בפרטי דיני כלי שמלאכתו לאיסור – חלק ג'

יג. ב' אופנים מחודשים להגדרת טלטול לצורך גופו?

א. כתב החו"ב סימן י"ב סק"ה נראה דשרי לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לכסות בו כלי שמלאכתו לאיסור אחר מפני החמה, שזה נחשב טלטול לצורך גופו, וכך לי לכסות כלי שמלאכתו לאיסור כמו לכסות כלי שמלאכתו להיתר או אוכלין, ויש לזה ראיה גדולה, עי"ש.

ויש בזה חידוש דאע"פ שכלפי התוצאה נמצא שהאדם מטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך כלי שבעצמו אסור לטלטלו לצורך הצלה מחמה לצל, מ"מ כיון שסוף סוף משתמש בגוף הכלי לכסות כלי אחר, זה חשיב צורך גופו.

ב. עוד נתבאר בתו' שבת ס' ב' דמותר לשלוח ביום טוב מתנה לחבירו כאשר רוצה לשמחו אפי' אם הוא כלי שמלאכתו לאיסור, כי לשמח את חבירו במתנה הוי כשימוש לצורך גופו.

לפי"ז כתב הגרע"א ז"ל שמדברי תו' אמרתי להתיר לשלוח לחתן ביום חתונתו בשבת נרות כסף שלא הדליקו בו באותו שבת (לדורון דרשה כנהוג) דמשום שמחת החתן מקרי צורך גופו.

וכבר העיר הגרי"י גולדשמיד זללה"ה שמדברי הגרע"א ז"ל הללו מבואר דלא סבירא ליה כדעת החזו"א בסי' מ"ד ס"ק י"ג [הובא לעיל אות ד'] דכלי שמלאכתו לאיסור שאין בו שימוש היתר בשבת אסור בטלטול לצורך גופו משום דהוי מוקצה גמור.



יד. מהו הגדרת טלטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו? בפשוטו היינו שצריך להשתמש באותו מקום שהכלי מונח כמבואר בשו"ע סי' ש"ח סעי' ג'.

אבל נראה דלאו דוקא בשצריך למקומו ממש של הכלי, וכגון שיש כלי שמלאכתו לאיסור שיש לו הימנו צינה או רעש גדול בחדר ששוהה שם, דיהא חשיב צורך מקומו להתירו לסלקו מן החדר.

ויש לזה ראיה מדברי המ"א סי' שי"א ס"ק י"ד דטלטול מן הצד במת לצורך מקומו שרי, והיינו לפנות את המת ממקומו לצורך כהנים ע"י טלטול מן הצד, והרי אין צורך לכהנים במקום המת ממש, אלא שאם מחמת איסורא אין הכהנים יכולים לשהות בחדר שהמת מונח שם זה ג"כ חשיב לצורך מקומו [שיהא פנוי, ולא לשימוש ממש] והמ"ב שם בס"ק י"ג הביא את דברי המ"א הללו להלכה.

מעתה מחט שמצא בבגדו המונעו מללובשו יכול ליטלו בידו ולהוציאו דחשיב טלטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו.

כמו כן כלי שמלאכתו לאיסור המונח במקום הליכת בני אדם ויכול לבא עי"כ לידי תקלה חשיב צורך מקומו ושרי, ובזה הנידון יותר פשוט כי הרי צריך לשמש עם רגליו במקום הכלי ממש ולכך מפנהו.

כלי שמלאכתו לאיסור המונח על ספר קדוש כגון שמצא פטיש מונח על סידור או חומש, אסור לפנותו, דזה לא חשיב צורך מקומו, ברם אם יצטרך את הסידור או החומש במשך השבת מותר כבר כעת לפנותו משום צורך מקומו, ואפשר גם להערים ולמצוא איזה צורך כעת בסידור או בחומש.



טו. כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו היינו דוקא כשאין לו כלי היתר אחר לאותו תשמיש, כן כתב המשנה ברורה בסי' ש"ח ס"ק י"ב, עי"ש בשעה"צ סקי"ג שהוכיח כן ממה שאמרו בגמ' שבת קכ"ד א' דמקלות אפשר כר"א דמניח ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו ותולה ומפשיט, ושם הוא כלי שמלאכתו להיתר ומ"מ אסור דחשיב שלא לצורך, וכל שכן בכלי שמלאכתו לאיסור.

אבל החו"ב בסי' י"ב סק"ז חולק דשאני גבי הפשט שיכול לעשותו בידו ללא כלי כלל, לכן יש להעדיף לעשות כן אפי' מכלי שמלאכתו להיתר,

אבל אם כבר צריך להשתמש בכלי אפי' אם הוא כלי שמלאכתו להיתר אין שום ראיה שיש להעדיף כלי שמלאכתו להיתר על פני כלי שמלאכתו לאיסור, עי"ש.

נמצא שאם יש לו בבית כלי המיועד לפצוח אגוזים לא ישתמש בפטיש, או כיוצא בזה בשימוש לצורך מקומו אם יש לפניו מטריה מונחת על כסא לא יפנהו לצורך ישיבה על הכסא אם יש לו כסא פנוי לשבת עליו.


מיהו צריך תלמוד עד כמה יש לו לאדם לדחוק עצמו ולא ליטול כלים שמלאכתן לאיסור, כגון שאין לו כסא פנוי אחר בביתו אבל יכול ליקח משכינו וכל כיוצא בזה, דאי אתינן עלה ממקלות כדברי השעה"צ נמצא שהיה צריך להניח ידו על כתף חבירו ולתלות בגידי ארכובותיו בזרועו אע"פ שמתלכלכין בכך טובא ויש סב גם טורח גדול, הרי שצריך האדם להדחק ביותר ולהמנע כמה שיכול משימוש בפועל של כלי שמלאכתו לאיסור בשבת אפי' להיתר צורך גופו או מקומו.


ושאלתי בזה את בעל החו"ב זללה"ה מדוע החמירו כולי האי שיהא אסור לטלטל מקלות לצורך הפשט ויצריכו להניח ידו על כתף חבירו כדי להפשיט, מאי שנא ממתניתין ריש פרק כל הכלים דתנן את הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו כו' [אלו הן כלים שמלאכתן לאיסור שמותר להאכיל בהן תינוק או כשצריך אותן כדי לתחוב בפרי רך ולאכול, כדפירש"י לאכול בו תותים וכל פרי רך] ואטו מי אי אפשר לאבא להמנע מליתן לקטן לאכול בלא כלי, או גם את עצמו לאכול פרי רך בלא כלי, וע"כ דכל שאין דרך האדם לעשות כן בחול אין מחייבין אותו להתנהג כך בשבת, א"כ למה חייבוהו להפשיט בלא מקלות.

והשיב ז"ל דאפשר אף בחול לא עבדי כולי אינשי הפשט דוקא במקלות, לפי שאין הפרש גדול בין הפשט מע"ג מקלות להפשט ע"ג ידן, משא"כ בהנך דמתניתין אין דרך כלל ליתן לקטן או לאכול פרי רך ללא כלי, לכן שפיר חשיב טלטול לצורך גופו, ולא אמרינן אפשר למיעבד בלאו הכי.



טז. יש כלל ידוע בהלכות מוקצה הנקרא "בסיס לדבר האסור" שענינו כלי המותר בטלטול שמונח עליו כלי שאסור בטלטול משום מוקצה כגון מחמת גופו הוא הנקרא בסיס.

ונסתפק הפמ"ג בתחילת סימן ש"ח מהו בכלי שמלאכתו לאיסור המונח על כלי שמלאכתו להיתר אם הכלי המותר התחתון ג"כ בדין כלי שמלאכתו לאיסור ויהא מותר בטלטול כל השבת רק לצורך גופו או מקומו, כיון שסוף סוף נעשה בסיס לדבר האסור מחמה לצל בתחילת השבת, או דילמא רק מוקצה גמור על כלי המותר הוא בדין בסיס לדבר האסור, אבל כלי שמלאכתו לאיסור כיון שלצורך גופו ומקומו מותר לטלטלו יש לומר דהתחתון לאו בדין סיס הוא כלל, וספק זה של הפמ"ג לא העתיקו המ"ב.​