בס"ד
בפרשת תולדות, התורה מביאה מעשה שקדם ללידת יעקב ועשיו, וזה לשון הפסוק, ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה', וביארו מפרשי התורה שאמרה, אם כן – שכה גדול הוא צער העיבור, למה זה אנכי – פירש רש"י למה אני מתאווה ומתפללת להריון, והרמב"ן ביאר למה זה אנכי – בעולם, שאמות או שלא הייתי.
והדברים תמוהים, כיצד יתכן שרבקה שהייתה מאימהות האומה, וידעה שממנה תמשיך השושלת והקיום לזרעו של אברהם, מחמת צער העיבור גדול ככל שיהיה, תוהה על הריונה, וביותר לדברי הרמב"ן שאומרת למה לי חיים, שלא שווים לה החיים, כחלק מכל הסיפור של הווייתו של העם היהודי, עקב צער העיבור.
וכן תמוה המשך המעשה, ויאמר ה' לה, שני גוים בבטנך, ושני לאומים ממעייך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר, וכי היכן קיבלה כאן תשובה למה שבאה לדרוש, הרי תוהה היתה על צער עיבורה, ומה משנה זה ששני גוים בבטנה.
עוד יש להקשות, שעל הפסוק ותלך לדרוש את ה', נחלקו רש"י והרמב"ן, רש"י פירש, שהלכה לשאול מה יהא בסופה את שם בבית מדרשו, והרמב"ן חולק וסובר, שלדרוש את ה' היינו להתפלל, ולכאו' שורש מחלוקתם היא במחלוקת ר"ל ור"א [מובא במדרש] האם ויאמר ה' לה היינו ע"י שליח שזהו שם או ע"י מלאך, שלפי רש"י שביאר שהלכה לדרוש מה יהא בסופה משם, אז התשובה ניתנה ע"י שם, ולרמב"ן שהלכה להתפלל אז התשובה ניתנה לה ע"י מלאך, ולפי ביאור רש"י יש להק' מה טעם ראתה רבקה ללכת לשם ולא ללכת ליצחק, הרי יצחק גם הוא היה נביא.
עוד נקודה תמוהה שמצינו בפרשתנו, כתוב שיצחק אהב את עשיו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב, ולפי פשוטו עשיו רימה את יצחק ולכן יצחק אהבו, אך קשה מדוע לא גילה הקב"ה ליצחק כי יעקב הוא הראוי והצדיק ועשיו הוא הרשע, שהרי אם לא התחבולה שנקטה רבקה, יצחק היה מברך את עשיו את הברכה שהיא בעצם ברכת אברהם לזרעו אחריו, ואותה תמיהה יש לתמוה על רבקה, מדוע לא גילתה ליצחק שעשיו הוא לא מי שהוא מראה כלפי חוץ.
נקודה נוספת מצינו, כהמשך לכך שכביכול יצחק ורבקה אינם מתואמים, שרבקה היתה צריכה לכאו' לרמות את יצחק ע"מ שהברכה תגיע ליעקב, ומדוע זה היה צריך להגיע בצורה כזו, מדוע ה' או לחילופין רבקה לא מעמידים את יצחק על טעותו, וכן בעניין הבריחה של יעקב רבקה אומרת ליצחק קצתי בחיי מפני בנות חת וכו', ומבקשת ממנו שיורה ליעקב לקחת לו אישה לא מבנות כנען, מדוע זה היה צריך להגיע בצורה עקיפה, מדוע לא אמרה לו בצורה פשוטה שיעקב צריך לברוח עקב כך שעשיו מתנחם עליו להרגו, וכ"ת שזה נודע לה ברוח הקודש ולא לו, אז אדרבה למה כל המהלך צריך להיות בצורה כזו שרבקה יודעת ויצחק לא.
ועל כולנה קשה, כיצד יתכן שיעקב אבינו שמתייחד במידת האמת, רימה את יצחק אביו, וכן בפרשת ויצא מצינו, שיעקב אומר לרחל כי הוא אחי אביה ובן רבקה אחות אביה, ופירשוהו שאמר אם יבוא הוא ברמאות אחיו אני ברמאות, ואם הוא כשר אז אני בן רבקה אחותו, וגם כאן מצינו שיעקב משתמש במידה ההפוכה לו, וכיצד יתכן שמי שמתייחד בענין אחד נוהג להיפך.
ונראה לבאר הענין, ונענה על הראשון ראשון, שעל הפסוק ויתרוצצו הבנים בקרבה תרגם אונקלוס, ודחקין בניה, דהיינו שהיו דחוקים ורבקה פחדה שלא יצאו חיים, ולכן שאלה א"כ למה זה אנכי, שידעה שלא תתעבר עוד וזהו העיבור היחיד שלה, ואם עכשיו לא תוליד זרע של קיימא, למה לה חיים, כדברי רחל, שהרי מי שאין לה ילדים חשוב כמת.
ולכן הלכה לשאול מה יהא בסופה, וקיבלה תשובה שהעוברים יתקיימו, וכן מה יהא עם כל אחד מהם, שרב יעבד צעיר.
וכדי להבין את החילוק בין המהלך של יצחק למהלך של רבקה, נקדים ונאמר שהנה מצינו שמידתו של יצחק היא גבורה דהיינו מידת הדין, והגדר של מידת הדין היא, התייחסות לכל מציאות בצמצום שהדין הוא מחייב את המציאות כפי הדין, ללא שיקולים נוספים, כדרך ייקוב הדין את ההר.
ומצינו שיצחק אהב את עשיו ורבקה את יעקב, ולכאו' יצחק אהב רק את עשיו ורבקה רק את יעקב, כך המשמעות בפשט, וזהו תימה שאף שיצחק אהב את עשיו כי ציד בפיו, וכי חשב שיעקב הוא לא צדיק, אלא נראה שנקודת אהבת יצחק את עשיו יהא ממידת הדין, שכיון שהוא הבכור אז הוא מטבע הדברים הוא אמור להיות ההמשך, ואף שהוא לא ראוי יתכן כי המשך זרעו כן יהיו ראויים, וממידת הדין כיון שהוא הבכור הוא אמור להיות ההמשך ואסור לערב שיקולים נוספים.
ויותר מכך נראה, שיצחק היה סבור שכל זרעו יהיה כשר, שמאברהם יצא ישמעאל כיון שאימו היתה הגר, אבל יעקב ועשיו ששניהם באו מיצחק ומרבקה, ממילא לא תיכן שיהא בהם פגם, והיה סבור שתהא מיטתו שלימה, וא"כ כיצד יתכן שממנו יצא עשיו שהוא מקור כל הרשע בעולם.
אלא שעשיו תפס את מידת הדין של יצחק והפכה על פיה, שמידת הדין של יצחק אומרת שהדין מחייב את המציאות, ומה שנמצא בגבולות הדין ממילא יש לו קיום מחמת הדין, אבל דבר שאינו בגבולות הנ"ל אין לו קיום מן הדין, וממילא ודאי שאין לו קיום מעצמו, אבל עשיו הפך הדבר והעמיד שהמציאות מחייבת את הדין וכל הדין הוא מחמת המציאות, דהיינו הוא לקח את הכח של יצחק שזה מידת הדין ומזה גופא הוא העמיד את נקודת הרשע שלו.
ומה שלא הלכה ליצחק, מובא במפרשים כיון שהלכה למי שהיה גדול יותר בנבואה, ומה שלא סיפרה לו נראה לפי דברינו, שכיון שמידתו היא דין א"כ אין זה נכון לומר לו שרב יעבוד צעיר, שכיון שמציאות כזו של רב יעבד צעיר אינה ממידת הדין, אז אין שייכות בזה ליצחק, מה גם שעשיו נטל את מידת הדין של יצחק, ומצד דרכו של יצחק הוא באמת הממשיך שלו, אלא שהשתמש בה בדרך הפוכה, והלכך אמר יצחק שכיון שאוחז הוא במידה שלו כנראה הוא הממשיך שלו, והגם שתופס אותה בצורה ההפוכה, אפשר שזרעו יאחזנה בצורה הנכונה.
והנה יעקב מידתו היא אמת, וענין האמת הוא צירוף של דין וחסד, דהנה מידת החסד היא מידה של הרחבה, שהחסיד נוהג לפנים משורת הדין, שהדין הוא המגביל והוא יוצר הגדרות, ולפנים משורת הדין זה הרחבה של מידת הדין לרבדים נוספים, ולכאו' מידות אלו סותרות אחת לשניה, שהרחבה היא היפך הצמצום, וכידוע מידתו של אברהם היא חסד ומידתו של יצחק היא גבורה דהיינו דין, ועל אלו מגיעה מידת האמת ומצרפתן, דהיינו שהאמת מציבה את הדין והחסד כאחד, שניתן לנהוג בחסד מחד גיסא, ומאידך לנהוג במידת הדין, וכל מקום לגופו וכלפי האמת ששם.
נמצא, שמידת האמת היא כאור ההולך לפני המחנה, ומראה כיצד לנהוג בכל מקום ובכל שעה, ומצינו [אבות פ"א משנה י"ח] שהעולם עומד על ג' דברים, על הדין על האמת ועל השלום שנאמר [זכריה ח ט"ז], אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ולפי דברינו שלושה עמודים אלו שהעולם עומד עליהם הם שלושת האבות אברהם יצחק ויעקב, ועי' בירושלמי בתענית [פ"ד ה"ב] ששלושתן דבר אחד הם, נעשה דין נעשה אמת נעשה שלום, והיינו משום שיש נקודה אחת שמצרפת אותן, וזו אמת.
ומה שיעקב בא ברמאות כדי לקבל הברכות, וכן מה שאמר לרחל- אחיו אני ברמאות, היא כחלק ממידת האמת, שמידת האמת דורשת את הצדק ואת היושר, ממילא כשנוהגים ברמאות עם רמאי אין זה כי אם אמת לאמיתה, וזהו שאמר הכתוב בתהילים [יח כז], עם נבר תתברר ועם עקש תתפתל, שאין זו תימה לנהוג בצורה לא ראויה עם אנשים כאלה, כי אדם שמרמה את הרמאים הוא נוהג במידת האמת.
ומצינו בבבלי בברכות [כו:], איתמר, רבי יוסי בר חנינא אמר תפילות אבות תקנום, רבי יהושע בן לוי אמר תפילות כנגד תמידין תקנום, והנה אם אבות תקנום, אז אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה, ויעקב תיקן תפילת ערבית, והנה מצינו שתפילת ערבית רשות, ונראה שזה אף למ"ד תפילות אבות תקנום, הגם שיש שרצו לומר שזו הנפק"מ בין ריב"ח לריב"ל, אינו נראה שהרי הרמב"ם בפירוש המשניות [חולין פ"ז מ"ו], שכל המצוות שאנו מקיימים אינם מחמת שהאבות נהגו אלא מפני שמשה ציווה עלינו בסיני, כן הוא במצוות מילה וכן הוא באיסור גיד הנשה, וא"כ ה"נ ריב"ח דאמר תפילות אבות תקנום, ומסקנת הגמ' דאסמכינהו רבנן הקרבנות, והיינו שאנו אין אנו נוהגים כך מחמתם, כי אנו נוהגים רק במה שציווה עלינו משה בסיני, אבל שורש הדבר נשאר שאבות תקנום, וא"כ מוכרח דלריב"ח אע"ג דאבות תקנום מ"מ תפילת ערבית עודנה עומדת בגדר תפילת רשות.
ונבאר הענין לפי השגתינו, שמהות תפילת שחרית היא הקבלה של השפע שהקב"ה משפיעה עלינו בכל יום מחדש, ואנו עומדים לפניו ושמים עצמינו ככלי לקבל את מה שהוא משפיע עלינו, וזו הסיבה שאברהם תיקן תפילת שחרית שהרי מדתו היא חסד וענינה הוא להשפיע שפע, ומאידך תפילת מנחה היא כביכול ההשבה של מה שה' נתן לנו אליו, וזוהי מידת הדין שאנו מבינים שהכל ממנו ומשיבים לו את הכלים שנתן לנו באותו יום.
אבל תפילת ערבית ענינה תמוה, שהרי כבר השבנו את מה שניתן לנו ומה שייך עכשיו להתפלל שוב.
אלא הביאור הוא, שהרי הלילה הוא זמן של חושך והעדר, ובכזה מצב לא יתכן קיום, שהרי הלילה הוא מצב של ניתוק מהעולם שסובב אותנו, ואז האדם משווע למעט אור לראות את סביבתו, ועל זה באה תפילת ערבית להאיר ולחבר אותנו למקור האמיתי שלנו, ועל כן יעקב הוא שתיקן תפילת ערבית, שהרי מידת האמת מהותה היא, להאיר את הדרך כיצד לנהוג בכל מצב, ומכיוון שכן נתקנה תפילת ערבית להאיר את הדרך, וכן דרש ספר הזוהר על הפסוק בישעיה [נ"ח ח], אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח, יבקע אותיות יעקב שמידתו היא אמת ואמת מהותה היא להאיר, וזו הסיבה שתפילת ערבית רשות כיון שמעלה זו של אור האמת אינו הכרח המציאות, שישנה אפשרות ביד אדם להישאר בחושך ולא להתחבר למקור האור, אך האדם שנפשו חפצה במעט אור בתוך כל החושך שאנו שרויים בו, ישתדל להדבק במעלה זו של תפילת ערבית.
[ובמאמר המוסגר, על אף שאדם שנוהג ברמאות כנגד הרמאים נוהג הוא בדרך אמת, אכתי יש כאן חיסרון כלשהי ופגיעה באמת המזוקקת שלו, ואולי לכן מצינו שהוא עצמו רומה בכך שניתן לו את לאה, וכן במשכורתו, ועל אף שדברים אלו קשים לאומרם, מצינו שכאשר יעקב ראה שניתנה לו לאה לאישה, שאל אותה מדוע רימתה אותו, ענתה לו שאין רב שאין לו תלמידים, ולמדה ממנו שרימה את יצחק אביו בקבלת הברכות]
בפרשת תולדות, התורה מביאה מעשה שקדם ללידת יעקב ועשיו, וזה לשון הפסוק, ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה', וביארו מפרשי התורה שאמרה, אם כן – שכה גדול הוא צער העיבור, למה זה אנכי – פירש רש"י למה אני מתאווה ומתפללת להריון, והרמב"ן ביאר למה זה אנכי – בעולם, שאמות או שלא הייתי.
והדברים תמוהים, כיצד יתכן שרבקה שהייתה מאימהות האומה, וידעה שממנה תמשיך השושלת והקיום לזרעו של אברהם, מחמת צער העיבור גדול ככל שיהיה, תוהה על הריונה, וביותר לדברי הרמב"ן שאומרת למה לי חיים, שלא שווים לה החיים, כחלק מכל הסיפור של הווייתו של העם היהודי, עקב צער העיבור.
וכן תמוה המשך המעשה, ויאמר ה' לה, שני גוים בבטנך, ושני לאומים ממעייך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר, וכי היכן קיבלה כאן תשובה למה שבאה לדרוש, הרי תוהה היתה על צער עיבורה, ומה משנה זה ששני גוים בבטנה.
עוד יש להקשות, שעל הפסוק ותלך לדרוש את ה', נחלקו רש"י והרמב"ן, רש"י פירש, שהלכה לשאול מה יהא בסופה את שם בבית מדרשו, והרמב"ן חולק וסובר, שלדרוש את ה' היינו להתפלל, ולכאו' שורש מחלוקתם היא במחלוקת ר"ל ור"א [מובא במדרש] האם ויאמר ה' לה היינו ע"י שליח שזהו שם או ע"י מלאך, שלפי רש"י שביאר שהלכה לדרוש מה יהא בסופה משם, אז התשובה ניתנה ע"י שם, ולרמב"ן שהלכה להתפלל אז התשובה ניתנה לה ע"י מלאך, ולפי ביאור רש"י יש להק' מה טעם ראתה רבקה ללכת לשם ולא ללכת ליצחק, הרי יצחק גם הוא היה נביא.
עוד נקודה תמוהה שמצינו בפרשתנו, כתוב שיצחק אהב את עשיו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב, ולפי פשוטו עשיו רימה את יצחק ולכן יצחק אהבו, אך קשה מדוע לא גילה הקב"ה ליצחק כי יעקב הוא הראוי והצדיק ועשיו הוא הרשע, שהרי אם לא התחבולה שנקטה רבקה, יצחק היה מברך את עשיו את הברכה שהיא בעצם ברכת אברהם לזרעו אחריו, ואותה תמיהה יש לתמוה על רבקה, מדוע לא גילתה ליצחק שעשיו הוא לא מי שהוא מראה כלפי חוץ.
נקודה נוספת מצינו, כהמשך לכך שכביכול יצחק ורבקה אינם מתואמים, שרבקה היתה צריכה לכאו' לרמות את יצחק ע"מ שהברכה תגיע ליעקב, ומדוע זה היה צריך להגיע בצורה כזו, מדוע ה' או לחילופין רבקה לא מעמידים את יצחק על טעותו, וכן בעניין הבריחה של יעקב רבקה אומרת ליצחק קצתי בחיי מפני בנות חת וכו', ומבקשת ממנו שיורה ליעקב לקחת לו אישה לא מבנות כנען, מדוע זה היה צריך להגיע בצורה עקיפה, מדוע לא אמרה לו בצורה פשוטה שיעקב צריך לברוח עקב כך שעשיו מתנחם עליו להרגו, וכ"ת שזה נודע לה ברוח הקודש ולא לו, אז אדרבה למה כל המהלך צריך להיות בצורה כזו שרבקה יודעת ויצחק לא.
ועל כולנה קשה, כיצד יתכן שיעקב אבינו שמתייחד במידת האמת, רימה את יצחק אביו, וכן בפרשת ויצא מצינו, שיעקב אומר לרחל כי הוא אחי אביה ובן רבקה אחות אביה, ופירשוהו שאמר אם יבוא הוא ברמאות אחיו אני ברמאות, ואם הוא כשר אז אני בן רבקה אחותו, וגם כאן מצינו שיעקב משתמש במידה ההפוכה לו, וכיצד יתכן שמי שמתייחד בענין אחד נוהג להיפך.
ונראה לבאר הענין, ונענה על הראשון ראשון, שעל הפסוק ויתרוצצו הבנים בקרבה תרגם אונקלוס, ודחקין בניה, דהיינו שהיו דחוקים ורבקה פחדה שלא יצאו חיים, ולכן שאלה א"כ למה זה אנכי, שידעה שלא תתעבר עוד וזהו העיבור היחיד שלה, ואם עכשיו לא תוליד זרע של קיימא, למה לה חיים, כדברי רחל, שהרי מי שאין לה ילדים חשוב כמת.
ולכן הלכה לשאול מה יהא בסופה, וקיבלה תשובה שהעוברים יתקיימו, וכן מה יהא עם כל אחד מהם, שרב יעבד צעיר.
וכדי להבין את החילוק בין המהלך של יצחק למהלך של רבקה, נקדים ונאמר שהנה מצינו שמידתו של יצחק היא גבורה דהיינו מידת הדין, והגדר של מידת הדין היא, התייחסות לכל מציאות בצמצום שהדין הוא מחייב את המציאות כפי הדין, ללא שיקולים נוספים, כדרך ייקוב הדין את ההר.
ומצינו שיצחק אהב את עשיו ורבקה את יעקב, ולכאו' יצחק אהב רק את עשיו ורבקה רק את יעקב, כך המשמעות בפשט, וזהו תימה שאף שיצחק אהב את עשיו כי ציד בפיו, וכי חשב שיעקב הוא לא צדיק, אלא נראה שנקודת אהבת יצחק את עשיו יהא ממידת הדין, שכיון שהוא הבכור אז הוא מטבע הדברים הוא אמור להיות ההמשך, ואף שהוא לא ראוי יתכן כי המשך זרעו כן יהיו ראויים, וממידת הדין כיון שהוא הבכור הוא אמור להיות ההמשך ואסור לערב שיקולים נוספים.
ויותר מכך נראה, שיצחק היה סבור שכל זרעו יהיה כשר, שמאברהם יצא ישמעאל כיון שאימו היתה הגר, אבל יעקב ועשיו ששניהם באו מיצחק ומרבקה, ממילא לא תיכן שיהא בהם פגם, והיה סבור שתהא מיטתו שלימה, וא"כ כיצד יתכן שממנו יצא עשיו שהוא מקור כל הרשע בעולם.
אלא שעשיו תפס את מידת הדין של יצחק והפכה על פיה, שמידת הדין של יצחק אומרת שהדין מחייב את המציאות, ומה שנמצא בגבולות הדין ממילא יש לו קיום מחמת הדין, אבל דבר שאינו בגבולות הנ"ל אין לו קיום מן הדין, וממילא ודאי שאין לו קיום מעצמו, אבל עשיו הפך הדבר והעמיד שהמציאות מחייבת את הדין וכל הדין הוא מחמת המציאות, דהיינו הוא לקח את הכח של יצחק שזה מידת הדין ומזה גופא הוא העמיד את נקודת הרשע שלו.
ומה שלא הלכה ליצחק, מובא במפרשים כיון שהלכה למי שהיה גדול יותר בנבואה, ומה שלא סיפרה לו נראה לפי דברינו, שכיון שמידתו היא דין א"כ אין זה נכון לומר לו שרב יעבוד צעיר, שכיון שמציאות כזו של רב יעבד צעיר אינה ממידת הדין, אז אין שייכות בזה ליצחק, מה גם שעשיו נטל את מידת הדין של יצחק, ומצד דרכו של יצחק הוא באמת הממשיך שלו, אלא שהשתמש בה בדרך הפוכה, והלכך אמר יצחק שכיון שאוחז הוא במידה שלו כנראה הוא הממשיך שלו, והגם שתופס אותה בצורה ההפוכה, אפשר שזרעו יאחזנה בצורה הנכונה.
והנה יעקב מידתו היא אמת, וענין האמת הוא צירוף של דין וחסד, דהנה מידת החסד היא מידה של הרחבה, שהחסיד נוהג לפנים משורת הדין, שהדין הוא המגביל והוא יוצר הגדרות, ולפנים משורת הדין זה הרחבה של מידת הדין לרבדים נוספים, ולכאו' מידות אלו סותרות אחת לשניה, שהרחבה היא היפך הצמצום, וכידוע מידתו של אברהם היא חסד ומידתו של יצחק היא גבורה דהיינו דין, ועל אלו מגיעה מידת האמת ומצרפתן, דהיינו שהאמת מציבה את הדין והחסד כאחד, שניתן לנהוג בחסד מחד גיסא, ומאידך לנהוג במידת הדין, וכל מקום לגופו וכלפי האמת ששם.
נמצא, שמידת האמת היא כאור ההולך לפני המחנה, ומראה כיצד לנהוג בכל מקום ובכל שעה, ומצינו [אבות פ"א משנה י"ח] שהעולם עומד על ג' דברים, על הדין על האמת ועל השלום שנאמר [זכריה ח ט"ז], אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ולפי דברינו שלושה עמודים אלו שהעולם עומד עליהם הם שלושת האבות אברהם יצחק ויעקב, ועי' בירושלמי בתענית [פ"ד ה"ב] ששלושתן דבר אחד הם, נעשה דין נעשה אמת נעשה שלום, והיינו משום שיש נקודה אחת שמצרפת אותן, וזו אמת.
ומה שיעקב בא ברמאות כדי לקבל הברכות, וכן מה שאמר לרחל- אחיו אני ברמאות, היא כחלק ממידת האמת, שמידת האמת דורשת את הצדק ואת היושר, ממילא כשנוהגים ברמאות עם רמאי אין זה כי אם אמת לאמיתה, וזהו שאמר הכתוב בתהילים [יח כז], עם נבר תתברר ועם עקש תתפתל, שאין זו תימה לנהוג בצורה לא ראויה עם אנשים כאלה, כי אדם שמרמה את הרמאים הוא נוהג במידת האמת.
ומצינו בבבלי בברכות [כו:], איתמר, רבי יוסי בר חנינא אמר תפילות אבות תקנום, רבי יהושע בן לוי אמר תפילות כנגד תמידין תקנום, והנה אם אבות תקנום, אז אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה, ויעקב תיקן תפילת ערבית, והנה מצינו שתפילת ערבית רשות, ונראה שזה אף למ"ד תפילות אבות תקנום, הגם שיש שרצו לומר שזו הנפק"מ בין ריב"ח לריב"ל, אינו נראה שהרי הרמב"ם בפירוש המשניות [חולין פ"ז מ"ו], שכל המצוות שאנו מקיימים אינם מחמת שהאבות נהגו אלא מפני שמשה ציווה עלינו בסיני, כן הוא במצוות מילה וכן הוא באיסור גיד הנשה, וא"כ ה"נ ריב"ח דאמר תפילות אבות תקנום, ומסקנת הגמ' דאסמכינהו רבנן הקרבנות, והיינו שאנו אין אנו נוהגים כך מחמתם, כי אנו נוהגים רק במה שציווה עלינו משה בסיני, אבל שורש הדבר נשאר שאבות תקנום, וא"כ מוכרח דלריב"ח אע"ג דאבות תקנום מ"מ תפילת ערבית עודנה עומדת בגדר תפילת רשות.
ונבאר הענין לפי השגתינו, שמהות תפילת שחרית היא הקבלה של השפע שהקב"ה משפיעה עלינו בכל יום מחדש, ואנו עומדים לפניו ושמים עצמינו ככלי לקבל את מה שהוא משפיע עלינו, וזו הסיבה שאברהם תיקן תפילת שחרית שהרי מדתו היא חסד וענינה הוא להשפיע שפע, ומאידך תפילת מנחה היא כביכול ההשבה של מה שה' נתן לנו אליו, וזוהי מידת הדין שאנו מבינים שהכל ממנו ומשיבים לו את הכלים שנתן לנו באותו יום.
אבל תפילת ערבית ענינה תמוה, שהרי כבר השבנו את מה שניתן לנו ומה שייך עכשיו להתפלל שוב.
אלא הביאור הוא, שהרי הלילה הוא זמן של חושך והעדר, ובכזה מצב לא יתכן קיום, שהרי הלילה הוא מצב של ניתוק מהעולם שסובב אותנו, ואז האדם משווע למעט אור לראות את סביבתו, ועל זה באה תפילת ערבית להאיר ולחבר אותנו למקור האמיתי שלנו, ועל כן יעקב הוא שתיקן תפילת ערבית, שהרי מידת האמת מהותה היא, להאיר את הדרך כיצד לנהוג בכל מצב, ומכיוון שכן נתקנה תפילת ערבית להאיר את הדרך, וכן דרש ספר הזוהר על הפסוק בישעיה [נ"ח ח], אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח, יבקע אותיות יעקב שמידתו היא אמת ואמת מהותה היא להאיר, וזו הסיבה שתפילת ערבית רשות כיון שמעלה זו של אור האמת אינו הכרח המציאות, שישנה אפשרות ביד אדם להישאר בחושך ולא להתחבר למקור האור, אך האדם שנפשו חפצה במעט אור בתוך כל החושך שאנו שרויים בו, ישתדל להדבק במעלה זו של תפילת ערבית.
[ובמאמר המוסגר, על אף שאדם שנוהג ברמאות כנגד הרמאים נוהג הוא בדרך אמת, אכתי יש כאן חיסרון כלשהי ופגיעה באמת המזוקקת שלו, ואולי לכן מצינו שהוא עצמו רומה בכך שניתן לו את לאה, וכן במשכורתו, ועל אף שדברים אלו קשים לאומרם, מצינו שכאשר יעקב ראה שניתנה לו לאה לאישה, שאל אותה מדוע רימתה אותו, ענתה לו שאין רב שאין לו תלמידים, ולמדה ממנו שרימה את יצחק אביו בקבלת הברכות]
