חסידים ומתנגדים - פרקי עיון בתולדות המחלוקת | פרקים ט-י: הדורות האחרונים והפולמוס על "הגאון"

פרק תשיעי: בדורות האחרונים - מה אמרו, ובאיזה הקשר?​

"אף פעם לא חשבתי לעשות פירוד בין חסידים למתנגדים. אנחנו קטני ערך, ואין לנו מושג בשינוי השיטות".

הדברים נכתבו בידי הרב שך במכתב מי"ד בשבט תשמ"ט. הוא ביקש להבהיר את עמדתו לנוכח דברים שיוחסו לו, והדגיש שלא ביקש ליצור פירוד בין המחנות.

למכתב יש משקל מיוחד משום שהוא עוסק במפורש בשאלה הנדונה. כאשר גדול בתורה מבהיר בעצמו למה התכוון ולמה לא התכוון, דבריו צריכים להיות חלק מרכזי מכל ניסיון לתאר את עמדתו.

בדורות האחרונים נשארו הבדלים בין הציבור הליטאי לציבור החסידי. היו גם מחלוקות ציבוריות, לעתים חריפות. אבל לצד אלה התקיימו ישיבות, כוללים, קשרי תורה ושיתופי פעולה. כדי להבין התבטאות מסוימת צריך לדעת לאיזה עניין התייחסה, ומי ביקש להחיל אותה על תחומים נוספים.

בין מחלוקת מסוימת לבין החסידות כולה

במכתבים נוספים הבהיר הרב שך שאין לו התנגדות לחסידות ולחסידים בכללותם. הוא הזכיר שאלפי תלמידים חסידים למדו ולומדים בישיבתו, ושלא נהג בהם באופן שונה מן האחרים.

הוא התייחס גם לשימוש במילה "כת" במסגרת מחלוקת מסוימת, והבהיר שלא כיוון לכלל החסידים. במכתבו הוא מתאר אותם כיראים ושלמים, מלאים תורה ומצוות ויראת שמים.

ההבחנה הזאת הכרחית. ביקורת כלפי הנהגה, טענה או חוג מסוים יכולה להיות חריפה מאוד. אין בכך רשות להרחיב אותה לכל מי שחולק עם אותו חוג כמה מנהגים או משתייך לאותו עולם ציבורי.

מן הצד האחר, מכתבי ההבהרה אינם מבטלים את המחלוקות שבהן החזיק הרב שך. הם קובעים את גבולותיהן. הוא עצמו ביקש שהציבור לא יפרש אותן כהתנגדות כוללת לחסידות.

הדברים על פעולתם של החסידים

באחד המכתבים המצוטטים במאמרו של הרב משה מרדכי שולזינגר, הרב שך כותב שאינו יכול לתאר כיצד היה נראה הדור בלי ראשי הישיבות והכוללים, ובלי החסידות והחסידים ופעליהם לתורה וליהדות.

הוא מזכיר את החמימות האופיינית להם, את האדמו"רים ואת ישיבותיהם, ואת מקומם בעולם התורה.

אלה דברים מפורשים של הערכה. הם נכתבו בתוך צורך להפריך שמועות ולמנוע פירוד, אבל תוכנם אינו מסתפק בהודעה שאין לו טענה אישית נגד אדם מסוים. הוא מדבר על תרומתו של עולם שלם לחיי התורה.

הישיבה משמשת בדבריו גם ראיה מן המציאות. התלמידים החסידים אינם קבוצה חיצונית שיש לדון בה מרחוק. הם למדו ולומדים בתוך המוסד שבראשו עמד, והיחס אליהם היה חלק מחייו כראש ישיבה.

הגרי"ז וההכרה בגדלות בתורה

הרב שולזינגר מביא במאמרו גם עדויות הקשורות לגרי"ז. אחת מהן עוסקת בשאלה אם ה"בית הלוי" הספיד את המגיד מטריסק.

לפי המסופר, כאשר נשאל הגרי"ז על הדבר, השיב בהתרגשות שה"בית הלוי" אמר עליו הספד גדול, והוסיף: "היו הבדלים בשיטות, אבל הם היו אריות בתורה".

זו עדות שנמסרה במאמר באמצעות שרשרת מסירה, ולכן כך יש להציגה. אין לפנינו מכתב של הגרי"ז או נוסח ההספד עצמו. ובכל זאת, הדברים כפי שנמסרו מבטאים הבחנה ברורה בין חילוקי שיטות לבין הכרה בגדלות תורנית.

הרב שולזינגר מוסיף ששמע מהגרמ"ד הלוי כי בפעולותיו של אביו בבריסק לחיזוק הדת עמדו לצדו גם חסידי סלונים וגור. גם כאן מדובר בעדות על מעשה ועל שיתוף פעולה, ולא בהכרעה עיונית בין השיטות.

ההיכרות עם אנשים בשעת פעולה משותפת מוסיפה צד שאינו תמיד מופיע בספרי הפולמוס. אפשר להישאר נאמן לדרך מסוימת, ולהכיר בכך שאדם ההולך בדרך אחרת שותף לעמל התורה ולעמידה על קיום המצוות.

לדבר בלימוד

בסיום מכתב שנדפס במאמרו, הרב שולזינגר מביא בשם הגרי"ז שכאשר היה בוורשה ופגש אנשים מחוגים שונים, היה מדבר עמם בלימוד, מפני שהדבר מביא לקירוב הלבבות.

זו הנהגה מעשית שיש בה הרבה. אנשים יכולים להגיע לשיחה כשהם נושאים איתם שמות של חוגים, זיכרונות של מחלוקות וחשדות הדדיים. כשהשיחה עוברת לסוגיה, כל אחד נדרש להקשיב לדברי חברו, להבין את טענתו ולבחון אותה.

אין בכך דרישה למחוק הבדלים. הלימוד אינו מחייב את המשתתפים לאמץ נוסח תפילה אחד או דרך חינוך אחת. הוא נותן להם מקום משותף שבו עומדים לפניהם דברי התורה.

העדות הזאת מתאימה לתמונה העולה מן המכתבים של הרב שך: ההבדלים נשארים, אך אינם צריכים לקבוע את היחס לכל אדם.

הרב שולזינגר והחשש מחידוש המחלוקת

מאמרו של הרב שולזינגר נדפס ב"ישורון" בעקבות הפולמוס על הספר "הגאון". הוא ביקש להעמיד במרכז את מכתבי הרב שך ואת ההוראה שלא ליצור פירוד.

לצד זה העלה שאלה הנוגעת לעצם פרסום החומר ההיסטורי: מה יפעלו הדברים אצל הקורא? האם יוסיף תורה ויראה, או שיקלוט ביטויים של זלזול וילמד להשתמש בהם כלפי גדולים וציבורים?

עמדתו חריפה. הוא מסתייג מעיסוק במחלוקות ישנות כאשר התוצאה היא גנאי, חירופים וריחוק לבבות. הוא גם מביא דברי אזהרה של רבי זאב דוב צ'צ'יק על הסכנה שבשיחות העוסקות ב"חסידים - ליטאים".

אין להפוך את דבריו להסכמה עם כל הצגה היסטורית של היחסים. זהו מאמר בעל עמדה ברורה כלפי הדרך שבה נעשה שימוש בעבר. הכותב חושש שהקורא יביא את המריבה הישנה אל חייו שלו, בלי להבין את הדמויות ואת הנסיבות שבהן התקיימה.

הכבוד אינו תלוי בהסכמה

מן המקורות שבפרק הזה עולה תביעה חוזרת לדייק בגבולות המחלוקת. הרב שך מבהיר את כוונת מכתביו ואת יחסו לחסידים. בעדויות על הגרי"ז מודגשים הכבוד לגדלות בתורה והקשר שנוצר באמצעות הלימוד. הרב שולזינגר מזהיר מפני השימוש בדברי גדולים כדי ללבות פירוד.

כל מקור אומר את דברו בדרך אחרת. המכתב הוא הבהרה אישית של הכותב; העדות מספרת על דברים שנאמרו; המאמר מבקש להשפיע על צורת הקריאה ועל ההתנהגות בהווה.

מי שמצרף אותם צריך לשמור על ההבדלים האלה. אין צורך ליצור מהם נוסחה שלפיה כל המחלוקות נעלמו. יש בהם ראיות לכך שגדולי תורה ראו בחסידים בני תורה ושותפים לחיי היהדות, גם כאשר נשארו חילוקי דרך ואף מחלוקות מסוימות.

הפרק האחרון יעסוק בפולמוס על הספר "הגאון". שם נפגוש את השאלה שהעלה הרב שולזינגר מזווית נוספת: כיצד מציגים מחלוקת ישנה לקוראים חדשים, ומה קורה כאשר אותם מקורות עצמם מקבלים פירושים שונים?

פרק עשירי: הפולמוס על "הגאון" - כשהמחלוקת הישנה חזרה אל הדפוס​

בתחילת שנות התש"ס הופיע ספרו של הרב דב אליאך, "הגאון", על חייו, תורתו ודמותו של הגר"א. בתוך החיבור הוקדשו שני פרקים למאבק בחסידות. הפרקים האלה עוררו פולמוס חדש, יותר ממאתיים שנה לאחר האירועים שעליהם נכתבו.

הוויכוח התנהל בכמה מישורים. היו שחלקו על הדרך שבה פורשו המקורות, היו שטענו להשמטת חומר ולייחוס מוטעה של תעודות, והיו שסברו שעצם פרסום הפרשה בדרך הזאת מזיק ליחסים בין בני התורה. מנגד, המשיבים ביקשו להגן על הצגת עמדת הגר"א ועל זכותו של מחבר העוסק בדמותו לברר גם את המחלוקות שבהן השתתף.

חלק מן התגובות נדפסו ב"ישורון", ואחרות הופצו בקונטרסים ובמכתבים. קריאתן מלמדת שלא היה כאן ויכוח אחד בלבד. השאלה מה אירע בעבר התערבבה בשאלה כיצד ראוי לכתוב עליו בהווה.

מה ביקש האדמו"ר מנובומינסק לברר

רבי יעקב פרלוב, האדמו"ר מנובומינסק, פרסם ב"ישורון" מכתב גלוי על הספר. בפתח דבריו הסביר שהוא פונה אל הציבור המבקש לדעת את הדברים, ולמען כבוד החסידות וגדוליה.

אחת מטענותיו היתה שאם מחבר מבקש להציג את פרשת החרמות, עליו לאפשר לקורא להבין את המקורות בשלמותם. הוא מתח ביקורת על דרך הצגת הכרוזים והאירועים, וסבר שהתמונה שנבנתה מהם אינה נותנת מקום ראוי לעמדת מנהיגי החסידות ולמה שהתברר במהלך השנים.

זו טענה שאפשר לבחון רק באמצעות השוואה מדויקת: מה נכתב בספר, מה אומר המקור שעליו נשען המחבר, ומה מן ההקשר נשאר מחוץ לתיאור.

לצד הטענה על הצגת החומר היתה לו עמדה נוספת. הוא סבר שלא היה ראוי לשוב ולהעמיד את המחלוקת הישנה במרכז ספר על הגר"א, כאשר הדבר עלול לפגוע בכבודם של גדולי התורה משני המחנות ולהעיר מחדש רגשות שכבר שקטו.

שני העניינים אינם זהים. אפשר לחלוק על פירוש של מסמך, ואפשר להסכים לפירוש ובכל זאת להסתייג מפרסומו בדרך מסוימת. במכתב מנובומינסק נשמעו שני הקולות.

ההבדל בין תיאור היסטורי לבין הכרעה בשיטות

במכתבו עוסק האדמו"ר מנובומינסק גם בתוכן התורני של המחלוקת, ובייחוד באופן שבו יש לקרוא את "נפש החיים" לצד ספרי החסידות.

הוא ביקש להראות שאין לבנות מן הביקורת של רבי חיים מוולוז'ין שלילה גורפת של כל עבודת החסידים. לשם כך הביא גם לשונות של רבי חיים על אנשים המבקשים קרבת אלוקים ושכוונתם לשמים.

מן הצד האחר, הגנה על הספר יכולה להישען על כך שהתנגדות הגר"א היתה עמוקה וממשית, ולכן אין להשמיט אותה מחיבור העוסק בו. הטענה הזאת מחייבת גם היא בירור: כיצד מציגים את ההתנגדות, ומה אפשר להסיק ממנה ביחס לדמויות ולדורות אחרים?

כאן נחשף אחד הקשיים המרכזיים בכתיבה על הנושא. העובדה שהגר"א התנגד לחסידות אינה מכריעה מעצמה כל שאלה על דברי הנודע ביהודה, על הנהגת החתם סופר או על עמדת החפץ חיים. כל אחד מהם צריך להיקרא מתוך מקורותיו.

הרב דוד צבי הילמן והבדיקה בפרטים

בהשגותיו של הרב דוד צבי הילמן הועלו טענות רבות הנוגעות למקורות מסוימים: למי כוונה לשון של ביקורת, האם מכתב אכן נכתב בידי האדם ששמו נקשר בו, והאם תיאור של אירוע נשען על נוסח התעודה או על פירוש מאוחר שלה.

אחת הדוגמאות נוגעת למקורות שראינו בפרק השני. הרב הילמן טען שהדיון ב"שאילת יעבץ" עוסק ב"חמדת הימים", ולכן אין להציגו בפשטות כדיון על תנועת החסידות. הוא חלק גם על ייחוס הביקורת שבהקדמת "מרכבת המשנה" לחסידי הבעש"ט.

הטענות האלה אינן נפתרות באמצעות הבעת הערכה למחבר זה או אחר. צריך לפתוח את הספרים, לקרוא את הקטעים ולבדוק את הזיהוי. כאשר המקור מזכיר שם של ספר, חוג או אדם, הפרט הזה צריך להופיע גם בתיאורו.

השגה אינה נעשית נכונה רק מפני שנכתבה בחריפות. אבל גם תשובה חריפה אינה פוטרת מן הצורך לבדוק אותה לגופה.

שתי מילים שמשנות את תיאור האירוע

דוגמה בולטת בהשגות הרב הילמן עוסקת בנוסח שבועה שהובא בתולדות המחלוקת. בתעודה נכתב שהשבועה היתה "על דעת" הגר"א ואנשים נוספים. הרב הילמן התנגד לתיאור שלפיו נערכה השבועה "בפני" אותם אנשים, במושב בית דין.

ההבדל קטן למראה, אבל גדול במשמעותו. שבועה על דעתו של אדם אינה מעידה כשלעצמה שהוא נכח בשעת השבועה. כדי לקבוע שהיה במקום נדרשת ראיה נוספת.

גם קובץ התגובה להשגות, שהופץ בין החומרים על הפולמוס, מודה שיש כאן טעות בתיאור, אף שהוא חולק על מסקנות אחרות של הרב הילמן ועל לשון ביקורתו.

הדוגמה הזאת מלמדת כיצד משפט אחד יכול להוסיף לדמות היסטורית פעולה שלא הוכחה. לאחר מכן אותו משפט מצוטט בספר נוסף, והפרשנות נעשית בעיני הקורא עובדה. הדרך לעצור את התהליך היא לחזור אל הנוסח הראשון.

מכתב מיוחס אינו בהכרח מכתב מאומת

נושא נוסף בהשגות היה מכתב חריף שיוחס לרבי עקיבא איגר. הרב הילמן ערער על הייחוס, והדיון נגע גם לאופן שבו הוצג המכתב אצל וילנסקי.

כבר בתוכן העניינים של "חסידים ומתנגדים" יש מדור נפרד של תעודות שאמינותן מוטלת בספק. ההפרדה הזאת אינה פרט צדדי. היא חלק מן המידע שהעורך מוסר לקורא.

כאשר תעודה נלקחת ממדור כזה ומובאת במקום אחר, גם הספק צריך לעבור עמה. עצם הופעתה באוסף מכובד אינה הופכת את ייחוסה לוודאי.

בקובץ התגובה להשגות נאמר שגם לדעת המשיב נראה שהמכתב לא יצא מתחת ידו של רבי עקיבא איגר. ובכל זאת הוא מבקש לדון בנפרד בשאלה אם השימוש בו היה טעות סבירה או עילה להאשמות החמורות שהוטחו במחבר.

שוב יש כאן שתי שאלות: האם הייחוס נכון, וכיצד מעריכים את עבודתו של מי שקיבל אותו. בירור הראשונה צריך להקדים את הוויכוח על השנייה.

מה השיבו המגינים על הספר

בין החומרים על הפולמוס מצויים גם דברי הגנה, ובהם חיבורו של הרב יצחק אייזיק ברייש וקובץ תגובה להשגות הרב הילמן. אין לייחס את קובץ התגובה לרב אליאך עצמו בלי ראיה לזהות כותבו.

בקובץ הזה נטען שספר על הגר"א אינו חייב להציג את המחלוקת בדרך שבה היה מציג אותה מחבר העוסק בשני המחנות במידה שווה. תפקידו, לדעת המשיב, לתת מקום לעמדת הגר"א ולהסביר אותה.

יש בטענה הזאת שאלה אמיתית על אופיו של החיבור. ביוגרפיה יכולה להתמקד בנקודת מבטו של האדם שעליו נכתבה. אבל גם כאשר נקודת המבט מוגדרת, צריך להבחין בין דבריו לבין העובדות שהמחבר מוסיף סביבם.

הצגת עמדת הגר"א אינה מחייבת לקבל כל סיפור שנמסר עליה. היא גם אינה פוטרת מבדיקת תאריך, נוסח וייחוס. מן הצד האחר, ביקורת על פרט שגוי אינה מוכיחה שכל התיאור חסר ערך. יש לבדוק כל טענה במקומה.

השאלה שהעלה הרב שולזינגר

הרב משה מרדכי שולזינגר הדגיש במאמרו ב"ישורון" עניין אחר: מה יפעלו הפרסומים אצל הקוראים. הוא הביא את מכתבי הרב שך על היחס לחסידים, והתנגד לשימוש בפרשיות ישנות לשם חידוש הפירוד.

עמדתו אינה הערת שוליים על טעות בתעודה. היא שאלה על תכלית הכתיבה. גם חומר אמיתי יכול להיות מוצג באופן המעודד זלזול, וגם מחלוקת תורנית יכולה להיקרא כאוסף ביטויים שנועדו לשימוש במריבה הבאה.

הדברים מחייבים את העוסק בנושא לבחור את לשונו ואת חומריו בתשומת לב. אין צורך להעתיק כל עלבון כדי להבין את תוכן המחלוקת. לעתים די לציין את חריפות הדברים ולהביא את הטענה עצמה.

לקרוא את העבר מתוך הספרים

לאורך הסדרה פגשנו מקורות שונים מאוד. תשובה הלכתית של הנודע ביהודה, הקדמה של רבי יוסף שטיינהרט, מהלך תורני ב"נפש החיים", הכרעה של החתם סופר, ועדויות על הגדול ממינסק ועל החפץ חיים. לכל מקור יש שאלה משלו ודרך משלו להשיב עליה.

הפולמוס על "הגאון" מזכיר עד כמה קל להפוך את כל אלה לשורה אחת של ראיות בעד מחנה או נגדו. בקריאה כזאת נעלמים ההבדלים בין הזמנים, בין האנשים ובין הנושאים.

הקריאה בספרים עצמם מחזירה את הפרטים: מה הטריד את המחבר, על איזו הנהגה חלק, את מי העריך ומה ביקש להורות למעשה. היא מאפשרת ללמוד מן המחלוקת בלי לקבל בירושה כל מריבה שהתפתחה סביבה.

גדולי הדורות לא דיברו בקול אחד על החסידות. דבריהם משאירים בידינו אחריות לקרוא אותם בדייקנות, לשמור על כבודם, ולהבחין בין מחלוקת על דרך בעבודת ה' לבין היחס לאנשים ההולכים בה.

בשולי הסדרה

התחלנו את הסדרה בשאלה "על מה נחלקו?", וסיימנו בוויכוח על הדרך שבה מספרים את תולדות המחלוקת. בין שני הקצוות פגשנו תשובות הלכתיות, הקדמות לספרים, איגרות ועדויות. בכל אחד מן המקורות עלתה שאלה אחרת, וגם כאשר הלשונות היו דומות, לא תמיד היתה כוונתן אחת.

כמה מן הגדולים עסקו בשינוי מנהגים ובחשש מפירוד הקהילה. אחרים הדגישו את מקומו של לימוד התורה, את גבולות העיסוק בקבלה או את היחס בין דבקות לבין קיום המצוות בזמנן. בדורות המאוחרים מצאנו גם הערכה מפורשת לכוחם של החסידים בהחזקת התורה, בחינוך הילדים ובעמידה על חיי היהדות.

הדברים אינם מצטרפים לפסק אחד על החסידות. הם מלמדים כיצד ראה כל אחד מן הגדולים את המציאות שהיתה לפניו. רבי יוסף שטיינהרט כתב מתוך דאגה לתופעות שהתפשטו בימיו; רבי חיים מוולוז'ין העמיד מהלך שלם של תורה ועבודת ה'; החתם סופר הבחין בין הנהגת רבותיו לבין מנהג הציבור; ובעדויות על החפץ חיים נשמרו יחד ביקורת על איחור בתפילה והערכה לחסידים ולפעולתם.

התברר גם עד כמה חשוב לקרוא מעבר למשפט המצוטט. המילה "חסידים" אינה מזהה תמיד את חסידי הבעש"ט, מכתב המיוחס לגדול בתורה טעון בדיקת ייחוס, ועדות מאוחרת צריכה להימסר כעדות. לפעמים דווקא פרט קטן, תאריך או שתי מילים בנוסח המקור, משנים את הבנת הפרשה.

ומעבר לבירור ההיסטורי, נשארים הספרים עצמם. מי שיפתח את "נפש החיים", את "התניא" או את תשובות הפוסקים, ימצא בהם הרבה יותר מן הקטעים ששימשו בוויכוח. אלה ספרים שנכתבו כדי ללמד תורה ולהדריך בעבודת ה', והעיון בהם בשלמותם מחזיר גם את המחלוקת למקומה הראוי.

אפשר להכיר את חילוקי הדרכים ולהישאר נאמן למסורת שקיבל אדם מרבותיו, ובאותה שעה לכבד את התורה, היראה והעמל שבדרך האחרת. הכבוד הזה אינו מחייב לטשטש את מה שנאמר. הוא מחייב לדייק בו, ולא להעמיס על דברי הגדולים את המריבות שלנו.


מקורות ועיונים פרק ט': הרב אלעזר מנחם מן שך, מכתבים ומאמרים, חלק ה, עמ' קלז-קלט; המכתב מי"ד בשבט תשמ"ט, סימן תקלה. הרב משה מרדכי הלוי שולזינגר, המאמר שנדפס בעקבות הספר "הגאון", ישורון, כרך יא, עמ' תתקלב-תתקלח; בפרט מכתבי הרב שך והעדויות על הגרי"ז המובאים שם.

מקורות ועיונים פרק י': דב אליאך, הגאון, חלק ג, פרקים כח-כט; רבי יעקב פרלוב, האדמו"ר מנובומינסק, "על ספר הגאון", ישורון, כרך י, עמ' תתלא-תתמב; הרב משה מרדכי הלוי שולזינגר, מאמרו בעקבות הספר, ישורון, כרך יא, עמ' תתקלב-תתקלח; השגות הרב דוד צבי הילמן על "הגאון", בקבצים שהופצו בעניינן; הרב יצחק אייזיק ברייש, החיבור על הפולמוס סביב "הגאון"; קובץ התגובה להשגות הרב הילמן, שזהות כותבו אינה מבוררת בחומר שלפנינו; מרדכי וילנסקי, חסידים ומתנגדים, המדור "תעודות שאמינותן מוטלת בספק".

תם ונשלם - החסידות בעיני גדולי הדורות.