בעניין האיסור לעבור כנגד המתפלל – חלק ב'

ד. יש לדקדק מלשון הגמ' ושמע מינה אסור לעבור כנגד המתפללין, שהאיסור הוא דוקא "לעבור" אך לעמוד לפניו מותר, כי אין הפרעה אלא כשעובר מצד לצד.

וכן נקט בספר עולת תמיד שמותר לעמוד לפני המתפלל, ואף שלכתחילה אסור לבא לשם אחר שכבר החל להתפלל שמו"ע, אבל אם בא באיסור אינו צריך לעזוב מקומו, והאליה רבה התיר אפילו לבא לכתחילה ולעמוד לפניו.

אך בספר המאורות גרס בסוגין "אסור לעמוד" כנגד המתפללין, וכן פירש הפרישה בדברי הטור, ונקט שעמידה חמורה מהעברה, כי היא כישיבה שהיא קבועה וטורדת יותר את המתפלל. ובלשון תלמידי רבינו יונה משמע דלעמוד בדרך קבע אפילו מצידי המתפלל אסור כפי שדייק החו"ב.

ולדינא כתב המ"ב בס"ק י"ח "ואפשר דיש להקל במקום הדחק".


ויל"ע העוסק בתפלה אם יהיה מותר לו לכולי עלמא לעמוד לפני המתפלל, ואם תמצי לומר דשרי יש להסתפק אם גמר תפלתו מאי מי אמרינן ליה ללכת משם או לא, ואם תמצי לומר דשרי יש לדון דדוקא בתפלת שמונה עשרה אבל לא בכל תפלה ובקשות, וצ"ע.


והפמ"ג באשל אברהם סק"ג נקט שאיסור עמידה הוא רק מצד העברה שאיסורה בהפרעה, ולא משום ישיבה שאיסורה הוא מפני שנראה כמשתחוה ליושב.

ובספר ראש יוסף להפמ"ג הוסיף שאם עמד קודם המתפלל מותר, ורק אם בא באיסור צריך לעזוב מקומו.


​

ה. עוד יש לדקדק מלשון הגמ' ושמע מינה אסור לעבור כנגד המתפללין שהאיסור לעבור הוא דוקא כנגד המתפללין היינו כנגד פניהם של המתפללים או מטעם שמבטל כוונת המתפלל או משום שמפסיק בינו לשכינה, אבל בצידי המתפלל מותר לעבור, כן כתבו תלמידי רבינו יונה, וכן פסק השו"ע בסעיף ד'.


ובצדדין שלפניהם נחלקו המ"א והא"ר אם מותר הובאו במ"ב סקט"ז, ובחו"ב פירש בדעת התר"י דשרי, מיהו המ"א כתב בשם הזוהר דלכל צד אסור משום שכינה, והיינו אפילו לאחריו כל שהוא תוך ד' אמות משום שהוא מקום השכינה (כן כתוב בספר כתר ראש מהגר"ח ואלאז'ין), וצ"ע למעשה.


​

ו. ברכות ל"א ב' אני האשה הנצבת עמכה בזה, אמר רבי יהושע בן לוי מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה.

פירש"י הנצבת עמכה – משמע אף הוא עמה בעמידה, כלומר הדיוק הוא ממה שחנה אמרה אל עלי הכהן אני האשה "הנצבת עמכה" כי גם הוא היה צריך לעמוד מחמת תפילתה, לפי שהיה בתוך ד' אמותיה ואסור לו לישב.


וכתבו תו' בשם תשובת הגאונים שהאיסור דוקא ביושב בטל, אבל אם הוא עוסק בקריאת שמע וברכותיה מותר לשבת.

והטור בסימן ק"ב למד מדברי תו' הללו לאפוקי שאם עוסק בתורה אסור, וכן הוכיח מהאמור בחנה כי מסתמא עלי לא היה יושב בטל מתלמוד תורה כדאמרינן בברכות כ"ד ב' אסור לת"ח לעמוד במקום הטינופת לפי שאי אפשר לו בלא תלמוד תורה, ואפ"ה היה צריך לעמוד.

אך הב"י הביא בשם התרומת הדשן שאף העוסק בתורה מותר לישב, וביאר דהיינו רק כשמוציא לימודו בפיו, ואילו עלי למד בהרהור, ולכן היה חייב לעמוד.



איסור ישיבה תוך ארבע אמות של מתפלל הוא מג' צדדין


ז. עוד כתבו תו' שם שאסור לישב בד' אמות של תפילה כל סביב המתפלל בין מלפניו בין מאחוריו ובין מצדדיו, וכתב הרא"ש שבפסוק זה יש רמז לדבר שנאמר "הנצבת עמכה ב"זה", ז"ה בגימטריה י"ב, דהיינו ד' אמות לכל רוח מג' צדדיו.

וביאר הב"ח שעל ד' אמות שלפניו לא רמז הכתוב כי חנה התפללה סמוך לכותל, ואילו במעדני יום טוב כתב שעל ד' אמות שמאחוריו לא רמז הכתוב כי בין כך היה אסור לעלי לעמוד מאחוריה כמו שאמרו ברכות ס"א א' אחורי ארי ולא אחורי אשה.

אבל המהרש"ל הגיה בדברי תו' שלא לגרוס "מאחוריו" אלא רק מלפניו ומצידיו אסור, וכן פסק הלבוש, וכך הוא גם בשו"ע אסור לישב בתוך ד' אמות של מתפלל בין מלפניו בין מן הצדדין (בין מלאחריו).


​

ח. כתב הטור בסי' ק"ב בשם אביו הרא"ש ז"ל שאם ישב קודם שהתחיל חברו להתפלל, אין צריך לקום מפניו, שהרי זה בא בגבולו, ודקדק כך ממה שאמרו "אסור לישב" ולא "אסור להיות יושב".

וכתב הב"י דדין זה לא נמצא ברא"ש בשום מקום, ואפשר שהיה מורה כן לשואלים אבל לא כתבו בספר.


ברם הקשה הטור מדוע היושב אינו צריך לקום, הא בקרא נאמר ועלי הכהן "יושב" על הכסא על מזוזת היכל השם, משמע שכבר ישב קודם לכן, ומ"מ חזינן דהוצרך לעמוד?

ומ"מ סיים הטור דאין משיבין את הארי אחרי מותו, והב"י אף כתב ליישב את שיטת הרא"ש דעלי "יושב" אין הכונה ליושב ממש אלא לעמידה קרי נמי ישיבה, כלומר שמתעכב כמו ותשבו בקדש ימים רבים.

עוד תירץ הב"י דנקט לשון ישיבה אצל עלי כדי לדרוש מה שדרשו חז"ל יושב "ישב" כתיב מלמד שבאותו היום מינו את עלי לכהן גדול.



עוד הביא הב"י את דברי תו' שחולק על רש"י בביאור דיוק הגמ' מהנצבת עמכה, ד"עמך" משמע בתוך ד' אמות ומשום דכתיב "עמכה" מלא בה"א דייק, כלומר שלא היה יושב בתוך ד' אמות שלה כי אם בחמישית ע"כ.

ולפי"ז הנצבת לאו ללמד על עלי אתא, שהרי עלי יושב היה שמפני כך הוצרך להרחיק ד' אמות, שאם היה עומד לא היה צריך שלא אסרו אלא לישב אבל לעמוד ודאי שרי.


ותמה הב"ח שהרי עדיין משמע שאילו ישב בתוך ד' אמותיה היה חייב לעמוד אף שחנה באה בגבולו, לכך נקט שרק בביתו נחשב שבא בגבולו, אך חנה היתה בעזרה שמיועדת לכל אדם ולכן אינה נחשבת כמי שבאה בגבולו.


וכן פסקו המ"א ופמ"ג וחיי אדם, וז"ל החיי אדם בכלל כ"ו סעיף ב' אפי' אם ישב קודם שעמד זה להתפלל, צריך לקום, ודוקא במקום שיש רשות לכולם להתפלל כגון במנין קבוע ופשיטא בבית הכנסת, אבל בביתו, אם ישב כבר, אינו צריך לקום, שזה בא בגבולו, ומכל מקום מדת חסידות היא אפילו בביתו לעמוד, ע"כ.​