חלה פרק א' משנה ה'
עִסָּה שֶׁתְּחִלָּתָהּ סֻפְגָּנִין וְסוֹפָהּ סֻפְגָּנִין, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. תְּחִלָּתָהּ עִסָּה וְסוֹפָהּ סֻפְגָּנִין, תְּחִלָּתָהּ סֻפְגָּנִין וְסוֹפָהּ עִסָּה, חַיָּבִין בַּחַלָּה. וְכֵן הַקְּנוּבְקָאוֹת חַיָּבוֹת:
פטורא דסופגנין
א} מבואר במתניתין דהסופגנין פטורין מן החלה אם תחילתו וסופו סופגנין, ובראשונים הביאו דברי הירושלמי שנחלקו ר''ל ור''י האם כל מה שלא נאפה בתנור כבר אין בו דין לחם לחלה ולהמוציא או דכל שהאור מהלך תחתיו[והינו שלא נתבשל בחמה] חיב בחלה והמוציא ואפילו אם נאפה באלפס, חוץ מסופגנין דאירי שנתבשלו במים או שמן וכל כה''ג לכו''ע אין בזה דין לחם חלה והמוציא.
בדין תחילתו סופגנין וסופה עיסה
ב} עוד מבואר במתני דאם היה תחילתו סופגנין וסופה עיסה חיבת בחלה, והינו אם היתה בלילה רכה ולבסוף אפאה בתנור יהיה חיב בחלה, כן ביארו הרא''ש והר''ש, אמנם בתשב''ץ מבואר שבלילה רכה לעולם אין לה תוריתא דנהמא אף אם נאפתה בתנור ואין לחיבה כלל[ואת המשנה יבאר בבלילה עבה שמתחילה היתה דעתו לסופגנין וכמשי''ת בכה''ג להלן], ומ''מ מבואר דשיכא שבשעת גלגול לא תתחיב העיסה ומ''מ לאחר מכן ע'''י האפיה תתחיב העיסה.
ויש להקשות בזה ממה דהבאנו לעיל במ''ד הנידון בראשונים לענין עיסה שתפחה באפיה והגיע לה' רבעים ע''י התפיחה באפיה, דמבואר בזה ב' נוסחאות בראשונים מדוע אינו סיבה חדשה לחיבו דבדברי הרשב''א נתבאר דהעיקר תליא בקמח והחיוב הוא על המימוש שלו ולכן תליא בשיעור כקמח, אך בשו''ת הרא''ש מבואר דעיקר הענין משום דדין השיעור נקבע כשעת החיוב וכיון דשעת החיוב הוא הגלגול לעולם דין השיעור כשעת הגלגול, ועי''ש לעיל דהבאנו לשונו בזה.
והנה ממתני' יש להקשות בזה דלכאורה מבואר כאן דגם שעת אפיה יש לה דין שעת החיוב שהרי הכא מתחיב באפיה כיון שקודם היה בלילה רכה דסופגנין, וא''כ מבואר דגם שעת אפיה יכולה להוות שעת חיוב שכל מה שנעמד כלחם הוא באפיה, וא''כ לעולם נדון כן כלפי דין ה' רבעים, ומאי שנא דין ה' רבעין מדין לחם וסופגנין, ולעיל הבאנו קושיא זו בשם בעמח''ס זהב הארץ, ובאמת צ''ע התשובה בזה.
ג} ושמעתי מחכ''א לבאר דלעולם אין הגדר שיש כאן מחיב חדש בשעת האפיה אלא לעולם המחיב הוא שעת הגלגול, וכדביארנו לעיל שבשעת הגלגול אז הוא הזמן שמתקבל אצלו הלחם והוא שעת החיוב כי זה שעת התקבלות הלחם אצלו במה שבאה אליו העיסה, אלא דמ''מ כיון שבסוך הגיעהה העיסה לאפיה הרי''ז מגדיר למפרע את שעת הגלגול כשעת התקבלות הלחם, והינו שאין כאן מחיב חדש על מה שקיבל הלחם בשעת האפיה אלא ע''י האפיה בסוף הוא מגדיר למפרע את העיסה שבתחילה, ולפי''ז מיושב היטב שיטת הרא''ש.
ואמנם בעיקר הדברים עין בפמ'''ג משבצו''ז קס''ח י''ז שמבואר בדבריו שלמד בהדיא דב' מחיבים איכא בחלה מצד הגלגול וזהו קרא דעריסותיכם, ומצד האפיה שזהו מלחפ הארץ וזהו מה שבפועל יש אצלו מלחם הארץ וע''כ חיב גם בשעת האפיה, ועי''ש שביאר בזה בשיטת ר''ת בתחילתה עיסה וסופה בסופגנין דכבר נתחיב מצד עריסותיכם עי''ש, ומ''מ לדבריו מבואר בהדיא דשעת אפיה היא שעת חיב חדשה ודלא כמשנ''ת, ומ''מ בדברי הרא''ש הנ''ל לכאורה מוכרחים אנו לנטות מדברי הפמ''ג ועכ''פ בשיטת הרא''ש, ויל''ע בזה.
ובאמת שוב מצאתי בס''ד שכ''כ בהדיא בדברי הרשב''א כהסברא הנ''ל בש''א ס''ו בבביאור הדין של שמא ימלך המבואר בראשונים כאן מדברי הירושלמי וז''ל שם ''שמא תמלך ותעשה כל העיסה בתנור ונמצאת חייבת למפרע, וכדתנן תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת''.
וע''ע להלן משי''ת בזה מדברי הרא''ש בדין סופה עיסה, ובנידון הנ''ל אם הוא מתחיב למפרע.
בדין תחילתו עיסה וסופה סופגנין
ד} הנה בדין תחילתו עיסה וסופה סופגנין מצינו אריכות גדולה בראשונים, וזה תורף דברי הרא''ש והר''ש במתניתין דמתחילה מבארים הדין דתחילתה עיסה וסופה סופגנין דהינו בבלילה עבה שבסוף טגנה בשמן או בשלה במים ומ''מ למדנו במשנה שחיב בזה כיון דסו''ס כבר היה עיסה עבה מתחילה וכבר חל בו החיוב.
אמנם חדשו הראשונים[וכ''ה שיטת הרמב''ן בפסקי חלה] דכל שבשעת גלגול היה דעתו לבשלה לבסוף, והינו בעשה עיסה ע''ד סופגנין, הוא כבר סיבה לפוטרו אם בסוף בשלה, וע''כ כל הדין במשנה הוא כשבתחילה היה דעתו לעיסה ואח''כ נמלך לעשותה סופגנין דדיקא אז כבר חל החיוב חלה אך כל שהיה דעתו מעיקרא לסופגנין אין לו שעת חיוב כלל והוה כתחילתו וסופו סופגנין שפטור מחלה.
ואמנם שיטת ר''ת בברכות ל''ז המובא בתוס' שלעולם חיב גם בכה''ג כל שמתחילה היה בלילה עבה ולא אכפ''ל כלל בדעתו בזה, וכבר חל ביה החיוב חלה אע''פ שהיה לו דעת סופגנין.
ה} והנה הראשונים הביאו כמה ראיות לדבריהם והביאו הסוגיא בברכות ל''ז שם איתא ''תני רבי חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. והא תניא חייב בחלה! התם כדקתני טעמא — רבי יהודה אומר: מעשיה מוכיחין עליה. עשאן כעבין — חייבין, כלמודין — פטורים.''
וביאר רש''י שם דלחם העשוי לכותח הינו העשוי לבישול בחמה, ופטורים בזה מחלה, והגמ' מחלקת שם בין עשאה כעבין לעשאה כלימודים, ופירשו הראשונים בב' אופנים או מצד שהוא מחזי כלחם רגיל ואינו שונה במראהו מלחם רגיל וגזרו בו אטו שיבואו להחליף ולומר שכל חלה פטור, ועוד ביארו ע''פ הירושלמי שבעשאה כעבים יש צד שתימלך בה ובסוף תאפה בתנור וע''כ חיבת מדרבנן, ומ''מ מבואר שאע''פ שכעת הוא עיסה רגילה ועבה מ''מ כיון שדעתו לבשלה בחמה הוא סיבה לפטור והא קמן שדעתו משנה בחיוב החלה.
והנה התוס' בברכות שם עמדו בזה בביאור דברי רש''י והקשו ע''ז דלעולם תחילתה עיסה חיבת וכיון שהיה עיסה כבר חיב בחלה ול''א שדעתו משנה בזה, ואמנם לא פירשו בתו''ד היאך יפרשו הגמ' אך במהרש''א שם ביאר דס''ל דלחם העשוי לכותח הוא באמת בלילה רכה מתחילתו והוא סופגנין מתחילתו, עי''ש.
עוד הביאו הראשונים ראיה לדבריהם מהדין המבואר לקמן דעושה העיסה ע''מ לחלק לעיסות של פחות מה' רבעים אינו חיב בחלה, והוכיחו הראשונים דהא קמן שדעתו משנה בזה ויכול להיפטר כיון שדעתו לחלק אח''כ.
ואמנם יש לעין בעיקר גדר הדין דע''מ לחלק דיל''ע אם הוא מצד דעתו או מצד סברא דכיון שמגלגל ע''מ לחלק יש בו כבר הגדרה של כמחולק דמי ואינו רק מצד דעתו אלא הוא הגדרה בעצם שיעורי העיסה[ועי' בדברי הרשב''א בפסק''ח ש''ב סי''א וז''ל ''דכל שעומד ליחלק בעיסה כמוחלק דמי''], ולפי''ז אין ראיה כנגד דברי ר''ת, ויש להרחיב בזה במקומו בעז''ה.
ו} ועכ''פ יל''ע בעיקר עומק המחלוקת בזה, ובדעת הראשונים היה נראה עדמשנ''ת בכ''מ דעיקר גדר חיוב החלה הוא על ההתקבלות של הלחם אלו בעיסתו, ובזה י''ל דדעתו משפיעה בזה כיון דדעתו מגירה באיזה אופן התקבל אצלו העיסה וע''י דעתו לחלק או לבשל בחמה או במים כבר מוגדר שלא נתקבל אצלו כעיסת לחם, ועיקר טענת הראשונים שיש משמעות לדעתו הוא שלעולם אנו דנים איך העיסה התקבלה אצל הגברא.
ובדעת ר''ת היה נראה לבאר דס''ל דלעולם אין אנו מתחשבים בדעתו וכל שהוא בלילה עבה ומוגדת במציאות כעיסה של לחם א''כ בפועל נתקבלה אצלו העיסה והוא כבר סיבת חיוב בחלה, ולעולם לא בעי שיהיה צורה של התקבלות אצלו כפי דעתו, סוגי מה שבפועל נתקבל אצלו כעיסה של לחם כדי לחיבו.
ז} ואמנם מה שצ''ע בכ''ז הוא כמשנ''ת בדעת ר''ת הוא דכבר חל המחיב דחלה בשעת העיסה ומ'''מ דעתו לא משנה בזה[ולראשונים הדעת משנה את אופן ההתקבלות אצלו], ומ''מ הכל סובב בסברות של חיוב חלה התלוי בשעת עיסה אלא דנחלקו מה מגדיר את התקבלות העיסה ובאיזה אופן נקבלה אצלו העיסה, ואמנם סו''ס לאחר הבישול ודאי שכעת כבר אינו מוגדר לנו כלחם כיון שנתבשל במים אלא דסו''ס יש לחיבו מחמת שעת הגלגול שאז כבר חל חיוב חלה בעיסה ותו ל''פ.
ואמנם כ''ז צ''ע בשיטת ר''ת המבוארת בתוס' שם בברכות שמבואר בדבריהם דכ''ז הוא סברות גם לגבי חיוב המוציא וכל כה''ג שהיה בלילה עבה מתחילתו ואח''כ בשלה כבר יש לו דין ברכת המוציא ומבואר שדנים א''ז כלחם גם לאחר הבישול, וזה צ''ב רב דלכאורה כל הסברות יעמדו רק כלפי חיוב חלה דנימא שכבר חל בעודה עיסה אך כלפי דין המוציא הרי הוא תלוי בשעת הברכה בפועל והשתא כבר נתבשל ולא נדון בו דין לחם [וכן יל''ד לגבי דין לחם בפסח אם יצאו בזה יד''ח מצה אם לאו ובתוס' פסחים ל''ו משמע שיוצאים בזה].
ובאמת בשו''ע קס''ח מביא שיטת רבינו ירוחם דלעולם אף אם בחלה כבר נתחיבה בעודה עיסה מ''מ אם בשלה אח''כ יהיה ברכתה מזונות דלא אכפ''ל מה שנתחיבה בחלה לענין הברכה, וכן מבואר בדברי רבינו יונה ברכות כ''ז מדפי הרי''ף בדעת ר''ת דכתב שם שאי''ז סברא לענין ברכת המוציא, והינו כהסברא הנ''ל דסו''ס לענין ברכה דנים כדהשתא וסברת ר''ת אינה כלפי השתא אלא רק כלפי עיקרו של חיוב בשעת התקבלות העיסה אצלו, אך מ''מ צ''ע שיטת ר''ת גופיה המבוארת בתוס' שהוא גם לגבי המוציא.
ח} והנראה מוכרח בזה דס''ל לר''ת דכל שהוא עיסה עבה כבר נקבע שמה כעיסת לחם, וכל שיעשה בה סופגנין אי''ז אלא צורה אחת של מימוש בלחם, וכדין קנובקאות המבואר במשנה שאם פיררה אחרי האפיה לא אכפ''ל כיון שכבר נתחיבה.
והינו שיש כאן כבר לחם אלא דיש כל מיני צורות להשתמש בו וכנ''ל לגבי עיסה עבה יש לה כבר הגדרה של עמידה כלחם וכל שכעת יבשלנה במים הוא הגדרה של צורת מימוש אחרת בלחם דידיה ולא פקע מיניה שם לחם, ובאופן שהוא סברא הן לגבי חלה והן לגבי המוציא וחובת מצה, כיון דכבר חל בזה שם לחם, וכל מה שמבשלה הוא כבר צורת מימוש בלחם.
ושו''מ ע''ד סברא זו בדברי הגר'''ח בהל' חו''מ וז''ל שם ''הרי דשיטת הר"ת דבבלילתו עבה משעת עיסה הוא דאית ביה דין לחם, וכן עיין ברא"ש שם דלשיטת ר"ת גם לענין חלה וברכת המוציא דין לחם ביה משעה שנעשה עיסה'', והם הם הדברים.
וכן מצאתי סברא זו בלשון הגר''ז בסימן קס''ח וז''ל ''כל דבר שבלילתה עבה לגמרי, שיש עליו תורת לחם בשעת לישה — יש אומרים שאפלו רככו במים ועשאו ספגנין ובשלו במים או טגנו במשקה — לא נתבטלה תורת לחם ממנו לענין "המוציא" וברכת המזון, כמו שלא נתבטלה ממנו לענין חלה''
ט} והנה בתוס' בברכות שם מבואר דמ''מ יש אופנים שבהם אע''פ שנתחיב בחלה מ''מ כבר יהיה בברכ מזונות ולא בהמוציא וז''ל שם ''ורימשיי"ש אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה'', ולכאורה הוא קשה לדברינו דהני וירמש''ש שהם כעי' אטריות אם יאפה כבר הלחם ואח'כ יחלק הרי עדין יהיה בהמוציא ומאי שנא הכא, אך צ''ל דסו''ס אינו כלחם ממש שהרי הוא עיסה, אלא יש לעיסה עמידה כעיסת לחם, ויוכל להפקיעה ע''י שמבטל ממנה תורתא דנהמא, משא''כ בלחם שכבר נאפה לא יהני לבטל מציאותו של לחם בקל, והינו שיש לחלק בין לחם ממש לדבר שעומד כלחם אך סו''ס אינו לחם ממש, דיותר נקל בו הביטול, אך מ''מ לענין מה שבשלו במים לא מהני להפקיעו מתורת לחם, וכמשנ''ת בזה.
י} ואמנם החזו''א בגיליונות שם ממאן בכ''ז ומבאר באופ''א כל שיטת ר''ת, דס''ל דכל כה''ג שאירי בעיסה עבה הבישול עצמו יש לו תורת אפיה, והינו דאין הבישול לבדו מהווה סיבה להפקיע מהעיסה שם לחם אלא בצירוף מה שהוא בלילה רכה המשא''כ בעסה עבה בישולה הוא כאפיה ויש לו חשיבות לחם אפ' ע''י בישול, וע''כ הוא סברא בין לגבי חיוב חלה ובין לגבי המוציא דיש כאן לחם גמור.
והנה לדברי החזו''א לעולם לא מיאן ר''ת כלל בסברת הראשונים שהדעת משפיע על החיוב חלה ועמידת העיסה אצלו אלא דס''ל דכל כה''ג הוא לחם גמור מצד מציאותו, והנה ממה שהקשו הראשונים על ר''ת מעיסה ע''מ לחלק ומע''מ לבשלה בחמה הרי מוכח דלא הבינו כן בדעת ר''ת דלהבנה זו לק''מ, ורק למשנ''ת דהגדר הוא שכבר חל שם לחם יש להבין קושיות הראשונים דהוכיחו שהדעת משפיעה בזה שלא נקבע אצלו כלחם.
והנה לדברי החזו''א נתבאר דר''ת מסכים לעיקר הסברא שהדעת משפיעה אלא דמ''מ ס''ל דלא חשיב בישול אלא הוא כאפיה כאשר הוא בבלילה עבה, ולפי''ז בגונא דדעתו לעשותה אטריות וכנ''ל יתכן שיהני אף לר''ת לפוטרו מחלה וכמשנ''ת לדברי החזו''א, אמנם לדברי הגר''ח בהכרח זה אינו דצ''ל דלעולם ס''ל לר''ת דלא דנים בחיוב חלה אלא מצד מציאות העיסה בפועל ולא אכפ''ל בדעתו וכמשנ''ת לעיל, ורק לדברי החזו''א יוצא כן ועי' היטב בדבריו דבאמת נקט כן לדינא דיהני דעתו לר''ת, והוא נ''מ הנגזרת מכוח המחלות בביאור דעת ר''ת אם יש כאן סברא במסוים שדנים לפי איך שהתקבל אצלו וכיון שחל בזה שם לחם תו ל''פ או דיש כאן סברא במסוים גבי בישול של עיסה עבה.
יא} והנה הדרכי משה יו''ד שכ''ט ב' מביא מחלוקת הראשונים בגונא דורימש''ש [והינו אטריות וכמש''כ לעיל] שנתבאר בדברי ר''ת דאינו בהמוציא אף אם נתחיבה בחלה ומ''מ כתב רבינו דבינו יונה בברכות כ''ז מדפי הרי''ף וז''ל ''מזה הטעם יש להתיר חוטי הבצק שנקראין בלשון (המשנה) אטרי"ה ובלעז וירמזיליוי"ש ובערבי אטרי' שאף ע"פ שבלילתן עבה מתחלה פטורין מן החלה ואין מברכין עליהם המוציא כיון שלא לשו אותה מתחלה אלא לבשל אותן ולא לעשות מהם דרך פת כלל וכן כל כיוצא בזה'', ומשמע דאע''פ שבתוס' כתבו שחיבים בחלה מ''מ אם הוא ע''ד לעשותם וירמש''יש יהיו פטורים מחלה, והמרדכי בריש פ''ב דפסחים חולק בזה וס''ל דאע''פ שאינו בהמוציא מ''מ חיוב חלה איכא ול''מ דעתו בזה.
ובפשטות דברי הדרכי מיושב היטב לשיטת הגר''ח ודברי רבינו יונה מיושב היטב לשיטת החזו''א[דלחזו''א כבר נתבאר דגם לר''ת יש מקום לפטור ע''י דעתו אלא דמ''מ בעיסה עבה בישול הוא כאפיה אך כל שעתו לאטריות מהני לפוטרו, אך המדרכי קאי במשנ''ת בדברי הגר''ח שכבר חל בעיסה שם לחם וא''כ יהיה חיב ורק יכול לשנות אח''כ את הדבר העומד כלחם אך מ''מ חיוב חלה כבר חל בדבר ול''א דמתלי תלי וקאי כיון דכבר נתחיב העיסה בחלה], ואולי מ''מ יל''ד בדברי רבינו יונה גם אליבא דהגר''ח דדעת של אטריות שהוא הפקעה מכל צורת הלחם מהני גם להפקיע מזה השם לחם שבעיסה, וצ''ע בזה.
יב} והנה בדברי ר''ת נתבאר דגם לענין המוציא יהיה בו דין כלחם אף אם בשלו, ויל''ע לדעת הראשונים דס''ל דחיוב חלה הוא דיקא בגלגל ע''ד עיסה רק דאח''כ נמלך, ויל''ע אם בגונא דנמלך ועשאה סופגנין יהיה חיב בהמוציא.
והנה לכאורה מצד הסברא יש לתלותו בנידון דלעיל ביאור דעת ר''ת דאם ביאור דעתו הוא מצד דכבר חל שם לחם בזה ותו ל''פ א''כ י''ל דאף הראשונים מסכמים ביסוד הסברא דהיכא דחל ביה דין לחם כבר לעולם מוגדר הכל כשימושו בלחם, רק דס''ל דדין דעת מהני בזה להגדיר שאין לזה עמידה כלחם אצלו, אך כל שגלגל ע''ד לחם כבר יהני גם לשיטתם שהבישול אח''כ יהיה שימוש בלחם ויהיה דינו בהמוציא.
אך לסברת החזו''א דכ''מ שהוא בהמוציא הוא משום דבישול כאםיה הרי בהא מוכח דהראשונים לא ס''ל כם דא''כ לא יהני דעת לפוטרו כלל ובהכרח דס''ל דאין הבישול נידון כאפיה וא''כ שוב יל''ד דכל סברתם היא רק לגבי התקבלות העיסה אצלו השתא אך לגבי המוציא ליכא כלל סברא לדונו בהמוציא דהשתא הרי אינו לחם.
ובאמת לדינא נחלקו בזה דשיטת הב''ח בסי' קס''ח[ובביאוה''ל הכריע כשיטתו] דגם לשיטת הראשונים בנמלך יהיה דינו בהמוציא, ואמנם החזו''א או''ח כ''ו ג' פליג עליה, והינו דקאי בשיטתו דבדעת הראשונים אין מקום לדון בזה כלל שיהיה בהמוציא.
יג} ואמנם עיקר הסברא דכבר חל בזה שם לחם ולא פקע והכל יוגדר כשימוש הוא סברא מחודשת בין לר''ת ובין לראשונים ובאמת כבר הבאנו שיטת רבינו ירוחם דפליג בכ''ז וס''ל דלדין המוציא לעולם דנים כדהשתא.
ובאמת היה מקום לדון בזה בדעת הראשונים בהיפך דלענין המוציא ידונו כר''ת אף בלא נמלך ורק לענין חלה פליגי, והביאור בזה די''ל דמצד החפצא יש כאן לחם אלא רק בהתקבלות אצלו אינו עומד כלחם, ולענין המוציא לעולם יהיה נידון כפי החפצא, אך סברא זו [לדון שגם לראשונים כשאינו חיב בחלה מ''מ יהיה בהמוציא] לא שמענו לדון כלל, וצל''ע בזה בפוסקים.
יד} נסתפקתי לדעת הראשונים דדעתו משפיעה על התקבלות העיסה, היאך יהיה הדין בבלילה רכה שעשאה ע''ד עיסה[והינו ע''ד לאפותה] ואח''כ נמלך לעשותה סופגנין, דלכאורה כ''מ שדנו הראשונים דדעתו מהני הוא רק לקולא לדון שאע''פ שיש כאן עיסת לחם מ''מ אינו מתקבל אצלו אלא כסופגנין אך לומר דגם בבלילה רכה יהני דעתו להגדיר כמתקבל אצלו כלחם זו לא שמעתי, וצ''ע בפוסקים, ומסברא נראה דבהא לא אירי בדברי הראשונים כלל.
טו} הנה בעיקר הדין בתחילתה סופגנין וסופה עיסה נתקשה הרא''ש בהל' חלה ס''ב בביאור הדין דתחילה סופגנין וסופה עיסה חיב והרי שנינו דאם נתגלגלה ביד גזבר ופדאה אינו חיב הואיל ובשעת חיובה היא פטורה, והינו שכל שבשעת החיוב היה פטור בזה לא דנין בזה חיוב אח''כ, וא''כ אף הכא בשעת החיוב יש בזה פטור מחמת דעתו וא''א לחיבו מחמת אפיה שאח''כ, כיון דבשעת חובתה היתה פטורה.
וז''ל הרא''ש שם ''גלגל על דעת סופגנין ונמלך שלא לעשות סופגנין אלא עיסה סתם חייבת. וכי תימא מאי שנא מהא דתנן (חלה פ"ג) הקדישה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ופדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה התם מחוסר מעשה הכא במחשבה בעלמא תליא מילתא מעשה שבסוף מוציא מידי מחשבה''.
ותירץ הרא''ש בזה דשני היכא דמחוסר מעשה להיכא שמחוסר מחשבה בעלמא, והינו דכל הדין שכבר חל בזה הפטור הוא רק אם הוא מצב קבוע בעיסה שכבר חל בה אינה עומדת לחיוב ומה שיכול לפדות הוא מצב של התחדשות, משא''כ במקום שמשתנה ע''י החלטה גרידא לא חשיב כמצב מוחלט וממילא ליכא בזה לסברא דכבר חל פטורו.
ויש לעורר בתרתי בדברי הרא''ש חדא, מצד מה שכתבנו לדון לעיל דסופה עיסה אינו מחיב חדש אלא הוא גילוי למפרע על הגלגול שהיה גלגול למטרת לחם, והגלגול מתחיב למפרע וכמה שכצבנו לדון לעיל, ולפי''ז למפרע מעולם לא היה כאן שעת פטור, וצ''ע שלעיל ביארנו כן בדעת הרא''ש גופיה ועי''ש,ואולי צ''ל דכלפי דין בשעת חובתה היתה פטורה גם לא יהני חיוב למפרע, וצל''ע בעומק גדרי דין בשעת חובתה היתה פטורה, וצ''ע בזה.
ועוד יל''ע דשאני הכא שלא היה כאן דבר שיש בו סיבת חיוב, והינו דכמו בבלילה רכה יש להבין דאין מקום לקו' הרא''ש כיון דאינו סוג עיסה שיש לו סיבת חיוב כלל, ה''ה בבלילה עבה כל שגלגלה ע''ד בישול אין כאן סיבת חיוב כיון דלא התקבלה אצלו כלחם וכמשנ''ת בזה, וכל כה''ג ליכא לפטורא דבשעת חובתה היתה פטורה שהוא סברא השיכא רק היכא דיש כאן דבר הראוי להתחיב ומ''מ לא נתחיב, ושו''מ שכ''כ לדון באבנ''ז יו''ד תי''ח כסברא זו.
ובאמת עי' היטב בדברי הרא''ש שמשמע שהוקשה לו רק לשיטתו דאירי בבלילה עבה ורק לשה ע''ד פטור, אך אם נפרש כר''צ דאירי בבלילה רכה אין כאן קושיא, ולכאורה צ''ל בזה דס''ל לרמב''ן דדיקא היכא דמצד החפצא עצמה אין כאן סיבת חיוב יש מקום לחלק בזה, אך כיון דעיסה עבה מצד החפצא ראויה להתחיב אלא דכל השיני הוא בעמידה אצלו וע''כ העיסה פטורה, כל כה''ג לא חשיב שאין כאן סיבת חיוב אחר שבחצא עצמה יש סיבת חיבו אלא שנעמד אצלו כעיסה שאינה לחם וג''כ חשיב שיש כאן פטור בעיסה, וצ''ע בכ''ז.
עִסָּה שֶׁתְּחִלָּתָהּ סֻפְגָּנִין וְסוֹפָהּ סֻפְגָּנִין, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. תְּחִלָּתָהּ עִסָּה וְסוֹפָהּ סֻפְגָּנִין, תְּחִלָּתָהּ סֻפְגָּנִין וְסוֹפָהּ עִסָּה, חַיָּבִין בַּחַלָּה. וְכֵן הַקְּנוּבְקָאוֹת חַיָּבוֹת:
פטורא דסופגנין
א} מבואר במתניתין דהסופגנין פטורין מן החלה אם תחילתו וסופו סופגנין, ובראשונים הביאו דברי הירושלמי שנחלקו ר''ל ור''י האם כל מה שלא נאפה בתנור כבר אין בו דין לחם לחלה ולהמוציא או דכל שהאור מהלך תחתיו[והינו שלא נתבשל בחמה] חיב בחלה והמוציא ואפילו אם נאפה באלפס, חוץ מסופגנין דאירי שנתבשלו במים או שמן וכל כה''ג לכו''ע אין בזה דין לחם חלה והמוציא.
בדין תחילתו סופגנין וסופה עיסה
ב} עוד מבואר במתני דאם היה תחילתו סופגנין וסופה עיסה חיבת בחלה, והינו אם היתה בלילה רכה ולבסוף אפאה בתנור יהיה חיב בחלה, כן ביארו הרא''ש והר''ש, אמנם בתשב''ץ מבואר שבלילה רכה לעולם אין לה תוריתא דנהמא אף אם נאפתה בתנור ואין לחיבה כלל[ואת המשנה יבאר בבלילה עבה שמתחילה היתה דעתו לסופגנין וכמשי''ת בכה''ג להלן], ומ''מ מבואר דשיכא שבשעת גלגול לא תתחיב העיסה ומ''מ לאחר מכן ע'''י האפיה תתחיב העיסה.
ויש להקשות בזה ממה דהבאנו לעיל במ''ד הנידון בראשונים לענין עיסה שתפחה באפיה והגיע לה' רבעים ע''י התפיחה באפיה, דמבואר בזה ב' נוסחאות בראשונים מדוע אינו סיבה חדשה לחיבו דבדברי הרשב''א נתבאר דהעיקר תליא בקמח והחיוב הוא על המימוש שלו ולכן תליא בשיעור כקמח, אך בשו''ת הרא''ש מבואר דעיקר הענין משום דדין השיעור נקבע כשעת החיוב וכיון דשעת החיוב הוא הגלגול לעולם דין השיעור כשעת הגלגול, ועי''ש לעיל דהבאנו לשונו בזה.
והנה ממתני' יש להקשות בזה דלכאורה מבואר כאן דגם שעת אפיה יש לה דין שעת החיוב שהרי הכא מתחיב באפיה כיון שקודם היה בלילה רכה דסופגנין, וא''כ מבואר דגם שעת אפיה יכולה להוות שעת חיוב שכל מה שנעמד כלחם הוא באפיה, וא''כ לעולם נדון כן כלפי דין ה' רבעים, ומאי שנא דין ה' רבעין מדין לחם וסופגנין, ולעיל הבאנו קושיא זו בשם בעמח''ס זהב הארץ, ובאמת צ''ע התשובה בזה.
ג} ושמעתי מחכ''א לבאר דלעולם אין הגדר שיש כאן מחיב חדש בשעת האפיה אלא לעולם המחיב הוא שעת הגלגול, וכדביארנו לעיל שבשעת הגלגול אז הוא הזמן שמתקבל אצלו הלחם והוא שעת החיוב כי זה שעת התקבלות הלחם אצלו במה שבאה אליו העיסה, אלא דמ''מ כיון שבסוך הגיעהה העיסה לאפיה הרי''ז מגדיר למפרע את שעת הגלגול כשעת התקבלות הלחם, והינו שאין כאן מחיב חדש על מה שקיבל הלחם בשעת האפיה אלא ע''י האפיה בסוף הוא מגדיר למפרע את העיסה שבתחילה, ולפי''ז מיושב היטב שיטת הרא''ש.
ואמנם בעיקר הדברים עין בפמ'''ג משבצו''ז קס''ח י''ז שמבואר בדבריו שלמד בהדיא דב' מחיבים איכא בחלה מצד הגלגול וזהו קרא דעריסותיכם, ומצד האפיה שזהו מלחפ הארץ וזהו מה שבפועל יש אצלו מלחם הארץ וע''כ חיב גם בשעת האפיה, ועי''ש שביאר בזה בשיטת ר''ת בתחילתה עיסה וסופה בסופגנין דכבר נתחיב מצד עריסותיכם עי''ש, ומ''מ לדבריו מבואר בהדיא דשעת אפיה היא שעת חיב חדשה ודלא כמשנ''ת, ומ''מ בדברי הרא''ש הנ''ל לכאורה מוכרחים אנו לנטות מדברי הפמ''ג ועכ''פ בשיטת הרא''ש, ויל''ע בזה.
ובאמת שוב מצאתי בס''ד שכ''כ בהדיא בדברי הרשב''א כהסברא הנ''ל בש''א ס''ו בבביאור הדין של שמא ימלך המבואר בראשונים כאן מדברי הירושלמי וז''ל שם ''שמא תמלך ותעשה כל העיסה בתנור ונמצאת חייבת למפרע, וכדתנן תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת''.
וע''ע להלן משי''ת בזה מדברי הרא''ש בדין סופה עיסה, ובנידון הנ''ל אם הוא מתחיב למפרע.
בדין תחילתו עיסה וסופה סופגנין
ד} הנה בדין תחילתו עיסה וסופה סופגנין מצינו אריכות גדולה בראשונים, וזה תורף דברי הרא''ש והר''ש במתניתין דמתחילה מבארים הדין דתחילתה עיסה וסופה סופגנין דהינו בבלילה עבה שבסוף טגנה בשמן או בשלה במים ומ''מ למדנו במשנה שחיב בזה כיון דסו''ס כבר היה עיסה עבה מתחילה וכבר חל בו החיוב.
אמנם חדשו הראשונים[וכ''ה שיטת הרמב''ן בפסקי חלה] דכל שבשעת גלגול היה דעתו לבשלה לבסוף, והינו בעשה עיסה ע''ד סופגנין, הוא כבר סיבה לפוטרו אם בסוף בשלה, וע''כ כל הדין במשנה הוא כשבתחילה היה דעתו לעיסה ואח''כ נמלך לעשותה סופגנין דדיקא אז כבר חל החיוב חלה אך כל שהיה דעתו מעיקרא לסופגנין אין לו שעת חיוב כלל והוה כתחילתו וסופו סופגנין שפטור מחלה.
ואמנם שיטת ר''ת בברכות ל''ז המובא בתוס' שלעולם חיב גם בכה''ג כל שמתחילה היה בלילה עבה ולא אכפ''ל כלל בדעתו בזה, וכבר חל ביה החיוב חלה אע''פ שהיה לו דעת סופגנין.
ה} והנה הראשונים הביאו כמה ראיות לדבריהם והביאו הסוגיא בברכות ל''ז שם איתא ''תני רבי חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. והא תניא חייב בחלה! התם כדקתני טעמא — רבי יהודה אומר: מעשיה מוכיחין עליה. עשאן כעבין — חייבין, כלמודין — פטורים.''
וביאר רש''י שם דלחם העשוי לכותח הינו העשוי לבישול בחמה, ופטורים בזה מחלה, והגמ' מחלקת שם בין עשאה כעבין לעשאה כלימודים, ופירשו הראשונים בב' אופנים או מצד שהוא מחזי כלחם רגיל ואינו שונה במראהו מלחם רגיל וגזרו בו אטו שיבואו להחליף ולומר שכל חלה פטור, ועוד ביארו ע''פ הירושלמי שבעשאה כעבים יש צד שתימלך בה ובסוף תאפה בתנור וע''כ חיבת מדרבנן, ומ''מ מבואר שאע''פ שכעת הוא עיסה רגילה ועבה מ''מ כיון שדעתו לבשלה בחמה הוא סיבה לפטור והא קמן שדעתו משנה בחיוב החלה.
והנה התוס' בברכות שם עמדו בזה בביאור דברי רש''י והקשו ע''ז דלעולם תחילתה עיסה חיבת וכיון שהיה עיסה כבר חיב בחלה ול''א שדעתו משנה בזה, ואמנם לא פירשו בתו''ד היאך יפרשו הגמ' אך במהרש''א שם ביאר דס''ל דלחם העשוי לכותח הוא באמת בלילה רכה מתחילתו והוא סופגנין מתחילתו, עי''ש.
עוד הביאו הראשונים ראיה לדבריהם מהדין המבואר לקמן דעושה העיסה ע''מ לחלק לעיסות של פחות מה' רבעים אינו חיב בחלה, והוכיחו הראשונים דהא קמן שדעתו משנה בזה ויכול להיפטר כיון שדעתו לחלק אח''כ.
ואמנם יש לעין בעיקר גדר הדין דע''מ לחלק דיל''ע אם הוא מצד דעתו או מצד סברא דכיון שמגלגל ע''מ לחלק יש בו כבר הגדרה של כמחולק דמי ואינו רק מצד דעתו אלא הוא הגדרה בעצם שיעורי העיסה[ועי' בדברי הרשב''א בפסק''ח ש''ב סי''א וז''ל ''דכל שעומד ליחלק בעיסה כמוחלק דמי''], ולפי''ז אין ראיה כנגד דברי ר''ת, ויש להרחיב בזה במקומו בעז''ה.
ו} ועכ''פ יל''ע בעיקר עומק המחלוקת בזה, ובדעת הראשונים היה נראה עדמשנ''ת בכ''מ דעיקר גדר חיוב החלה הוא על ההתקבלות של הלחם אלו בעיסתו, ובזה י''ל דדעתו משפיעה בזה כיון דדעתו מגירה באיזה אופן התקבל אצלו העיסה וע''י דעתו לחלק או לבשל בחמה או במים כבר מוגדר שלא נתקבל אצלו כעיסת לחם, ועיקר טענת הראשונים שיש משמעות לדעתו הוא שלעולם אנו דנים איך העיסה התקבלה אצל הגברא.
ובדעת ר''ת היה נראה לבאר דס''ל דלעולם אין אנו מתחשבים בדעתו וכל שהוא בלילה עבה ומוגדת במציאות כעיסה של לחם א''כ בפועל נתקבלה אצלו העיסה והוא כבר סיבת חיוב בחלה, ולעולם לא בעי שיהיה צורה של התקבלות אצלו כפי דעתו, סוגי מה שבפועל נתקבל אצלו כעיסה של לחם כדי לחיבו.
ז} ואמנם מה שצ''ע בכ''ז הוא כמשנ''ת בדעת ר''ת הוא דכבר חל המחיב דחלה בשעת העיסה ומ'''מ דעתו לא משנה בזה[ולראשונים הדעת משנה את אופן ההתקבלות אצלו], ומ''מ הכל סובב בסברות של חיוב חלה התלוי בשעת עיסה אלא דנחלקו מה מגדיר את התקבלות העיסה ובאיזה אופן נקבלה אצלו העיסה, ואמנם סו''ס לאחר הבישול ודאי שכעת כבר אינו מוגדר לנו כלחם כיון שנתבשל במים אלא דסו''ס יש לחיבו מחמת שעת הגלגול שאז כבר חל חיוב חלה בעיסה ותו ל''פ.
ואמנם כ''ז צ''ע בשיטת ר''ת המבוארת בתוס' שם בברכות שמבואר בדבריהם דכ''ז הוא סברות גם לגבי חיוב המוציא וכל כה''ג שהיה בלילה עבה מתחילתו ואח''כ בשלה כבר יש לו דין ברכת המוציא ומבואר שדנים א''ז כלחם גם לאחר הבישול, וזה צ''ב רב דלכאורה כל הסברות יעמדו רק כלפי חיוב חלה דנימא שכבר חל בעודה עיסה אך כלפי דין המוציא הרי הוא תלוי בשעת הברכה בפועל והשתא כבר נתבשל ולא נדון בו דין לחם [וכן יל''ד לגבי דין לחם בפסח אם יצאו בזה יד''ח מצה אם לאו ובתוס' פסחים ל''ו משמע שיוצאים בזה].
ובאמת בשו''ע קס''ח מביא שיטת רבינו ירוחם דלעולם אף אם בחלה כבר נתחיבה בעודה עיסה מ''מ אם בשלה אח''כ יהיה ברכתה מזונות דלא אכפ''ל מה שנתחיבה בחלה לענין הברכה, וכן מבואר בדברי רבינו יונה ברכות כ''ז מדפי הרי''ף בדעת ר''ת דכתב שם שאי''ז סברא לענין ברכת המוציא, והינו כהסברא הנ''ל דסו''ס לענין ברכה דנים כדהשתא וסברת ר''ת אינה כלפי השתא אלא רק כלפי עיקרו של חיוב בשעת התקבלות העיסה אצלו, אך מ''מ צ''ע שיטת ר''ת גופיה המבוארת בתוס' שהוא גם לגבי המוציא.
ח} והנראה מוכרח בזה דס''ל לר''ת דכל שהוא עיסה עבה כבר נקבע שמה כעיסת לחם, וכל שיעשה בה סופגנין אי''ז אלא צורה אחת של מימוש בלחם, וכדין קנובקאות המבואר במשנה שאם פיררה אחרי האפיה לא אכפ''ל כיון שכבר נתחיבה.
והינו שיש כאן כבר לחם אלא דיש כל מיני צורות להשתמש בו וכנ''ל לגבי עיסה עבה יש לה כבר הגדרה של עמידה כלחם וכל שכעת יבשלנה במים הוא הגדרה של צורת מימוש אחרת בלחם דידיה ולא פקע מיניה שם לחם, ובאופן שהוא סברא הן לגבי חלה והן לגבי המוציא וחובת מצה, כיון דכבר חל בזה שם לחם, וכל מה שמבשלה הוא כבר צורת מימוש בלחם.
ושו''מ ע''ד סברא זו בדברי הגר'''ח בהל' חו''מ וז''ל שם ''הרי דשיטת הר"ת דבבלילתו עבה משעת עיסה הוא דאית ביה דין לחם, וכן עיין ברא"ש שם דלשיטת ר"ת גם לענין חלה וברכת המוציא דין לחם ביה משעה שנעשה עיסה'', והם הם הדברים.
וכן מצאתי סברא זו בלשון הגר''ז בסימן קס''ח וז''ל ''כל דבר שבלילתה עבה לגמרי, שיש עליו תורת לחם בשעת לישה — יש אומרים שאפלו רככו במים ועשאו ספגנין ובשלו במים או טגנו במשקה — לא נתבטלה תורת לחם ממנו לענין "המוציא" וברכת המזון, כמו שלא נתבטלה ממנו לענין חלה''
ט} והנה בתוס' בברכות שם מבואר דמ''מ יש אופנים שבהם אע''פ שנתחיב בחלה מ''מ כבר יהיה בברכ מזונות ולא בהמוציא וז''ל שם ''ורימשיי"ש אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה'', ולכאורה הוא קשה לדברינו דהני וירמש''ש שהם כעי' אטריות אם יאפה כבר הלחם ואח'כ יחלק הרי עדין יהיה בהמוציא ומאי שנא הכא, אך צ''ל דסו''ס אינו כלחם ממש שהרי הוא עיסה, אלא יש לעיסה עמידה כעיסת לחם, ויוכל להפקיעה ע''י שמבטל ממנה תורתא דנהמא, משא''כ בלחם שכבר נאפה לא יהני לבטל מציאותו של לחם בקל, והינו שיש לחלק בין לחם ממש לדבר שעומד כלחם אך סו''ס אינו לחם ממש, דיותר נקל בו הביטול, אך מ''מ לענין מה שבשלו במים לא מהני להפקיעו מתורת לחם, וכמשנ''ת בזה.
י} ואמנם החזו''א בגיליונות שם ממאן בכ''ז ומבאר באופ''א כל שיטת ר''ת, דס''ל דכל כה''ג שאירי בעיסה עבה הבישול עצמו יש לו תורת אפיה, והינו דאין הבישול לבדו מהווה סיבה להפקיע מהעיסה שם לחם אלא בצירוף מה שהוא בלילה רכה המשא''כ בעסה עבה בישולה הוא כאפיה ויש לו חשיבות לחם אפ' ע''י בישול, וע''כ הוא סברא בין לגבי חיוב חלה ובין לגבי המוציא דיש כאן לחם גמור.
והנה לדברי החזו''א לעולם לא מיאן ר''ת כלל בסברת הראשונים שהדעת משפיע על החיוב חלה ועמידת העיסה אצלו אלא דס''ל דכל כה''ג הוא לחם גמור מצד מציאותו, והנה ממה שהקשו הראשונים על ר''ת מעיסה ע''מ לחלק ומע''מ לבשלה בחמה הרי מוכח דלא הבינו כן בדעת ר''ת דלהבנה זו לק''מ, ורק למשנ''ת דהגדר הוא שכבר חל שם לחם יש להבין קושיות הראשונים דהוכיחו שהדעת משפיעה בזה שלא נקבע אצלו כלחם.
והנה לדברי החזו''א נתבאר דר''ת מסכים לעיקר הסברא שהדעת משפיעה אלא דמ''מ ס''ל דלא חשיב בישול אלא הוא כאפיה כאשר הוא בבלילה עבה, ולפי''ז בגונא דדעתו לעשותה אטריות וכנ''ל יתכן שיהני אף לר''ת לפוטרו מחלה וכמשנ''ת לדברי החזו''א, אמנם לדברי הגר''ח בהכרח זה אינו דצ''ל דלעולם ס''ל לר''ת דלא דנים בחיוב חלה אלא מצד מציאות העיסה בפועל ולא אכפ''ל בדעתו וכמשנ''ת לעיל, ורק לדברי החזו''א יוצא כן ועי' היטב בדבריו דבאמת נקט כן לדינא דיהני דעתו לר''ת, והוא נ''מ הנגזרת מכוח המחלות בביאור דעת ר''ת אם יש כאן סברא במסוים שדנים לפי איך שהתקבל אצלו וכיון שחל בזה שם לחם תו ל''פ או דיש כאן סברא במסוים גבי בישול של עיסה עבה.
יא} והנה הדרכי משה יו''ד שכ''ט ב' מביא מחלוקת הראשונים בגונא דורימש''ש [והינו אטריות וכמש''כ לעיל] שנתבאר בדברי ר''ת דאינו בהמוציא אף אם נתחיבה בחלה ומ''מ כתב רבינו דבינו יונה בברכות כ''ז מדפי הרי''ף וז''ל ''מזה הטעם יש להתיר חוטי הבצק שנקראין בלשון (המשנה) אטרי"ה ובלעז וירמזיליוי"ש ובערבי אטרי' שאף ע"פ שבלילתן עבה מתחלה פטורין מן החלה ואין מברכין עליהם המוציא כיון שלא לשו אותה מתחלה אלא לבשל אותן ולא לעשות מהם דרך פת כלל וכן כל כיוצא בזה'', ומשמע דאע''פ שבתוס' כתבו שחיבים בחלה מ''מ אם הוא ע''ד לעשותם וירמש''יש יהיו פטורים מחלה, והמרדכי בריש פ''ב דפסחים חולק בזה וס''ל דאע''פ שאינו בהמוציא מ''מ חיוב חלה איכא ול''מ דעתו בזה.
ובפשטות דברי הדרכי מיושב היטב לשיטת הגר''ח ודברי רבינו יונה מיושב היטב לשיטת החזו''א[דלחזו''א כבר נתבאר דגם לר''ת יש מקום לפטור ע''י דעתו אלא דמ''מ בעיסה עבה בישול הוא כאפיה אך כל שעתו לאטריות מהני לפוטרו, אך המדרכי קאי במשנ''ת בדברי הגר''ח שכבר חל בעיסה שם לחם וא''כ יהיה חיב ורק יכול לשנות אח''כ את הדבר העומד כלחם אך מ''מ חיוב חלה כבר חל בדבר ול''א דמתלי תלי וקאי כיון דכבר נתחיב העיסה בחלה], ואולי מ''מ יל''ד בדברי רבינו יונה גם אליבא דהגר''ח דדעת של אטריות שהוא הפקעה מכל צורת הלחם מהני גם להפקיע מזה השם לחם שבעיסה, וצ''ע בזה.
יב} והנה בדברי ר''ת נתבאר דגם לענין המוציא יהיה בו דין כלחם אף אם בשלו, ויל''ע לדעת הראשונים דס''ל דחיוב חלה הוא דיקא בגלגל ע''ד עיסה רק דאח''כ נמלך, ויל''ע אם בגונא דנמלך ועשאה סופגנין יהיה חיב בהמוציא.
והנה לכאורה מצד הסברא יש לתלותו בנידון דלעיל ביאור דעת ר''ת דאם ביאור דעתו הוא מצד דכבר חל שם לחם בזה ותו ל''פ א''כ י''ל דאף הראשונים מסכמים ביסוד הסברא דהיכא דחל ביה דין לחם כבר לעולם מוגדר הכל כשימושו בלחם, רק דס''ל דדין דעת מהני בזה להגדיר שאין לזה עמידה כלחם אצלו, אך כל שגלגל ע''ד לחם כבר יהני גם לשיטתם שהבישול אח''כ יהיה שימוש בלחם ויהיה דינו בהמוציא.
אך לסברת החזו''א דכ''מ שהוא בהמוציא הוא משום דבישול כאםיה הרי בהא מוכח דהראשונים לא ס''ל כם דא''כ לא יהני דעת לפוטרו כלל ובהכרח דס''ל דאין הבישול נידון כאפיה וא''כ שוב יל''ד דכל סברתם היא רק לגבי התקבלות העיסה אצלו השתא אך לגבי המוציא ליכא כלל סברא לדונו בהמוציא דהשתא הרי אינו לחם.
ובאמת לדינא נחלקו בזה דשיטת הב''ח בסי' קס''ח[ובביאוה''ל הכריע כשיטתו] דגם לשיטת הראשונים בנמלך יהיה דינו בהמוציא, ואמנם החזו''א או''ח כ''ו ג' פליג עליה, והינו דקאי בשיטתו דבדעת הראשונים אין מקום לדון בזה כלל שיהיה בהמוציא.
יג} ואמנם עיקר הסברא דכבר חל בזה שם לחם ולא פקע והכל יוגדר כשימוש הוא סברא מחודשת בין לר''ת ובין לראשונים ובאמת כבר הבאנו שיטת רבינו ירוחם דפליג בכ''ז וס''ל דלדין המוציא לעולם דנים כדהשתא.
ובאמת היה מקום לדון בזה בדעת הראשונים בהיפך דלענין המוציא ידונו כר''ת אף בלא נמלך ורק לענין חלה פליגי, והביאור בזה די''ל דמצד החפצא יש כאן לחם אלא רק בהתקבלות אצלו אינו עומד כלחם, ולענין המוציא לעולם יהיה נידון כפי החפצא, אך סברא זו [לדון שגם לראשונים כשאינו חיב בחלה מ''מ יהיה בהמוציא] לא שמענו לדון כלל, וצל''ע בזה בפוסקים.
יד} נסתפקתי לדעת הראשונים דדעתו משפיעה על התקבלות העיסה, היאך יהיה הדין בבלילה רכה שעשאה ע''ד עיסה[והינו ע''ד לאפותה] ואח''כ נמלך לעשותה סופגנין, דלכאורה כ''מ שדנו הראשונים דדעתו מהני הוא רק לקולא לדון שאע''פ שיש כאן עיסת לחם מ''מ אינו מתקבל אצלו אלא כסופגנין אך לומר דגם בבלילה רכה יהני דעתו להגדיר כמתקבל אצלו כלחם זו לא שמעתי, וצ''ע בפוסקים, ומסברא נראה דבהא לא אירי בדברי הראשונים כלל.
טו} הנה בעיקר הדין בתחילתה סופגנין וסופה עיסה נתקשה הרא''ש בהל' חלה ס''ב בביאור הדין דתחילה סופגנין וסופה עיסה חיב והרי שנינו דאם נתגלגלה ביד גזבר ופדאה אינו חיב הואיל ובשעת חיובה היא פטורה, והינו שכל שבשעת החיוב היה פטור בזה לא דנין בזה חיוב אח''כ, וא''כ אף הכא בשעת החיוב יש בזה פטור מחמת דעתו וא''א לחיבו מחמת אפיה שאח''כ, כיון דבשעת חובתה היתה פטורה.
וז''ל הרא''ש שם ''גלגל על דעת סופגנין ונמלך שלא לעשות סופגנין אלא עיסה סתם חייבת. וכי תימא מאי שנא מהא דתנן (חלה פ"ג) הקדישה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ופדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה התם מחוסר מעשה הכא במחשבה בעלמא תליא מילתא מעשה שבסוף מוציא מידי מחשבה''.
ותירץ הרא''ש בזה דשני היכא דמחוסר מעשה להיכא שמחוסר מחשבה בעלמא, והינו דכל הדין שכבר חל בזה הפטור הוא רק אם הוא מצב קבוע בעיסה שכבר חל בה אינה עומדת לחיוב ומה שיכול לפדות הוא מצב של התחדשות, משא''כ במקום שמשתנה ע''י החלטה גרידא לא חשיב כמצב מוחלט וממילא ליכא בזה לסברא דכבר חל פטורו.
ויש לעורר בתרתי בדברי הרא''ש חדא, מצד מה שכתבנו לדון לעיל דסופה עיסה אינו מחיב חדש אלא הוא גילוי למפרע על הגלגול שהיה גלגול למטרת לחם, והגלגול מתחיב למפרע וכמה שכצבנו לדון לעיל, ולפי''ז למפרע מעולם לא היה כאן שעת פטור, וצ''ע שלעיל ביארנו כן בדעת הרא''ש גופיה ועי''ש,ואולי צ''ל דכלפי דין בשעת חובתה היתה פטורה גם לא יהני חיוב למפרע, וצל''ע בעומק גדרי דין בשעת חובתה היתה פטורה, וצ''ע בזה.
ועוד יל''ע דשאני הכא שלא היה כאן דבר שיש בו סיבת חיוב, והינו דכמו בבלילה רכה יש להבין דאין מקום לקו' הרא''ש כיון דאינו סוג עיסה שיש לו סיבת חיוב כלל, ה''ה בבלילה עבה כל שגלגלה ע''ד בישול אין כאן סיבת חיוב כיון דלא התקבלה אצלו כלחם וכמשנ''ת בזה, וכל כה''ג ליכא לפטורא דבשעת חובתה היתה פטורה שהוא סברא השיכא רק היכא דיש כאן דבר הראוי להתחיב ומ''מ לא נתחיב, ושו''מ שכ''כ לדון באבנ''ז יו''ד תי''ח כסברא זו.
ובאמת עי' היטב בדברי הרא''ש שמשמע שהוקשה לו רק לשיטתו דאירי בבלילה עבה ורק לשה ע''ד פטור, אך אם נפרש כר''צ דאירי בבלילה רכה אין כאן קושיא, ולכאורה צ''ל בזה דס''ל לרמב''ן דדיקא היכא דמצד החפצא עצמה אין כאן סיבת חיוב יש מקום לחלק בזה, אך כיון דעיסה עבה מצד החפצא ראויה להתחיב אלא דכל השיני הוא בעמידה אצלו וע''כ העיסה פטורה, כל כה''ג לא חשיב שאין כאן סיבת חיוב אחר שבחצא עצמה יש סיבת חיבו אלא שנעמד אצלו כעיסה שאינה לחם וג''כ חשיב שיש כאן פטור בעיסה, וצ''ע בכ''ז.
