הרגשתי כמו נטע זר ביניהם.
הם, כמה אנשים שישבו סביבי, דיברו בביטחון, הביאו תוכן מעניין לשיחה, שידרו ערך עצמי. ואני? הרגשתי פתאום כל כך קטן ביניהם. לא שווה,
לא בטוח בעצמי, לא יודע אם יש לי משהו לתרום לשיחה הזו.
מרגע לרגע הרגשתי שאני מצטמק. לא היה לי טוב שם. גלגלי המוח שלי לא הפסיקו לנסות למצוא ערך כלשהו שאני יכול ליצוק לשיחה, משהו
שיגרום גם להם להביט עלי כמו שווה בין שווים.
אלה היו רגעים קשים של ייסורי שאול פנימיים. מי שלא היה בצד שלי פעם - לא יבין את זה.
ואז הם הגיעו איכשהו לדבר עליו.
על אדם כלשהו, שאני מכיר והם מכירים.
וכאן - משהו בתוכי נדלק.
יש לי תוכן ליצוק בשיחה!
"אתם אולי לא יודעים", כחכחתי בגרוני אחרי שתיקה ארוכה ומעיקה, הם הסתכלו עלי בהפתעה, המשכתי, "אבל כל הסיפור איתו ממש לא
כמו שחושבים..."
הלב שלי בער, המצפון ייסר אותי, המילים שיצאו מפי היו לשון הרע של ממש. אבל לא יכולתי לעצור את זה. ידעתי שבעסיסיות של הסיפור
הזה תלוי כל הערך העצמי שלי, כל הכבוד העצמי שלי, כל ההילה שלי.
הם הקשיבו בהנאה, ואני העזתי לקנח בהברקה לשונית שנונה, כזו שלא תצא להם מהראש בתקופה הקרובה.
סימנתי אותו, את האומלל ההוא שמסתובב לו אי שם בעולם, בכתם בל יימחה.
יצאתי גיבור.
יצאתי אפס מאופס.
בשבת בבוקר הגעתי לתפילה, עייף כמו יהודי אחרי שבוע עמוס. התעטפתי בטלית, פתחתי סידור, ניסיתי למצוא עניין - ולא הצלחתי.
המילים שחיכו לי שם על הסידור - היו בדיוק אותם המילים מלפני שבוע, ושבועיים, ושנתיים.
לא העזתי לחשוב את המחשבות האלה, אבל הם לא שאלו אותי: הרגשתי משועמם. כמה פעמים אפשר להגיד את אותו 'נשמת'? את אותם 'עד
הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך'?
משהו בתוכי חיפש התחדשות, חיפש אקשן, משהו שבשבילו היה שווה להיקרע מהמיטה.
יצאתי החוצה לנשום קצת אוויר, ומצאתי את אשר ביקשה נפשי.
שני אברכים עמדו שם, כוסות קפה מהבילות בידיהם, והם דיברו בלהט על נושא כלשהו שעמד על הפרק.
והם?
הם הצליחו לספק את הסחורה.
ה'סקופים' שלהם היו חדשים לגמרי, בנושא שונה לחלוטין מזה שלפני שבוע. מצאתי את אשר ביקשה נפשי.
עמדתי שם דקה. שתיים. עשר. לא יכולתי להתנתק.
משהו בתוכי ניסה להזכיר לי את הסידור המבוייש שחיכה בפנים.
ניסיתי להתעלם. לא רוצה לשבת שם ולהרגיש ריקנות מול האותיות. רוצה התחדשות, רוצה שיהיה לי מעניין!
המשכתי לעמוד שם, נהנה מכל דקה.
בסוף הם נכנסו, וגם אני.
והרגשתי כל כך נורא עם עצמי.
כל כך לא שווה כלום.
חזרתי הביתה אחרי התפילה. ההרגשה הנוראית מפעפעת בי, לא נותנת מנוח.
לא שלא ניסיתי להרגיע אותה. ב'קידוש' שתיתי קצת ויסקי, הלכתי לשבת ליד ההוא שתמיד יודע לשמח לבבות, ניסיתי לטשטש את ההרגשה
הזו.
שכחתי את הבוקר, ואת מה שהיה שם, אבל ההרגשה הריקנית המשיכה לרדוף אותי.
הגעתי לבניין, נאנח אנחה פנימית לא מוסברת.
ואז פגשתי אותו.
את השכן שסינן אותי כל השבוע בטלפון.
הוא ניסה להתחמק ממני, הנהן רפויות ל'גוט שבת' וחמק פנימה.
לא נתתי לו.
רצתי אחוז סערה פנימה.
"הרב כהן, חכה שניה!"
הוא הסמיק כמו מישהו שנתפס בקלקלתו. "כן הרב", גמגם מולי.
"תגיד, זה נראה לך נורמלי ההרחבה הזו על חשבון כל הבניין? בלי לשאול, בלי לעדכן, פשוט, מנחית לנו פועלים - והופ, פתאום קם בנין!"
הוא לא ידע מה לענות. שני בניו ברחו למעלה בבושת פנים.
ופתאום, פתאום הרגשתי שמשהו בתוכי מתמלא.
הריקנות ההיא מהבוקר? היא נעלמה.
מה שמילא אותי - זה תחושת הצדק.
כל מילה שיצאה מפי היתה אמת. הוא באמת עשה לנו עוול, הוא באמת התנהג בחוצפה.
ואני? נאחזתי בצדק הזה כל עוד נפשי בי.
הצדק הזה - היה הדבר היחיד שהצליח לנחם אותי, להשכיח ממני כמה אפס אני.
וכשראיתי שהוא מחוויר, ושפת גופו מודה על העוול שעשה - המשכתי, מצצתי את הצדק עד הסוף, המשכתי לצעוק ולזעום ולמצוא מילים חריפות
ולאיים בתביעה ובדין תורה ובפיצויים ובמה לא.
הדם שלו נשפך שם, מול השכנים שפתחו דלתות בסקרנות והצטרפו לסערה.
ורק אחרי כמה דקות תפסתי את עצמי.
מה עשיתי כאן?!
הרגתי בן אדם! השפלתי אותו ברבים!
"אז מה", הרגעתי את מצפוני הזועק, "אני צודק. הוא עשה לי עוול. זה מגיע לו!"
אבל מתחת לכל התירוצים ידעתי שהוא היה בסך הכול קרבן.
קרבן לריקנות שלי.
ובמקום להתמלא, התרוקנתי עוד יותר.
פתחתי את דלת הבית, שונא את עצמי שנאת מוות.
לקח לי זמן לגלות שיש כאן דפוס פעולה.
יש משהו שיושב מאחורי כל השטויות שאני עושה ומדבר.
זה תמיד מתחיל בתחושת ריקנות.
כאילו משהו בתוכי ריק, חלול, לא מלא, לא בטוח.
בכל פעם שאני מוצא את עצמי חלול - אני מרגיש דחף איום ונורא למלא את זה.
זיהיתי את הדפוס הזה בכל חלק בחיים.
לפעמים אלה אנשים שמצליחים לערער אותי, להפגיש אותי עם התהומות שלי. אם בגלל שהם מאפילים עלי עם הביטחון העצמי שלהם ומזכירים
לי את כל מה שאני לא, אם בגלל שהם מזלזלים בי במופגן - ומערערים את שאריות הערך העצמי, אם בגלל שהם זורקים לעברי מילים פוגעניות
- ומרוקנים אותי מאוויר.
לפעמים אלה מקומות או אירועים בהם אני לא מוצא את עצמי, מרגיש ריק, מרגיש חלול, מרגיש חסר תועלת, כמו חלק ששייך לפאזל אחר. ואז
אני לא יודע את נפשי, מרגיש חלל אינסופי בתוך הנפש. מחכה לרגע שאוכל לברוח מכאן.
לפעמים אלה רגעים קשים, רגעים בהם אני נזכר מכל מיני דברים שקרו לי בעבר, ומתמלא בושה, מתרוקן מהשלווה הנפשית שלי.
לפעמים אלה דברים שקורצים לי, ברחוב למשל, ומייצרים בתוכי חלל גדול שמחפש להתמלא, צורך עצום שמדליק את כל מנועי התאווה.
לפעמים זה רגע שאני מרגיש כל כך לא מרוצה מעצמי, או כל כך לחוץ ממה שעומד לקרות מתישהו.
והמכנה המשותף בין כל הרגעים האלה הוא - שהתמכרתי לניסיון למלא את החלל.
o לפעמים אני משתמש עם לשון הרע.
o לפעמים אני משתמש עם אכילה רגשית.
o לפעמים אני משתמש עם תחושת צדק ו'קרבנות'.
o לפעמים אני משתמש עם תלונות שנותנות לי תחושה ש'אם אני מתלונן - משמע שאני קיים'.
o לפעמים אני משתמש עם עוקצנות.
o לפעמים אני משתמש עם התפרצות.
o לפעמים אני משתמש עם מילוי תאוות.
o לפעמים אני משתמש עם ייאוש.
o לפעמים אני משתמש עם עשייה מוגזמת.
o לפעמים אני משתמש עם מסכנות.
o לפעמים אני משתמש עם האשמת הזולת.
o לפעמים אני משתמש עם בריחה והתנתקות.
כל פעם משהו אחר. מה שנראה לי שהכי ימלא אותי.
והכי מדהים זה - שאני אף פעם לא באמת מתמלא. כל הניסיונות למלא את עצמי - מסתיימים בתחושת החמצה ואכזבה עצמית גדולה עוד
יותר.
האפס הולך וגדל.
והאם יש חומר בעולם שיוכל למלא את החלל העצום הזה? את התהום הבלתי נגמר הזה?
ואז אני שומע שהחלל הזה ממש לא חדש.
הוא נוצר כבר לפני חמשת אלפים וכמעט שמונה מאות שנה.
כי פעם, לפני שברא אלוקים את השמים והארץ - היה הכול אין סוף.
לא היו הגבלות, לא היו גבולות, מציאותו יתברך מילאה את כל המרחב.
לא היו גבולות וחיכוכים של 'אני מול אתה', 'עבר מול עתיד', 'פה מול שם'. הכול היה אחד.
תחשבו כמה נפלא.
כל החיכוכים בעולם נעלמים במצב כזה:
אין לי תחרות מול אף אחד - כי אין אף אחד!
אין לי מצפון על העבר או לחץ מהעתיד - כי אין גבולות של זמן!
אין לי החמצה מכך שאני תקוע כאן ולא נמצא 'שם' - כי אין דבר כזה כאן ושם!
במילים אחרות: אין שום דבר שיפגיש אותי עם החלל שלי...
מצד שני - ככה לא יכול להיבראות עולם!
עולם הוא כזה שמורכב מגבולות, מהגדרות, מאני ואתה, פה ושם, אתמול והיום.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? יצר 'חלל פנוי'.
חלל!
הוא יתברך 'חצב' כביכול באין סוף, ועשה גבולות...
בתוך החלל הזה - הוא ברא את העולם.
ובחלל הזה אנחנו נמצאים, מאז ועד היום.
מדהים לחשוב על זה, כי בעצם מתברר שאין שום דבר בעולם ש'מייצר' בי את החלל! אין שום דבר ש'מרוקן' אותי!
כי החלל הזה - הוא משהו שקיים בתוכי כל הזמן! הריקנות הזו מובנית בתוכי - כתוצאה מכך שה'אין סוף' שהנשמה שלי היתה רגילה אליו רחוקה
ממני, ואני בתוך עולם מוגבל...
ואני, לא נוח לי עם החלל הזה, הוא מעצבן אותי, הוא מגלה לי כמה אני מוגבל וחסר אונים וחסר כוחות ולא מלא.
ולכן אני מנסה להשכיח מעצמי את החלל הזה. מטשטש אותו עם כל מיני דברים, מנסה למלא את עצמי בכל מה שרק ייתן לי תחושה טובה
ומספקת.
האנשים האלה שמעצבנים אותי? הם לא 'מייצרים' בי חלל - הם פשוט חושפים את הריקנות הזו שקיימת כבר בכל מקרה!
לא מילות הסידור משעממות אותי - אלא אני, אני הוא שמשועמם מעצמי, שלא טוב לי לשהות עם עצמי בשקט, והמילים רק מגלות לי את זה,
עד שאני מוכרח לברוח למשהו שיגרום לי להרגיש קצת יותר טוב.
לא הילד שמתחצף אלי מייצר בי חוסר אונים, כי חוסר האונים הזה כבר נמצא שם ממילא. הילד - רק מזכיר לי את זה.
וכך גם התאווה ברחוב, והאירועים המכעיסים, והרגעים המלחיצים, והזמנים הקשים.
שום דבר לא 'מייצר' בי ריקנות וחולשה. הם בסך הכול חושפים את מה שתמיד היה שם.
הקדוש ברוך הוא ידע שאני מחפש שלימות, שאני רוצה להסתדר כאן לבד בעולם, שאני מנסה לשלוט בחיים שלי בעצמי. ככה זה איתי, יש לי
טבע אנושי, יש לי אגו.
אבל הקדוש ברוך הוא גם יודע שאם אמשיך לחיות כך, בשלימות המדומה וברצון לשלוט - זה יהיה הפוך מתכלית הבריאה, ורק יחליש וינתק אותי
ממקור חיי...
ולכן הוא מרצף את חיי בכל מיני מפגשים עם החלל. כל מיני רגעים ואנשים ומקומות שחושפים ומזכירים לי כמה אני לא, כמה אני חסר, כמה
אני ריק.
ובאותם רגעים - יש לי את הבחירה:
האם ללכת בדרך של 'קידוש השם',
האם להסכים ליישר מבט למציאות, בלי לנסות לפתור, בלי לתקן, אלא פשוט להיות נוכח עם החלל הזה, לאפשר לעצמי להרגיש אותו, לכאוב
אותו, להזכיר לעצמי שאכן, מצד עצמי אין לי שום דבר.
האם לתת לאירוע שקרה איתי להזכיר לי שאני לא שולט על חיי.
האם לתת לילד שהתחצף או לא התנהג כמו שציפיתי ממנו - להזכיר לי שאני לא שולט על החינוך שלי, למרות ששכנעתי את עצמי במשך חיים
שלמים שכן.
האם לתת לתאווה לחשוף בפניי כמה אני ריק ולא מסוגל להתאפק אם לא שהקדוש ברוך הוא ירחם עלי ויעצור אותי.
האם לתת לביקורת של ההוא לחלחל בי פנימה, לעורר אותי שאולי יש צדק בדבריו והקדוש ברוך הוא שולח לי כאן מסר.
האם לתת לרגע המשעמם להראות לי את המצב האמיתי שלי.
האם לתת לחוסר הביטחון העצמי שלי להזכיר לי שלמרות שחשבתי שאני כבר בדרך לפסגה - כנראה שאני לא בדיוק מה שסיפרתי לעצמי, ואני
בסך הכול תינוק בזרועות אימו.
האם לתת לנפילות שלי להוכיח לי שאכן, אני לא מספיק רציני, ובכל זאת הקדוש ברוך הוא מאמין בי שוב ושוב, ומחזיר לי בכל בוקר את הנשמה
מתוך אמון מוחלט שהיום ייתכן שינוי...
כל אלה - הם קידוש השם!
כי כשאני מפנה את עצמי, כשאני מוכן להישאר עם הריקנות של עצמי - אני נותן לבורא יתברך להיכנס אלי! ואז אני מתחבר לאין סוף - ובאמת
מתמלא במה שהיה חסר לי תמיד!
או שלא.
או שאני בוחר בדרך של 'חילול השם', של להעמיק את ה'חלל'.
בדרך של לשון הרע ורכילות, כעס ומחלוקת, תאוות ועצבות וייאוש ובריחה, בניסיון עקר למלא את החלל בשטויות, ניסיון שלא יצלח לעולם.
כמובן.
אנחנו רגילים להתפעל, ובצדק, מכל אלה שמוסרים את נפשם ומתים על קידוש השם.
אלה הם אנשים שהסכימו לתת את הדבר הכי יקר להם, את החיים עצמם, כדי להוכיח שהם לא שולטים והם לא בעלי העמדה כאן - אלא הקדוש
ברוך הוא.
אבל השפת אומר שהרבה יותר נאה 'לחיות על קידוש השם'! לוותר על המילוי המדומיין של החלל - לטובת חיבור אל הבורא!
זה הרבה יותר קשה, כי זה מאבק תמידי, לא רק הסכמה של רגע.
אבל זה הרבה יותר חזק!
כי כש'מתים' על קידוש השם, הנשמה אכן מגיעה למקומות עילאיים ביותר - אבל הגוף עצמו נשאר באותו מצב עכור ולא מתוקן כמו לפני שהכול
קרה.
אבל אם אני נאבק במשך חיים שלמים, שוב ושוב, להישאר בריקנות שלי ולהתחבר להשם - הגוף עצמו מצטרף לתהליך, והקדוש ברוך הוא
מתקדש ומתגדל בעולמו!
הם, כמה אנשים שישבו סביבי, דיברו בביטחון, הביאו תוכן מעניין לשיחה, שידרו ערך עצמי. ואני? הרגשתי פתאום כל כך קטן ביניהם. לא שווה,
לא בטוח בעצמי, לא יודע אם יש לי משהו לתרום לשיחה הזו.
מרגע לרגע הרגשתי שאני מצטמק. לא היה לי טוב שם. גלגלי המוח שלי לא הפסיקו לנסות למצוא ערך כלשהו שאני יכול ליצוק לשיחה, משהו
שיגרום גם להם להביט עלי כמו שווה בין שווים.
אלה היו רגעים קשים של ייסורי שאול פנימיים. מי שלא היה בצד שלי פעם - לא יבין את זה.
ואז הם הגיעו איכשהו לדבר עליו.
על אדם כלשהו, שאני מכיר והם מכירים.
וכאן - משהו בתוכי נדלק.
יש לי תוכן ליצוק בשיחה!
"אתם אולי לא יודעים", כחכחתי בגרוני אחרי שתיקה ארוכה ומעיקה, הם הסתכלו עלי בהפתעה, המשכתי, "אבל כל הסיפור איתו ממש לא
כמו שחושבים..."
הלב שלי בער, המצפון ייסר אותי, המילים שיצאו מפי היו לשון הרע של ממש. אבל לא יכולתי לעצור את זה. ידעתי שבעסיסיות של הסיפור
הזה תלוי כל הערך העצמי שלי, כל הכבוד העצמי שלי, כל ההילה שלי.
הם הקשיבו בהנאה, ואני העזתי לקנח בהברקה לשונית שנונה, כזו שלא תצא להם מהראש בתקופה הקרובה.
סימנתי אותו, את האומלל ההוא שמסתובב לו אי שם בעולם, בכתם בל יימחה.
יצאתי גיבור.
יצאתי אפס מאופס.
בשבת בבוקר הגעתי לתפילה, עייף כמו יהודי אחרי שבוע עמוס. התעטפתי בטלית, פתחתי סידור, ניסיתי למצוא עניין - ולא הצלחתי.
המילים שחיכו לי שם על הסידור - היו בדיוק אותם המילים מלפני שבוע, ושבועיים, ושנתיים.
לא העזתי לחשוב את המחשבות האלה, אבל הם לא שאלו אותי: הרגשתי משועמם. כמה פעמים אפשר להגיד את אותו 'נשמת'? את אותם 'עד
הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך'?
משהו בתוכי חיפש התחדשות, חיפש אקשן, משהו שבשבילו היה שווה להיקרע מהמיטה.
יצאתי החוצה לנשום קצת אוויר, ומצאתי את אשר ביקשה נפשי.
שני אברכים עמדו שם, כוסות קפה מהבילות בידיהם, והם דיברו בלהט על נושא כלשהו שעמד על הפרק.
והם?
הם הצליחו לספק את הסחורה.
ה'סקופים' שלהם היו חדשים לגמרי, בנושא שונה לחלוטין מזה שלפני שבוע. מצאתי את אשר ביקשה נפשי.
עמדתי שם דקה. שתיים. עשר. לא יכולתי להתנתק.
משהו בתוכי ניסה להזכיר לי את הסידור המבוייש שחיכה בפנים.
ניסיתי להתעלם. לא רוצה לשבת שם ולהרגיש ריקנות מול האותיות. רוצה התחדשות, רוצה שיהיה לי מעניין!
המשכתי לעמוד שם, נהנה מכל דקה.
בסוף הם נכנסו, וגם אני.
והרגשתי כל כך נורא עם עצמי.
כל כך לא שווה כלום.
חזרתי הביתה אחרי התפילה. ההרגשה הנוראית מפעפעת בי, לא נותנת מנוח.
לא שלא ניסיתי להרגיע אותה. ב'קידוש' שתיתי קצת ויסקי, הלכתי לשבת ליד ההוא שתמיד יודע לשמח לבבות, ניסיתי לטשטש את ההרגשה
הזו.
שכחתי את הבוקר, ואת מה שהיה שם, אבל ההרגשה הריקנית המשיכה לרדוף אותי.
הגעתי לבניין, נאנח אנחה פנימית לא מוסברת.
ואז פגשתי אותו.
את השכן שסינן אותי כל השבוע בטלפון.
הוא ניסה להתחמק ממני, הנהן רפויות ל'גוט שבת' וחמק פנימה.
לא נתתי לו.
רצתי אחוז סערה פנימה.
"הרב כהן, חכה שניה!"
הוא הסמיק כמו מישהו שנתפס בקלקלתו. "כן הרב", גמגם מולי.
"תגיד, זה נראה לך נורמלי ההרחבה הזו על חשבון כל הבניין? בלי לשאול, בלי לעדכן, פשוט, מנחית לנו פועלים - והופ, פתאום קם בנין!"
הוא לא ידע מה לענות. שני בניו ברחו למעלה בבושת פנים.
ופתאום, פתאום הרגשתי שמשהו בתוכי מתמלא.
הריקנות ההיא מהבוקר? היא נעלמה.
מה שמילא אותי - זה תחושת הצדק.
כל מילה שיצאה מפי היתה אמת. הוא באמת עשה לנו עוול, הוא באמת התנהג בחוצפה.
ואני? נאחזתי בצדק הזה כל עוד נפשי בי.
הצדק הזה - היה הדבר היחיד שהצליח לנחם אותי, להשכיח ממני כמה אפס אני.
וכשראיתי שהוא מחוויר, ושפת גופו מודה על העוול שעשה - המשכתי, מצצתי את הצדק עד הסוף, המשכתי לצעוק ולזעום ולמצוא מילים חריפות
ולאיים בתביעה ובדין תורה ובפיצויים ובמה לא.
הדם שלו נשפך שם, מול השכנים שפתחו דלתות בסקרנות והצטרפו לסערה.
ורק אחרי כמה דקות תפסתי את עצמי.
מה עשיתי כאן?!
הרגתי בן אדם! השפלתי אותו ברבים!
"אז מה", הרגעתי את מצפוני הזועק, "אני צודק. הוא עשה לי עוול. זה מגיע לו!"
אבל מתחת לכל התירוצים ידעתי שהוא היה בסך הכול קרבן.
קרבן לריקנות שלי.
ובמקום להתמלא, התרוקנתי עוד יותר.
פתחתי את דלת הבית, שונא את עצמי שנאת מוות.
לקח לי זמן לגלות שיש כאן דפוס פעולה.
יש משהו שיושב מאחורי כל השטויות שאני עושה ומדבר.
זה תמיד מתחיל בתחושת ריקנות.
כאילו משהו בתוכי ריק, חלול, לא מלא, לא בטוח.
בכל פעם שאני מוצא את עצמי חלול - אני מרגיש דחף איום ונורא למלא את זה.
זיהיתי את הדפוס הזה בכל חלק בחיים.
לפעמים אלה אנשים שמצליחים לערער אותי, להפגיש אותי עם התהומות שלי. אם בגלל שהם מאפילים עלי עם הביטחון העצמי שלהם ומזכירים
לי את כל מה שאני לא, אם בגלל שהם מזלזלים בי במופגן - ומערערים את שאריות הערך העצמי, אם בגלל שהם זורקים לעברי מילים פוגעניות
- ומרוקנים אותי מאוויר.
לפעמים אלה מקומות או אירועים בהם אני לא מוצא את עצמי, מרגיש ריק, מרגיש חלול, מרגיש חסר תועלת, כמו חלק ששייך לפאזל אחר. ואז
אני לא יודע את נפשי, מרגיש חלל אינסופי בתוך הנפש. מחכה לרגע שאוכל לברוח מכאן.
לפעמים אלה רגעים קשים, רגעים בהם אני נזכר מכל מיני דברים שקרו לי בעבר, ומתמלא בושה, מתרוקן מהשלווה הנפשית שלי.
לפעמים אלה דברים שקורצים לי, ברחוב למשל, ומייצרים בתוכי חלל גדול שמחפש להתמלא, צורך עצום שמדליק את כל מנועי התאווה.
לפעמים זה רגע שאני מרגיש כל כך לא מרוצה מעצמי, או כל כך לחוץ ממה שעומד לקרות מתישהו.
והמכנה המשותף בין כל הרגעים האלה הוא - שהתמכרתי לניסיון למלא את החלל.
o לפעמים אני משתמש עם לשון הרע.
o לפעמים אני משתמש עם אכילה רגשית.
o לפעמים אני משתמש עם תחושת צדק ו'קרבנות'.
o לפעמים אני משתמש עם תלונות שנותנות לי תחושה ש'אם אני מתלונן - משמע שאני קיים'.
o לפעמים אני משתמש עם עוקצנות.
o לפעמים אני משתמש עם התפרצות.
o לפעמים אני משתמש עם מילוי תאוות.
o לפעמים אני משתמש עם ייאוש.
o לפעמים אני משתמש עם עשייה מוגזמת.
o לפעמים אני משתמש עם מסכנות.
o לפעמים אני משתמש עם האשמת הזולת.
o לפעמים אני משתמש עם בריחה והתנתקות.
כל פעם משהו אחר. מה שנראה לי שהכי ימלא אותי.
והכי מדהים זה - שאני אף פעם לא באמת מתמלא. כל הניסיונות למלא את עצמי - מסתיימים בתחושת החמצה ואכזבה עצמית גדולה עוד
יותר.
האפס הולך וגדל.
והאם יש חומר בעולם שיוכל למלא את החלל העצום הזה? את התהום הבלתי נגמר הזה?
ואז אני שומע שהחלל הזה ממש לא חדש.
הוא נוצר כבר לפני חמשת אלפים וכמעט שמונה מאות שנה.
כי פעם, לפני שברא אלוקים את השמים והארץ - היה הכול אין סוף.
לא היו הגבלות, לא היו גבולות, מציאותו יתברך מילאה את כל המרחב.
לא היו גבולות וחיכוכים של 'אני מול אתה', 'עבר מול עתיד', 'פה מול שם'. הכול היה אחד.
תחשבו כמה נפלא.
כל החיכוכים בעולם נעלמים במצב כזה:
אין לי תחרות מול אף אחד - כי אין אף אחד!
אין לי מצפון על העבר או לחץ מהעתיד - כי אין גבולות של זמן!
אין לי החמצה מכך שאני תקוע כאן ולא נמצא 'שם' - כי אין דבר כזה כאן ושם!
במילים אחרות: אין שום דבר שיפגיש אותי עם החלל שלי...
מצד שני - ככה לא יכול להיבראות עולם!
עולם הוא כזה שמורכב מגבולות, מהגדרות, מאני ואתה, פה ושם, אתמול והיום.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? יצר 'חלל פנוי'.
חלל!
הוא יתברך 'חצב' כביכול באין סוף, ועשה גבולות...
בתוך החלל הזה - הוא ברא את העולם.
ובחלל הזה אנחנו נמצאים, מאז ועד היום.
מדהים לחשוב על זה, כי בעצם מתברר שאין שום דבר בעולם ש'מייצר' בי את החלל! אין שום דבר ש'מרוקן' אותי!
כי החלל הזה - הוא משהו שקיים בתוכי כל הזמן! הריקנות הזו מובנית בתוכי - כתוצאה מכך שה'אין סוף' שהנשמה שלי היתה רגילה אליו רחוקה
ממני, ואני בתוך עולם מוגבל...
ואני, לא נוח לי עם החלל הזה, הוא מעצבן אותי, הוא מגלה לי כמה אני מוגבל וחסר אונים וחסר כוחות ולא מלא.
ולכן אני מנסה להשכיח מעצמי את החלל הזה. מטשטש אותו עם כל מיני דברים, מנסה למלא את עצמי בכל מה שרק ייתן לי תחושה טובה
ומספקת.
האנשים האלה שמעצבנים אותי? הם לא 'מייצרים' בי חלל - הם פשוט חושפים את הריקנות הזו שקיימת כבר בכל מקרה!
לא מילות הסידור משעממות אותי - אלא אני, אני הוא שמשועמם מעצמי, שלא טוב לי לשהות עם עצמי בשקט, והמילים רק מגלות לי את זה,
עד שאני מוכרח לברוח למשהו שיגרום לי להרגיש קצת יותר טוב.
לא הילד שמתחצף אלי מייצר בי חוסר אונים, כי חוסר האונים הזה כבר נמצא שם ממילא. הילד - רק מזכיר לי את זה.
וכך גם התאווה ברחוב, והאירועים המכעיסים, והרגעים המלחיצים, והזמנים הקשים.
שום דבר לא 'מייצר' בי ריקנות וחולשה. הם בסך הכול חושפים את מה שתמיד היה שם.
הקדוש ברוך הוא ידע שאני מחפש שלימות, שאני רוצה להסתדר כאן לבד בעולם, שאני מנסה לשלוט בחיים שלי בעצמי. ככה זה איתי, יש לי
טבע אנושי, יש לי אגו.
אבל הקדוש ברוך הוא גם יודע שאם אמשיך לחיות כך, בשלימות המדומה וברצון לשלוט - זה יהיה הפוך מתכלית הבריאה, ורק יחליש וינתק אותי
ממקור חיי...
ולכן הוא מרצף את חיי בכל מיני מפגשים עם החלל. כל מיני רגעים ואנשים ומקומות שחושפים ומזכירים לי כמה אני לא, כמה אני חסר, כמה
אני ריק.
ובאותם רגעים - יש לי את הבחירה:
האם ללכת בדרך של 'קידוש השם',
האם להסכים ליישר מבט למציאות, בלי לנסות לפתור, בלי לתקן, אלא פשוט להיות נוכח עם החלל הזה, לאפשר לעצמי להרגיש אותו, לכאוב
אותו, להזכיר לעצמי שאכן, מצד עצמי אין לי שום דבר.
האם לתת לאירוע שקרה איתי להזכיר לי שאני לא שולט על חיי.
האם לתת לילד שהתחצף או לא התנהג כמו שציפיתי ממנו - להזכיר לי שאני לא שולט על החינוך שלי, למרות ששכנעתי את עצמי במשך חיים
שלמים שכן.
האם לתת לתאווה לחשוף בפניי כמה אני ריק ולא מסוגל להתאפק אם לא שהקדוש ברוך הוא ירחם עלי ויעצור אותי.
האם לתת לביקורת של ההוא לחלחל בי פנימה, לעורר אותי שאולי יש צדק בדבריו והקדוש ברוך הוא שולח לי כאן מסר.
האם לתת לרגע המשעמם להראות לי את המצב האמיתי שלי.
האם לתת לחוסר הביטחון העצמי שלי להזכיר לי שלמרות שחשבתי שאני כבר בדרך לפסגה - כנראה שאני לא בדיוק מה שסיפרתי לעצמי, ואני
בסך הכול תינוק בזרועות אימו.
האם לתת לנפילות שלי להוכיח לי שאכן, אני לא מספיק רציני, ובכל זאת הקדוש ברוך הוא מאמין בי שוב ושוב, ומחזיר לי בכל בוקר את הנשמה
מתוך אמון מוחלט שהיום ייתכן שינוי...
כל אלה - הם קידוש השם!
כי כשאני מפנה את עצמי, כשאני מוכן להישאר עם הריקנות של עצמי - אני נותן לבורא יתברך להיכנס אלי! ואז אני מתחבר לאין סוף - ובאמת
מתמלא במה שהיה חסר לי תמיד!
או שלא.
או שאני בוחר בדרך של 'חילול השם', של להעמיק את ה'חלל'.
בדרך של לשון הרע ורכילות, כעס ומחלוקת, תאוות ועצבות וייאוש ובריחה, בניסיון עקר למלא את החלל בשטויות, ניסיון שלא יצלח לעולם.
כמובן.
אנחנו רגילים להתפעל, ובצדק, מכל אלה שמוסרים את נפשם ומתים על קידוש השם.
אלה הם אנשים שהסכימו לתת את הדבר הכי יקר להם, את החיים עצמם, כדי להוכיח שהם לא שולטים והם לא בעלי העמדה כאן - אלא הקדוש
ברוך הוא.
אבל השפת אומר שהרבה יותר נאה 'לחיות על קידוש השם'! לוותר על המילוי המדומיין של החלל - לטובת חיבור אל הבורא!
זה הרבה יותר קשה, כי זה מאבק תמידי, לא רק הסכמה של רגע.
אבל זה הרבה יותר חזק!
כי כש'מתים' על קידוש השם, הנשמה אכן מגיעה למקומות עילאיים ביותר - אבל הגוף עצמו נשאר באותו מצב עכור ולא מתוקן כמו לפני שהכול
קרה.
אבל אם אני נאבק במשך חיים שלמים, שוב ושוב, להישאר בריקנות שלי ולהתחבר להשם - הגוף עצמו מצטרף לתהליך, והקדוש ברוך הוא
מתקדש ומתגדל בעולמו!
