זה כזמן שכלי], [והיינו דלא כדאמרן למעלה דבשליחות כח לא בעי' דיהיה השליח שלוחו דהבעל בשעת החלות כיון דלפי דידיה חשיב כמעשה גירושין].
ומעתה כתב הגרש"ש דאין השליח נשאר שליח הבעל באותו השלב כיון דאין צריך לעשות כלום בשליחות הבעל ואף דבעי' שיהיה שליח בשביל חלות הגירושין הוי מילי בעלמא ודינא דיפקע מיניה שם שליח ובכל שליחות לחלות איכא להאי גריעותא דכיון דעשה השליח מעשה השליחות ואכתי לא חל החלות והשתא הוי השליחות מילי בעלמא פקע מיניה השליחות ותו אין החלות חלה.
ומעתה כתב הגרש"ש דע"ז נאמר הדין דכל שליח אף לאחר מעשה השליחות איכא עוד חלק ממעשה השליחות והיא שיחזור לבעלים לומר עשיתי שליחותך וכיון דאכתי בעי' לעשות מעשה הוי שליח הבעלים ולא פקע שם שליח מיניה ושפיר הוי שליח בשעה שהחלות חלה, וע"ז כתב רש"י דכל שליח בעי' שיהיה ראוי לחזור ולומר עשיתי שליחותך בעודו שליח.
ונראה פשוט דאי היה שולחו לדבר אחר דהיינו שיעשה חלות אחרת לאחר החלות זו לא מהני דהא הוי שליחות חדשה ותו לא מהני לענין השליחות הקודמת דתו לית ליה כח לגבי הגירושין, ומשו"ה בעי' דיעביד מעשה דהוי קשור למעשה השליחות ההולכה והיינו דיחזור ויאמר לבעלים לומר עשיתי שליחותך דהוי חלק ממעשה השליחות להולכה, [ואף דאכתי תמוה לומר דחשיב שליח הולכה דהא אין גדר השליחות היא אלא לגרש ומה דבעי' לאחמ"כ לחזור לבעלים ולומר עשיתי שליחותך הוא גם דבר חדש ומ"ט חשיב כאותו שליחות, ואמנם אין זה קושייא כ"כ דהא מקידושין ילפי' דין שליחות ואף התם איכא להאי גריעותא וע"כ צ"ל דבעיקר דינא דשליחות חידשה תורה דכל עוד צריך לעשות מעשה מעניני השליחות הראשונה חשיב כאותו שליח כיון דהוי מעניני השליחות הראשונה, ועיין].
עוד נראה פשוט דאף דבעלמא לא שייך לשלוח על סתם מעשה דודאי היא שלח חבירו שיקפוץ באויר וכדו' לא חייל ע"ז שם שליחות כיון דהוי מעשה קוף בעלמא, מ"מ הכא מהני דהוי דומיא דשליחות להזיק חבירו דשייכא ביה שליחות כיון דאיכא בהא נפקותא לענין החיוב תשלומין, וא"כ ה"נ איכא בזה נפקותא לענין חלות הגירושין, ועיין.
ומעתה מתבאר היטב דברי הרש"י והתוס' דבכל שליחות חלות בעי' דיהיה ראוי השליח לחזור ולומר עשיתי שליחותך דאל"ה לא הוי שליח ואין יכול להחיל הגירושין, ואמנם יש לעיין מ"ט הכא אין יכול ליהות שליח הולכה אף בשעת חלות הגירושין ומ"ט אין ראוי לחזור ולומר עשיתי שליחותך בעודו שליח דמ"ש מכל דוכתא.
והנראה פשוט דהיינו משום מש"כ הרש"ש דבכה"ג לא נפיק מרשותיה דבעל ומשו"ה מוכרח הוא לבטל שליחותו להולכה וא"כ הדר גריעותא דלא חזרה שליחות אצל בעל, ואמנם ברש"י לא משמע כן דמשמע ברש"י דהיינו משום דנעשה שליח למי שנשתלח לו, וכן ברש"י לעיל כתב דהיינו משום דנהפך לבעל המעשה ומה ענין זה לדברי הרש"ש.
והנראה דביאור דברי רש"י הם דהא כל גירושין הוי ע"י מעשה הבעל דעביד באשה שנותן לרשותה, וא"כ פשיטא דאין האשה עצמה יכולה לגרש את עצמה כיון דכל מהות הגירושין הוי דהבעל עושה מעשה באשתו ולא שתעשה המעשה בעצמה וא"כ כל עוד דאינה בתורת האשה אלא בתורת שליח להוליך שפיר מהני אך כשמקבלת גיטה ונהפכת לבעל המעשה תו לא שייכא האי שליחות לגרש את עצמה וכדנתבאר, ומשו"ה פקע מנה כח השליחות לגרש וא"כ לא מהני הגירושין, וע"ז אמרי' דלחשא"ב והיינו דהדרה הגירועתא בכל שליחות ולא מהני הפיתרון דחשא"ב.
ונראה דהאי סברא הוי רק בסוגייא דלעיל לגבי אשה שעשאה בעלה שליח להולכה עד דמטיא להתם ולאחמ"כ תקבלה, דבדין שליחות הולכה בעי' דהשליח יהיה המגרש וא"כ נמצאת מגרשת את עצמה, אך לגבי שליח להוליך הגט לאשה ושלחתו האשה יש לדון דשמא שליחות קבלה לא הוי כשליחות הולכה דהא אינה פועלת חלות אלא הוי שליח למעשה הקבלה, וא"כ שפיר יהני דהא נהי דאיהו המגרש אך אין הוא המתגרשת ולא חשיב דאיהו עושה מעשה בעצמו דהא תורת שליחות לקבלה הוי לייחס המעשה לאשה וא"כ עשה מעשה באשה.
ומאידך יש לדון דכיון דבעי' ונתן בידה דהיינו רשותה א"כ לא מהני שליחות כיון דאכתי לא הוי ברשותה אא"כ תורת השליחות היא דתהוי ידו כידה, ואי נימא הכי א"כ איכא להאי גירועתא דהא א"כ חשיב כעושה מעשה הגירושין בעצמו.
והעולה ביאור דברי האבנ"מ בדעתא דרש"י דבסוגייא דלעיל דהאשה הוי שליח והויא בעל המעשה א"כ פשיטא דאיכא להאי גריעותא, אך בסוגייא דידן דהוי שליח מסתפקי' אי איכא להאי גירועתא, וביאור הדברים כדאמרן.
ונראה דהתוס' סברי דליכא בהא שום גריעותא דנעשית שליח לגרש עצמה כיון דמ"מ הוי עם כח הבעל, וע"כ פי' דהגירעותא הוא דנעשית שליח לאחרים והיינו דנעשית שליח לעצמה לקבל הגט [הכי הוי לישנא דגמ' ועיין רש"ש] וכל החיסרון אליבא דתוס' הוא דנעשית שליח לקבל הגט ובשביל שיהני מוכרח דינתק השליחות הראשונה דאל"ה לא יצא מרשותיה דבעל וכדביאר ברש"ש, [ופשיטא שאין כוונתו דאין שליח יכול ליהות אף שליח של אחר והאי אחר ודאי הוי לאו דווקא, אלא ועיקר כוונתו להפקיע מדברי הרש"י דהחיסרון הוא משום בעל המעשה ומשום דהוי שליח למי שנשתלח לו, דלפי התוס' אין זה עיקר הענין דאין החיסרון בדיני השליחות אלא בדיני נתינה דבעי' שיצא מרשות הנותן ומשא"כ לרש"י דהוי דין בדיני השליחות, ואכתי צ"ב האי לש' דקודם שיעשה שליח לאחרים].
והעולה דלדברי התוס' אין לחלק בין ב' הסוגיות הנ"ל דבין אי הוי אשה עצמה ובין אי הוי שלוחה ודאי חשיב כלא נפיק מרשותיה דבעל, ובאמת יעוי' במש"כ (בד"ה חצירה) דנקטו דליכא כלל סתירה בין סוגייא דידן לסוגייא דהתם אלא לעיל פשיטא ליה לסתמא דגמ' ובסוגייא דידן איכא אמוראי דמספקי בהו וכתב לבאר דאף בההיא סתמא דגמ' עדיפא ליה למימר מילתא אחירתא מהאי דינא דלחשא"ב כיון דאינו דין ברור,
[עוד בישוב הסתירה יעוי' ברשב"א מש"כ וצ"ע, ויעוי' עוד בריטב"א מש"כ לחדש בדינא דלחשא"ב דהוי מטעם טלי גיטך וצ"ע בלש' הגמ' וכן קשה מלשון הגמ' בסוגייא דלעיל דמבואר דהוי ב' ענינים טלי גיטך ולחשא"ב].
[1] [שוב נתבוננתי בדבר ונראה דבאמת בשלח להזיק לולי הא דאשלד"ע היה חייב דההיזק מתייחס למעשה הזריקה ומשו"ה חייב ולא משום ההיזק שלבסוף דאז הוי אנוס וכדכתב הנמוק"י בסוגייא דאשו משום חציו, אך באמת לענין נתינת הגט פשיטא דלא מהני האי סברא].
[2] ויעוי' בזה באו"ש בהל' גירושין (פ"ב הט"ו).
[3] ויעוי' במאירי לעיל (לב.) דכתב דהא נתנו השליח לאשה להתגרש בו לאחר ל' דיכול המשלח לבטל השליחות, ולכאו' מבואר דלא כהנ"ל, ואמנם יש לדחות דהתם מבטל השליחות למפרע וכדכתב בריטב"א בקידושין (נט:), ואכמ"ל.
