הלכת בלי לומר דבר - מלאכים בוכים על ילד

בין הזמנים, חצר הציון, מירון. לילה קר.

מעגל ספונטני. יד על כתף, יד על כתף, והרמקול באמצע. סביבו פסיפס של צבעים: חלק בכובע וחליפה, חלק בחולצות צבעוניות, מכנסיים קצרים וכובע שמש, וחלק בשחור־לבן. המשותף לכולם: הם לומדים באותה ישיבה, אחת הישיבות החשובות בארץ.

מהרמקול עולה שיר לא מוכר. אבל המילים חץ לתוך הלב: "נכון זה קשה, אני יודע, לצעוק את הלב ואף אחד לא שומע. איך הלכת בלי לומר דבר, בטח איך הלב שלך עכשיו נשבר".

שרים בדבקות. חלקם עוצמים עיניים, אחרים מתנועעים עם כל הגוף. והשיר קורע את שמי הלילה הקר: "בשמים מלאכים בוכים על ילד, שנעקד לו על מזבח הספק. איך הלכת בלי לומר דבר, בטח איך הלב שלך עכשיו נשבר".

ואז, כמו תפילה חרישית מלב מלא תקווה, הרמקול ממשיך לנגן. אבל הפעם קולות הבחורים עולים עליו: "עוד אאמין שבסוף תחזור אלינו, ובחלוף הזמן לא תוסיף להתרחק. כמו שהלכת בלי לומר דבר, בטח איך הלב שלך עכשיו נשבר".

השיר נכתב על חברם. בחור שסגר את הגמרא, עזב את הישיבה, והלך לרעות בשדות זרים. ובבית שלו, מעל חולצות לבנות, מקופלות ומגוהצות, עומדת הכיפה. מיותמת. בחור שידע מאות דפי גמרא בעל פה, עם כל השקלא וטריא. ואיננו.

התיעוד של הבחורים השרים במירון על חבר שעזב פשטה בתקופה האחרונה כמו אש בשדה קוצים. אנשים ונשים התרגשו, כאבו, בכו יחד עם השיר. גם אני.

אבל אני רוצה לשאול: האם באמת הוא הלך "בלי לומר דבר"?

בחור שטעם את הטעם שמתוק מדבש ונופת צופים, טעם התורה. שישב ליד באר מים חיים, ועזב הכל והלך לחצוב בורות נשברים. האם הוא הלך ללא מילה? לא לסביבה, לא לחברים, לא לקרובים, לא להורים?

אני בטוח שלא. הוא אמר. רק לא בקול. זעקה אילמת, בלי מילים. ומי שעוד זועק, עוד לא הלך עד הסוף. הזעקה הזאת מתבטאת אצל כל אחד בצורה אחרת: חלק במבט מנוכר, אחרים בהתפרצות חסרת גבולות, ומעטים בהתכנסות לתוך עצמם.

אני הכרתי כמה כאלה מקרוב. עם אחד ישבתי על אותו ספסל. ולצערנו, היום כמעט כל אחד מכיר אחד או שניים.

והמעטים חדי העין שכן מבחינים בזעקה, לרוב לא עוצרים: "עזוב, הוא גמור. אין לו תקנה. הוא איבד את זה. חבל לך על הזמן, לך תשקיע במשהו שיניב תוצאות".

בגמרא במסכת חגיגה (טו ע"א) מסופר על אחד שכולם כבר ויתרו עליו. אלישע בן אבויה, שחכמים קוראים לו "אחר".

הרגע שבו יצא מהדרך היה קול. יצאה בת קול ואמרה: "שובו בנים שובבים - חוץ מאחר". ו"אחר" אמר: "הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא - ליפוק ליתהני בהאי עלמא". כלומר: אם כבר הוציאו אותי מהעולם הבא, אהנה לפחות מהעולם הזה.

אבל "אחר" עדיין שואל. הוא פונה אל תלמידו, רבי מאיר, ושואל מה פירוש הפסוק באיוב: "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז". ורבי מאיר עונה לו: "אלו דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית".

ו"אחר" שותק רגע. ואז הוא אומר לרבי מאיר: "רבי עקיבא רבך לא אמר כך". ומה אמר רבי עקיבא? "אחר" מדקלם, בלי להתבלבל: "אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית, אף על פי שנשברו יש להם תקנה, אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה".

הוא - "אחר", האיש שכל העולם הפסיק לקרוא לו בשמו. הוא זה שמלמד את תלמידו שלכלי שבור יש תקנה.

ורבי מאיר אומר לו בחזרה את המשפט הכי מתבקש שיש: "אף אתה חזור בך!" ו"אחר" עונה: "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'".

"אחר" לא שכח אף משפט. הוא ידע, בעל פה, בדיוק מה כתוב על כלי שנשבר. עצרו כאן רגע. "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד" אינו תירוץ. זו הסיבה שבגללה יצא לתרבות רעה.

והגמרא מביאה סיפור נוסף, ובו אותה שיחה כמעט מילה במילה: "אחר" רוכב על סוס בשבת, ורבי מאיר הולך מאחוריו, ברגל, ולומד ממנו תורה. הם מגיעים לסוף תחום שבת. "אחר" אומר: "מאיר! חזור לאחריך". ורבי מאיר שוב: "אף אתה חזור בך!", ו"אחר" עונה: "ולא כבר אמרתי לך: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'?"

רבי מאיר שמע, והוא יודע בדיוק מה "אחר" יענה. ובכל זאת הוא ממשיך ללכת אחריו, ואומר שוב: "אף אתה חזור בך". למה? כדי לשמוע שוב את אותה תשובה?

בעיניי, לא. כי הבין שהקול ששמע "אחר" איננו עוד נימוק בוויכוח. הוא הפצע הפתוח. ומי שמאמין שהדלת סגורה לא יוצא מזה כשמישהו אומר לו פעם אחת שהיא פתוחה. הוא יוצא כשיש מישהו שלא מפסיק.

והבחור שעזב? גם הוא יודע. מי שלמד כמוהו יודע בעל פה כל משפט על תשובה, על תקנה ועל כלי שבור. הכיפה שלו עדיין מונחת על החולצות המגוהצות. אף אחד לא צריך להסביר לו מה כתוב. הוא פשוט לא מרגיש שזה כתוב גם עליו. כמו "אחר", הוא שומע דלת סגורה. ו"עזוב, הוא גמור" הוא אותו קול בדיוק ששמע "אחר" מאחורי הפרגוד: חוץ ממנו.

אז מה כן?

אל תסתפקו במשפט אחד. תישארו. תשאירו אור דלוק: תרימו אליו טלפון בלי "מתי תחזור", תשמרו לו את החדר כמו שהיה, אל תדברו עליו בבית בקול של אכזבה, ותחזרו על זה, גם אחרי שנה. מי שרק אומר "הדלת פתוחה" נתן לו מילים. מי שמשאיר אור דלוק נתן לו בית לחזור אליו.

הבחורים שרים לו בלילה הקר, ובצדק. אבל השיר נשאר במירון. הוא לא מגיע אליו. מה שיגיע אליו, זה האור שנשאר דלוק בחדר שלו.

ואם תפגשו אותו, ברחוב, בחתונה, בתחנה, או בלילה חשוך בפינה אפילה, אל תפתחו בדרשה. תשאלו מה שלומו, ותישארו לשמוע.

ואם הוא לא ענה, תשאלו שוב. בתוכו הוא עדיין שואל.

"אחר" אמר לרבי מאיר: "ולא כבר אמרתי לך". ורבי מאיר לא הפסיק.