מדוע שרה צחקה

בס"ד

בפרשת וירא מצינו, שהתורה מספרת לנו מעשה תמוה ביותר, שהמלאכים מגיעים לבשר לאברהם ושרה על הולדת יצחק הצפויה, ושרה צוחקת והקב"ה שואל את אברהם למה צחקה שרה, ושרה מכחשת לא צחקתי, ואברהם אומר לה לא, כי צחקת, ומספר תמיהות במעשה זה.

הראשון, דמצינו בירושלמי מסכת סוטה (פרק ז' הלכה א'), דלא מצינו שדיבר הקב"ה עם אשה אלא עם שרה בלבד, ואפי' כלפי אברהם שרה היתה גדולה יותר בנביאות, ומדוע בבשורה על לידת יצחק, אברהם מקבל את הבשורה מה' בעצמו, משא"כ שרה ששולחים לה ג' מלאכים שדמו לערבים, שדבר זה גרם בעצם לצחוקה של שרה, כיון ששמעה זאת מאנשים רגילים, לא האמינה שדבר זה יכול להתרחש.

וכן יש לתמוה, שאם שרה היתה בדרגה כ"כ גבוהה, מדוע צחקה, ואם נאמר שהסיבה היא כדלעיל, שלא שמעה זאת מפי ה', א"כ מדוע היתה תביעה עליה, שהרי הקב"ה שאלו לאברהם למה צחקה שרה, ושמא תאמר שלא היתה כאן תביעה, אז מדוע כיחשה שרה לאמר לא צחקתי.

ועוד, וכן מצינו שהק' הרמב"ן, כיצד יתכן ששרה שהיתה צדקת כ"כ גדולה, כיחשה בדבר שהיה.

וכן יש להבין, מה אנו אמורים ללמוד ממעשה זה, כי ודאי לא נכתב מעשה זה רק להוסיף צבע לפרשת וירא.

והנה בעצם העניין שמעלתה של שרה גדולה משל אברהם, שאברהם היה טפל לשרה בנביאות, יש להבין כיצד זה יתכן, שהרי אברהם נתנסה בעשרה נסיונות, והקב"ה בחר בו 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', ומעלתו כ"כ גדולה וכיצד יתכן שמעלתה של שרה תעפיל על מעלתו שלו.

והנה הרמב"ן בפרשתנו (י"ח ט"ו) כ', שאברהם לא גילה לה הנאמר לו מתחילה, שהמתין שהקב"ה בעצמו ישלח לה את הבשורה ביום מחר, כי ידע כן 'כי לא יעשה ה' אלוקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים' (עמוס ג' ז').

דהיינו שכיון שמעלתה של שרה כ"כ גדולה, היה סבור אברהם כי ה' יבשר לה הבשורה בעצמו.

והנה מסכת אצילות פותחת בכך, שהתנאי לקבל את סודות וסתרי התורה הם יראת ה', וז"ל, אליהו בן יוסף פתח, כתיב (תהילים כ"ה י"ד), סוד ה' ליראיו, ובריתו להודיעם, ומהא אוליפנא שאין הקב"ה מגלה סודיו כי אם ליראיו, שאפילו אדם מישראל למד מקרא, משנה, תלמוד ואגדה ותוספתות, ואין בו יראה, לחנם צלל במים אדירים, וכל מה שטרח לחנם טרח, ע"כ.

וכן מצינו בתהילים (קי"א י') ראשית חכמה יראת ה', אך מצינו עוד שנכללו באותם הראויים לקבל ולהבין סתרי תורה, הישרים, כמו שכתוב, 'ואת ישרים סודו' (משלי ג' ל"ב), והנביאים, דכתיב בעמוס (ג' ז'), 'כי לא יעשה ה' אלוקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים', וסימנך נכנס יי"ן יצא סוד (עירובין סה:), שיראים ישרים ונביאים ר"ת יי"ן, ורק להם ראוי להוציא סודות התורה.

ויסוד שלושתם הוא היראה, שהישר עומד לפני קונו בישרות שלימה, וזה מהות היראה, וכן מצינו במשלי (י"ד ב'), הולך ביושרו ירא ה', וכן הנביאים נאמר עליהם עבדיו, וודאי שיש בהם יראה, אך עדין נראה שיש כאן ג' דרגות בקבלת סודותיו יתברך, הראשון הוא הירא, שהוא צמא לדעת כיצד לעבוד את קונו, והלכך הקב"ה מגלה לו כיצד לעבוד אותו, למעלה ממנו הישר שמחמת ישרות ליבו הוא רואה בעצמו את אמיתת הדברים, ולמעלה מהם הוא הנביא, שזוכה לשמוע ממנו יתברך כל הסודות מחמת קרבתו.

ועי' בגמרא בנדה (מה:), מאי דכתיב (בראשית ב' כ"ב) 'ויבן ה' אלוקים את הצלע', מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באיש מבאישה, והסבר בזה הוא, שה' נתן בנשים יראת שמים גדולה מהאנשים, כפי שכ' הגר"א בישעיה (ד' ג') שאהבה ויראה הם כנגד חכמה ובינה, וכן כ' המהר"ל בחידושי אגדות לסוטה (כב.) שאשה מוכנה ליראת ה' ויראת חטא יותר מן האיש, וכמו שהיא מוכנה לשמוע לקול בעלה, כך היא עומדת בהכנעה כלפי רצונו יתברך.

[ומאידך, האיש קיבל מעלה אחרת של תלמוד תורה, שע"י כך הוא מגיע לבינה, שיסוד הבינה הוא, הבנה חדשה מתוך טעות, וכפי שמצינו בעניין הספירה של שנות הגלות קודם בנין הבית, דאמרי' במגילה (יב.) אמר רבא אף דניאל טעה בהאי חושבנא דכתיב (דניאל ט' ב') 'בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים' בינותי מכלל דטעה, דהיינו, שכל בינה היא הבנה חדשה מתוך תפיסת הטעות הראשונית, וכך הוא בתלמוד תורה, שכל הבנה ראשונית היא מחייבת טעות, וע"י שמתעמקים בתלמוד מגיעים להבנה אמתית וזוהי בינה.]

וזו הסיבה שמעלתה של שרה גדולה מאברהם בנבואה, שהרי יסוד הנבואה הוא יראה, ומכיוון שביראה היתה גדולה ממנו, ממילא כך הוא גם בנבואה, ומכיוון שהיתה גדולה במעלת הנבואה, היה סבור אברהם, שה' בעצמו יבשר לה על לידת יצחק.

והרבה ממפרשי התורה נתקשו, מדוע הקפיד הקב"ה על צחוקה של שרה, ולא הקפיד על צחוקו של אברהם בפרשת לך לך (י"ז י"ז), והנה האור החיים הקדוש מחלק, בין צחוקו של אברהם לצחוקה של שרה, שצחוקו של אברהם היה בשעה שנתבשר, וצחוקה של שרה בעוד היתה לה עדנה, כשכבר התחיל השינוי, אך כל עוד לא ראתה את הדבר בפועל לא נתאמת אצלה, ולכך הקב"ה הקפיד על צחוקה ולא על צחוקו.

אך יש לתמוה, כיצד יתכן באמת ששניהם לא האמינו, ועוד יותר פלא, שהרי צחוקו של אברהם לכאו' הרבה יותר חמור מצחוקה של שרה, שהרי אברהם צחק בעוד הקב"ה בעצמו בישר לו שיצחק עתיד ליולד, ואם בכל אופן לא האמין, לכאו' זה הרבה יותר חמור מצחוקה של שרה שצחקה כששמעה את הבשורה מפני עוברי אורח ערבים.

ונראה לחלק בין ענין הנבואה של אברהם לענין הנבואה של שרה, שנבואתה של שרה נובעת כמש"כ לעיל, מיראה, ומאידך, נבואתו של אברהם מגיע מצד הישרות שלו, שהרי אברהם למד כל התורה בעצמו, שנעשו לו שני כליותיו כשני רבנים, ואין דרך ללמוד את כל התורה, אם לא בדרך הישר, כמאמר ברמב"ם בהל' שמיטה ויובל פי"ג, שמי שהולך ישר כמו שעשהו האלוקים, וביקש להסיר מעליו כל עול החשבונות הרבים, שביקשו להם בני האדם, הוא אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל ולעמוד לפני ה', לשרתו ולעבדו, לדעת את ה'.

והנה בצחוקו של אברהם, אונקלוס מתרגם וחדי, דהיינו שאברהם שמח, ובצחוקה של שרה תרגם, וחיכת, דהיינו דרך שחוק ולעג, והסיבה היא כיון שאברהם היה ישר, ממילא את דבר ה' הוא רואה כאמת ברורה, והדבר נתאמת אצלו כמציאות גמורה, שהישרות גורמת לו לתפוס גם את המעל לדרך הטבע, כמהלך בתוך הטבע, אבל שרה שדרכה היא דרך יראה, אז אמנם ככל שהיתה גדולה ביראה, כך היתה גדולה בנביאות, אך כל עוד היא לא שמעה מהקב"ה בעצמו, אין הדברים מתיישבים על ליבה כאמת ברורה, וזו הסיבה שהיא צחקה.

אבל אכתי אנו צריכים להסביר, מדוע הקב"ה בעצמו לא בישר לשרה, ואפשר שאם הקב"ה היה אומר בעצמו לשרה, היה מקום לחשוש שעדין היא תצחק, שהרי מצינו שהנביאים נצטוו, שאת מה שהם מנבאים יודיעו לכולם, ויש איסור לנביא לשמור בליבו את מה שניבא, ולכאו' ענין זה תמוה, וכי יש מקום לחשוד בנביאים, שהם כביכול אנשי סודו של הקב"ה, בכך שלא יספרו, עד כדי שצריך להעמיד עליהם מצוות לא תעשה על כך.

אלא נראה שמכיוון שהנביא לא תופס את דבר ה' כחלק מהמציאות, כמו הישר, יש מקום לחשוש שהדבר לא יתאמת על לבבם, וממילא לא יוכלו לספרו לאחרים, וזה היה החשש בשרה, שמכיוון שהדבר לא נתאמת אצלה עדין היא תצחק.

ומה שהקב"ה תובע, למה זה צחקה שרה, היינו תוכחה שראוי לשרה, לא רק לשמר את מה שניתן לה, דהיינו בינה שהיא היראה, אלא שיתאמת בליבה גם היא, דרכיו וסודותיו, שהרי רק משום כך לא בישר לה הקב"ה בעצמו.

ומה שכיחשה שרה, היה שוב מחמת מידת היראה שלה, וזהו שאמר הכתוב, ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה, וכפי שכתב האור החיים הקדוש, וז"ל, לזה אמר כי יראה, פירוש, יש לך לדעת, כי העבד הנאמן הירא את רבו, ושגג ועשה דבר בלתי מתוקן, ויוכיחנו רבו על אשר עשה, כשיגדל בליבו הפלגת המורא על אשר עבר רצון אדונו, לא יעצור כח להודות על אשר עשה, להפלגת המורא, ויכחיש, ובהכחשתו עצמה יגיד כי אמת היה הדבר, אלא לצד הפלגת המורא אינו עוצר כח להעיז פניו כי כן עשה.

והשיב לה אברהם, לא, כי צחקת, פירוש, היותר נאות הוא שתודי כי צחקת, כי בזה חפץ ה' שיתוודה האדם בפיו בפירוש, כלשון הכתוב (משלי כ"ח י"ג), ומודה ועזב ירוחם, עכת"ד. וכאן אנו שוב רואים את החלוקה בין מידתו של אברהם, למידתה של שרה, ששרה מחמת היראה הגדולה שלה מכחשת וזהו מעלה ולא חיסרון, שבעל היראה זוהי דרכו, אך אומר לה אברהם לא זוהי הדרך שבה חפץ ה', אלא ומודה ועזב ירוחם, וזאת ידע מחמת ישרותו, שהביט על הדברים נכוחה, והתבונן והבין דרכי ה' ורצונו.

וזוהי הסיבה שהקב"ה אמר על אברהם, 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' שמכיוון שמידתו של אברהם היא ישרות, לכן הוא יודע את דרך ה', ויצווה אף את בניו לנהוג בדרך זו, לעשות צדקה ומשפט.