יש לחקור טובא מה הגדרת האיסור של אכילת מאכלות אסורות אפש"ל שהתורה אסרה לאכול רק את העיקר של המאכלות כלומר שהתורה אסרה על האדם להכניס לגופו את החומר הפיזי של הדבר האסור, ואפש"ל צד שני שהאיסור הוא על חווית טעם האיסור דהתורה אסרה על האדם ליהנות ולהרגיש את טעמו של המאכל האסור, ויש להביא ראיות לב' הצדדים עי' גמ' ביומא פב. מעוברת שהריחה בשר חזיר עי"ש ועי' ר"ח ועי' מאירי ומשמע מדבריהם שיש עדיפות באכילת הרוטב לעומת הבשר מפני שהבשר פה הוא העיקר והוא מוגדר כאיסור עצמו וכגוף האיסור,צא"כ יוצא לפי"ד כמו הצד שהנחנו בחקירה שהתורה אסרה דווקא את העיקר של התבשיל.

ניתן להביא ראיות גם מסברא, א. לכאו' הניסוח של הכלל "טעם כעיקר" משמש ראיה חזקה לצד זה מה זה ה'כ' שהטעם הוא כמו העיקר זה אומר שהטעם אינו האיסור המהותי אלא התורה נתנה לו מעמד שווה לעיקרשהוא גוף האיסור, ואילו האיסור היה על הטעם מעיקרו הכלל היה מיותר או מנוסח אחרת כמו "האיסור הוא על הטעם".

ב. ציינו לעיל שהמקור לדין טעם כעיקר נלמד מנזיר "משרת ענבים" וא"כ עצם העובדה שצריך לימוד מיוחד כדי להרחיב את האיסור גם לטעם מוכיחה שהאיסור הבסיסי ללא הלימוד חל רק על גוף הדבר האסור, הדרשה באה לחדש דין ולהוסיף את הטעם לאיסור המקורי.

ג. הנה רוב איסורי האכילה בתורה מחייבים אכילת שיעור "כזית" כדי להתחייב במלקות, שיעור זה הוא מידת נפח פיזית המתייחס לחומר וגוף המאכל קשה מאוד ליישם מושג של כזית על 'טעם' שהוא מושג חווייתי ומופשט, ממילא ההתמקדות בכמות פיזית מוכיחה לנו שמוקד האיסור הוא החומר ולא הטעם.

אמנם יש להביא ראיה גם לצד השני שהאיסור הוא דווקא באכילת הטעם ולא העיקר, עי' רשב"א בחולין [צח: ד"ה רבא אמר] שמביא ד' הראב"ד שמשמע כן וז"ל: "אבל כל היתר שמקבל טעם מן האסור וטעם האיסור ניכר בו טעימתו זו הכרתו כדכתיב 'וחך אוכל יטעם לו' אין חשיבות האוכל אלא בטעמו וכו", לכאו' מבואר בד' כהצד שעיקר המאכל הוא הטעם שבו וממילא ישנה חשיבות לטעם יותר מן המאכל שהרי כתב מפורש "אין חשיבות האוכל אלא בטעמו", וכ"ה הקוב"ש [פסחים קעה'] את דעתו וז"ל: "ונמצא דבכל דברים האסורים האיסור על הממש הוא רק ע"י הטעם והממש גרידא לעולם אין בו איסור וא"כ אין הבדל אם הממש של איסור או של היתר דלעולם הטעם אוסר הממש וזהו שכ' הראב"ד אין חשיבות אוכל אלא בטעמן", א"כ לפ"ד יוצא שאכילת הטעם היא החשובה ולא העיקר.

וגם לצד זה ניתן להביא ראיה מסברא, הכלל של חצי שיעור אסור מן התורה קובע שאע"פ שאין עונש על אכילה פחות מכזית עצם האכילה אסורה מן התורה, לכאו' הסברא בזה שמכיון שגם באכילת כמות קטנה ישנה הנאה של טעם, וא"כ הפעולה נשארת אסורה במהותה וא"כ זה מחזק את הצד השני שיש משמעות לטעם, וביותר מזה כל פעולת האכילה היא חווית הטעמים וההנאה, ממילא מובן לומר שהתורה אוסרת את הנאת הטעמים האסורים, וא"כ כל הנידון הוא על הטעם ולא על העיקר, וממילא הכלל טעם כעיקר אינו בא להשוות את הטעם לעיקר אלא לגלות שהטעם הוא העיקר של האיסור, ומצאנו את זה באיסורי הנאה שישנה הרבה מאכלות אסורות שחוץ מן האיסור אכילה שלהם יש בהם גם איסור הנאה, זה מראה שהבעיה אינה רק בהכנסת החומר לגוף אלא בהפקת הנאה ותועלת מהדבר האסור והטעם הוא צורת ההנאה המרכזית ביותר באוכל כידוע.

ונביא בזה כמה נפק"מ בס"ד.

  • מאכלות אסורות שאין בהם טעם כלל.
מה יהיה הדין באיסורים שהתייבשו לגמרי ואין בהם טעם כלל כמו בשר או חומר סינטטי המיוצר מגוף איסור אך ללא טעם לגמרי, האם מותר באכילה, עי' שבלי לקט [ב' ע"ב לד'] שכ' דמותר להעמיד חלב בעור קיבה משום דכיון דנתייבש העור לא הוי אלא כעץ בעלמא וכו', וכ"פ הרמ"א [יו"ד פז' ס"י] להלכה, אמנם עי' פתחי תשובה [שם] דמביא שיש בזה מחלוקת האחרונים בזה עי"ש, לכאו' זה יהיה תלוי בהנ"ל אם הענין הוא בטעם ממילא לא יהיה איסור מהתורה לאכול מאכל"א שאיבדו את טעמם, אך אם האיסור הוא בעיקר יכול להיות שהאיסור מה"ת נוהג גם בכה"ג ויש לעי'.

  • חומר האיסור בטעם כעיקר
יתכן ומה שנח' הראשונים בחומר האיסור של תערובת שקיבלה טעם של איסור תהיה תלויה בחקירה הנ"ל אם האיסור הוא אכילת העיקר ולא הטעם א"כ אפש"ל שהאיסור של טעם כעיקר אינו מן התורה או אף אם הוא נאסר מן התורה הוא איסור חדש ויתכן שהוא נאסר רק באיסור עשה, ועי' אור שמח [מאכל"א טו' ל'] שכ"כ להדיא וז"ל: לכן נ"ל למ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ כשאמרה תורה לא תאכל נבילה או חלב וכיו"ב התורה מדברת רק על עצם האיסור בממשו לא על טעם החלב או הנבילה דרק גוף האיסור כשהוא לבדו אסרתו תורה כן כי כתיב 'לא תבשל גדי בחלב אמו' והתורה אסרה לאכול בשר שנבשל בחלב כוונת התורה רק על עצם גוף הגדי ועצם החלב בממשן לא בנתינת טעמן כלל וכו' [עי"ש עוד שר"ל דלפי"ז אין איסור תורה לבשל חלב בקדירה בשרית עי"ש].

אם אי נימא שהאיסור הוא בטעם ולא בעיקר הדין הזה הוא דין מובן ומסתבר שהוא דאורייתא, ולפי"ז יתכן שלוקין על טעם כעיקר כמו שלוקין על אכילת העיקר עצמו וכמו שנראה בראב"ד הנ"ל, ויש לעי' בזה ועי' בגר"ח [הלכות מעשה"ק י' יב'] דמדבריו נראה שקצת יק' עמ"ש.

  • גיד הנשה האם הוי כשאר מאכלות אסורות
הנה הגמ' בחולין [צט:] מביאה מח' האם יש בגידין בנותן טעם, וצ"ע למ"ד שאין בגידין בנותן טעם מה היחס בין גיד הנשה לשאר איסורי מאכלות אסורות, לכאו' אפשר לתלות בחקירה הנ"ל אם האיסור הוא אכילת העיקר אין סיבה לחלק בין גה"נ לשאר איסורין אך אם האיסור הוא באכילת הטעם מוכרחים לומר ששונה איסור גה"נ שאין בו טעם ואוסר משאר איסורים שיש בהם טעם, [ועי' ש"ך קג' סק"ב וצ"ע].
מאמר קודם בסדרה 'בדין טעם כעיקר': כללים ראשונים בטעם כעיקר