חמימות של נצח: לשאת את המשא הרוחני

חמימות של נצח: לשאת את המשא הרוחני​

בפרשת נשא, בבוא התורה לתאר בפירוט רב את חנוכת המזבח על ידי נשיאי עדות ישראל, אנו מוצאים כפילות לשונית ייחודית המעוררת דיוק מחשבתי עמוק. בתחילה פותח הכתוב ומציין: "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ז, פד), ומיד לאחר מכן, בפסוק חותם הפרשה, כופל הכתוב וכותב: "מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ" (שם, פח). השינוי המכוון בין "ביום המִשַּׁח" לבין "אחרי המִשַּׁח" אינו רק גיוון סגנוני. ה"שפת אמת" (ליקוטי יהודה עמ' ס') עומד על מדוכה זו ומבאר יסוד פנימי נשגב: אין די בכך שהאדם זוכה לקבל הארות אלוקיות עצומות והשפעות רוחניות "ביום" – בעיצומו של המועד, ברגעי השיא של זמן ההתעלות. המבחן האמיתי, הנמדד במשקלי הקודש, הוא היכולת לשמר, להנציח ולהמשיך את אותה קדושה רוחנית גם "אחרי" שהיום הגדול כבר חלף, נעלם והלך לו.



הנה זה עתה יצאנו מימי החג הגדולים והנעלים, ימי אורה, שמחה ורוממות הנפש. כעת, בימי השגרה הפושטים צורה ולובשים חול, מוטלת עלינו החובה האמיתית ליקח עמנו מן האורות הגדולים והמקיפים להם חוינו בימי החג, ולתרגם אותם לשפת היום-יום. יסוד מוסד זה טבוע בתפילה העתיקה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח תפילת המוסף של המועדים: "וְהַשִּׂיאֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת בִּרְכַּת מוֹעֲדֶיךָ". רבי דוד אבודרהם (בסדר תפילת ערבית של פסח) מאיר את המילה הזו באור חדש, ומפרש כי הלשון "והשיאנו" נגזרת מלשון משא. בתפילת מוסף, ברגעיה האחרונים של קדושת היום, אנו מתחננים ומבקשים מאת הבוחן כליות ולב שיטעין, יעמיס וישקול על שכמנו "משא של קדושה". אנו מבקשים שפע אלוקי שהוא כביכול רב, כבד ועצום יותר מכפי שידינו מסוגלות להכיל ולקבל בכוחות עצמנו.



אך התורה אינה משאירה את האדם כפוף תחת המשא. כאשר האדם נעשה כלי קיבול אמיתי למשא הרוחני הזה, ומסכים לשאת אותו מרצון, הוא זוכה מיד לפירוש השני של המילה "והשיאנו" – משמעות של נשיאות ראש ורוממות עצמית. ולא זו בלבד, אלא שיש לפרש זאת על פי לשון המשנה במסכת ראש השנה (כב, ב): "משיאין משואות", דהיינו אבוקות, לפידים ומשוואות אש המפיצים את אורם למרחוק ובוקעים את חשכת הלילה. הנה כי כן, כל הפירושים והגוונים הללו לנקודה אחת נתכוונו: תפקידו של האדם הוא לנצל במלואה את שעת הכושר ואת התעוררות הלב המיוחדת של ימי החג, להטעין את נפשו הפנימית באבוקה בוערת של קדושה, ובכך לזכות לאכול מפירותיה של התעוררות זו בכל ימות השנה כולה.



והנה יש להתבונן בנבכי הנפש: כיצד זוכה האדם שהאבוקה הזו תמשיך להאיר, לבעור ולתסוס בתוכו ולא תדעך ברוחות השגרה המנשבות?



אכן, יש לידע ולהפנים שדבר זה אינו קורה מאליו, אלא הוא תלוי לחלוטין במידת יגיעתו, עמלו והשקעתו של האדם בימי המועד עצמם. חוק רוחני מוצק קובע כי ללא תנועה מוקדמת של "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה), ללא מאמץ פנימי ויזום של האדם, הוא לא יצליח לספוג, לקלוט ולעכל בפנימיות אישיותו מן ההארה הרוחנית הנשפעת עליו ממעל כמתנת חינם. המשל הטבעי לכך הוא הלפיד והאבוקה; כדי שהאש תאחז בחומרי הבעירה היטב, תתפשט בכולם ותעלה כלפי מעלה בלהבה איתנה, צריך לנענע ולנער את הלפיד חזק ובכוח מרובה. כך הוא המצב גם בנפש האדם פנימה – נדרשת תנועה עצמית, טלטלה של התעוררות רוחנית, עמל ועשייה אקטיבית, כדי שרושם האור והרושם הרוחני של ימי המועד יהיו ניכרים, בהירים ועוצמתיים לכל ימות השנה.



כדי להורות לנו את חביבותה הגדולה והאינסופית של עבודה זו לפני הבורא יתברך, דווקא ככלות ימי החג, נראה לבאר בהקדם את דברי הגמרא המרטיטים במסכת חגיגה (כו, ב). הגמרא מתארת כי בשעה שכלל ישראל היו עולים לרגל לבית הבחירה, היו הכהנים מרימים ומגביהים עבורם את שולחן הזהב שעליו מונח לחם הפנים. הכהנים היו מראים לכל המוני עולי הרגלים את הנס הגדול והתמידי שהתרחש בלחם, והנה הוא חם וטרי בשעת סילוקו מהשולחן ביום שבת – בדיוק כביום שהניחוהו ואפוהו שבוע קודם לכן. ועל כך נאמר המקור בספר שמואל א' (כא, ז): "לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ". באותה שעה נשגבת, היו הכהנים קוראים אל העם ואומרים להם מילים שנוגעות בנשמה: "ראו חיבתכם לפני המקום".



וכאן עולה שאלה נוקבת המבקשת ביאור: מדוע בחרו הכהנים, נציגי השכינה, להראות לעולי הרגלים דווקא את הנס הזה מכל הניסים? והלא במשנה במסכת אבות (פרק ה, משנה ד) מובא במפורש כי "עשרה ניסים נעשו לאבותינו במקדש", ניסים גלויים ששברו את חוקי הטבע, ואם כן, מהו הייחוד הגדול והמיוחד כל כך בנס לחם הפנים שהוא נשאר חם, המבטא את חיבתם של ישראל יותר משאר ניסי המקדש כולם?



אלא שרמז עמוק, יסודי וחינוכי רמזו בזה לעולי הרגלים: הכהנים רצו לומר להם – הנה, כעת בזאת, בהיותכם שוהים בתוך בין חומות הבית הגדול והקדוש, שואבים השראה וקדושה, בוערים הינכם באש קודש של דבקות והתלהבות, אחר שזכיתם לראות את פני האדון ה' ולקיים מצוות ראייה ברגל. חכמה גדולה היא לבעור כשתנאי הסביבה מוגנים וקדושים. אך המבחן האמיתי, העבודה החביבה ביותר על קודשא בריך הוא, היא שתדעו לשמור בקרבכם את האש הזאת – שיהיה הלחם חם ורותח גם לאחר שהוא "נסלק" מן השולחן. המטרה היא שחמימות זו תישאר בעינה גם כשתשובו איש לביתו ואיש למשפחתו, אל שגרת החולין והעבודה של ימות השנה, ותתנהגו שם בדיוק כמו בשעה הראשונה של החג. נס לחם הפנים הראה להם שהקדושה מסוגלת לשמר את חמימותה המקורית מבלי להצטנן כלל, וזוהי החביבות העליונה ביותר.



בדרך רמז נפלאה זו ניתן לבאר ולהאיר גם את מאמר חז"ל הידוע במסכת שבת (קיט, ב): "חמין במוצאי שבת – מלוגמא" (רפואה). אדם שאינו מניח לחמימות המועד והשבת להישאר כלואה בתוך גבולות הזמן המקודש, אלא משכיל לקחת עמו את ה"חמין" הללו, את אותה אנרגיה רוחנית חמה, אל תוך מוצאי המועד וימי החול – זוכה שהיא תהיה לו ל"מלוגמא", לרפואת הנפש ולמגן רוחני איתן מפני פגעי השגרה, וסגולת החג נשארת עמו ומלווה אותו.



הדברים הללו אמורים ביתר שאת, ביתר עז וביתר תוקף בימים אלו, בעידן כלולותיהם המרומם של בני ישראל עם התורה הקדושה. עלינו לוודא בכל כוחנו כי הקשר שנרקם בימי ההתעלות לא יהיה חוויה חולפת, אלא בניין עדי עד וקשר של קיימא שאינו מתנתק. עלינו לעמול ולראות כיצד אנו ממשיכים את אותה חמימות נצחית של המועד אל תוך עמלה של תורה, העסק בה והגותה בכל יום ויום מחדש.


​

(נמסר אשתקד מוצאי חג מתן תורה)​

​