יראה שבאה מאהבה

בפרשה כתוב צ"ח קללות חמורות, הם אינם משאירים מקום לספק, אם לא עושים את רצון ה' מוכרחים לחזור למסלול בדרכים הכי כאובות שיכול להיות,
ומעתה כל אחד עומד ומתמה, אחרי כל היצירה של עם ישראל ביציאת מצריים קריעת ים סוף קבלת התורה וירידת המן, ובפרט אחרי חומש דברים בו יש פסוקים של אהבה לעם ישראל למכביר, רק בפרשה שלנו "את ה' את האמרת היום - וה' האמירך היום" "היום הזה נהיית לעם", עם אהבה כה גדולה לעם ישראל איך יכול לבוא צרות ורעות נוראיות כל כך, ומילא אם הקללות היו כמניין הברכות, אבל לא, קצת ברכות וכל כך הרבה קללות, על מה ולמה?

זאת ועוד, בסוף הקללות כתוב, "אלה דברי הברית", הם ממש חלק מהברית, וכאן הבן שואל הרי ברית זה קשר של אהבה שלום ורעות כמו הברית שהייתה עם האבות הקדושים, איך כאילו עונשים יכולים להיות חלק מברית, גם אם הקללות נצרכות בשביל שלא נפר את הברית אבל זה צריך להיות רק כסעיף חיצוני ולא חלק מהברית בעצמה, כיצד יתכן שאדם בא לכרות ברית והיא כוללת 'והיית משוגע ממראה עיניך' 'והיו חייך תלואים לך מנגד עיניך' 'ואכלת פרי בטנך' ועוד כהנה, הלזאת ברית תקרא??, אתמהה.

נקדים, בכל נישואין מגיע כתובה, היא נתקנה כדי שלא יהיה קלה בעיניו להוציאה, ובעברית שהיד לא תהא על ההדק,
אבל זה לא העיקר, כי בשביל זה לא אמור להיות איסור שהיה אפילו של שעה אחת ועד שלפניה בעילתו בעילת זנות,
מה הלחץ הגדול, האם כל נישואין הוא בסכנת קיום מיידית הדורשת סעיף דחוף במקרה של ביטול חוזה.
גם מתי קוראים אותו – מתחת לחופה, אם זה לא היה בארמית זה היה גורם למבוכה רבה, זה מה שמצאת על מה לדבר רגע אחרי הקידושין?,
דווקא ברגע הפסגה צריכים לקלקל עם כל מיני אפשרויות טראומתיות של אלמנות וגירושין.

הגאון אומר שהכתובה כה חשובה עד שבלעדיה שם-השם שבין האיש והאשה אינו שלם, י"ה כבר טמון בשם איש ואשה כנודע, אבל בשביל להשלים את השם להוי"ה כאן מגיע הכתובה, שזה אותיות כתב – ו"ה, וכך השם נהיה שלם, לפילגש שנשואה עם קידושין ובלי כתובה קראה התורה "פלגשם" - חסר יו"ד, אומר הגאון כי יש כאן שתי מילים, פלג – שם, חצי שם, הוי"ה שלם אינו בנמצא.

אלא ודאי רואים, שקשר כשהוא קל לפירוק אין שמו קשר, זהו עניינו של הכתובה, לא כדי שיהיה קשה לפרק אותו בפועל, אלא כי יודעים שהקשר הוא חזק ואין בלתו, כל קשר שאפשר לבטל במחי יד כמו בפילגש אינו חלש בגלל הכמות אלא בגלל האיכות, אין איכות לקשר שעומד מראש על כרעי תרנגולת.

הזמן המתאים ביותר עבור העמדת תוקף הקשר הוא דווקא מתחת לחופה, זה מעלה את הקשר שנעשה באותו זמן בכמה רמות, זה עונד את הטבעת על אצבעה של האשה חזק יותר, עד עכשיו הוא השפיע על אותו רגע ואמר שהם נשואים וברגע שאחרי אין לזה שום כיסוי, באה הכתובה ועושה את הקשר הזה קבוע וחזק, וכך כשמצב אחר הוא בגדר המופקע אין לך קשר גדול מזה.

אותו דבר בכל חוזה, שהשורה הכי חשובה היא מהו המחיר של ביטול החוזה, אם הוא כמה פרוטות זה סימן שהחוזה מעיקרא לא רציני, רק כאשר סכום הקנס על הביטול החוזה גבוה, אפשר להיות בטוחים שההסכם בעל תוקף.

ומכאן נחזור לענייננו, הספורנו אומר, "ובהיות תכלית זה הברית כל כך נכבד צריך שתהיה קבלתו בתכלית השלימות".

הקללות באים להעמיד את הקשר שיהיה חזק ושנדע שאין לנו שתי אופציות, כשנדע שאין לנו שום מציאות אחרת גם נבוא להידבק בקב"ה בלי פזילות, כשאין עוד אפשרויות אנחנו עובדים את ה' מתוך קשר בלתי מתפשר, חזק ויציב שהוא החיים שלנו וכך גם גוברת האהבה אליו.

נמשיל העניין למלך שלא היה חסר לו מאומה, הוא נתן לאנשי ממלכתו כל טוב, הוא סידר להם פרנסה ואיכות חיים ללא גבולות, דא עקא שבכיכר העיר עמד לו מקל גדול הוא היה קוצני ומפחיד אשר כל רואיו חשו רעדה וחלחלה רק מלהביט בו, רבים תמהו, המלך מעניק לעבדיו את כל הטוב שבעולם ומצד שני הוא מכה אותם קשות כשאינם נאמנים לו, אבל המלך הסביר זה לא 'מצד שני', אני נותן טוב בלי סוף אבל כל זאת יכול להמשך רק כשהמקל עומד לראווה, הקשר כולו הוא רק של אהבה ונתינה, אבל אל תשכחו שעומד כאן מקל שמשאיר אתכם ככאלה, מעתה כל רואיו שמחו כשראו את המקל, הוא הרי משאיר אותנו עם כל הטוב שהמלך נותן לנו.

ככה יש לשמוח ולעטוף בחיבה כל קללה בידיעה שהיא שומרת אותנו עבדים לה', איתם אפשר להיות בטוח שהתפוח לא ייפול רחוק מהעץ.

החיד"א אומר "כל התוכחות גנוזות ברכות בתוכן כמשרז"ל, ושמעתי פסוק זה [שורך טבוח לעינך], אם תקראנו למפרע הוא ברכה, וכך סדרו, מושיע לך ואין לאויביך נתונות, צאנך לך ישוב, ולא מלפניך גזול חמורך, ממנו תאכל ולא לעיניך טבוח שורך.

ובאופן שהקללות מגיעים רק מרוב אהבה, בלא הקללות היינו יכולים לקום כל בוקר על צד אחר, ושוב, המטרה היא לא הכמות, אלא העיקר כשאנחנו עובדים את ה' שלא יהיה כמקרי, כזמני, כחיצוני, אלא כחלק ממני, זה החיים שלי, ונדע שאם חלילה לא - עיין בפר' כי תבוא.

יש שלוקחים את התורה כהמלצה בעלמא וחושבים שאפשר לקיים רק תשעים וחמש אחוז, אבל אם כן זה מראה על כל הקשר שהוא לא משמעותי, זה מראה שהקשר לקב"ה אינו חלק ממני אלא יש דברים קודמים ברשימה חלילה, ובאמת כדי לא לעבור על איסור אחד בתורה צריך למסור את כל ממונו, ואם יתן איש את כל ביתו באהבה בוז יבוזו לו, אין עוד דבר גדול וחשוב כל כך עליו היה אדם מוכן למסור את כל כספו ולפעמים את נפשו, כי צריך לדעת שביטול חוזה זה, פירושו ביטול כל האני שלי כפשוטו ממש.

המטרה בחיים הוא לא רק לעשות כמה שיותר מצוות, אלא בעיקר להידבק בבורא עולם, לחזור למקור נשמתינו, 'מאן דנפח מדיליה נפח', 'כי מקדישך בקדושתך קדשת', וזה יתכן רק כשמביאים את כל כולי, כשהאדם נעשה מרכבה לשכינה ואינו עומד כיישות עצמאית.

נשאל, אם כל הבריאה נבראת בשביל להיטיב לנו כידוע, מדוע יש עונשים אם לא נשתוקק לטוב הזה, הרי יכילנא למימר איני ניזונת ואיני עושה, ובכ"ז כתוב כאן בפרשה קללות למכביר באם לא תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם.

אלא שה' רצה שיהיה לנו טוב ועוד יותר טוב, אם אפשר לחתוך בכל רגע ולחזור וחוזר חלילה לאו בשם קשר יקרא, כל זה בכלל ההטבה, משום שאותנו הוא אוהב ועמנו כרת את הברית, ומרוב טובו אלינו הוא רוצה לא רק את קיומו של הקשר אלא אף שהוא יהיה חזק ונהיה לחלקו, כדי שהקשר הזה יהיה חלק מאיתנו כך נתחבר לדבר הכי טוב שיכול להיות הוא חייב להיות חזק באופן שקשה לצאת ממנו, וכך אנחנו נדבקים לשורש של צלם אלוה ממעל, נהיים אנשים אחרים שקשורים ודבקים בבורא עולם, ומתענגים על ה' בזה ובבא.