התומים (בסעיף קטן ב) האריך להשיב על דברי הדרישה, ולדעתו אין הלוקח יכול לסלק את המלוה מהקרקע אלא בפרעון כל החוב.
שומא והכרזה
ותחילה, הביא מה שכתב הדרישה "וכשהיה שומא והכרזה ולא גבה עדיין הדין חלוק, אם בא לסלקו בכל החוב יכול להעלות אפילו על שומת בית דין ויסלקו, אבל אם לא בא לסלקו אלא במקצתו לאו כל כמיניה לסלקו אפילו לא גבה, כיון שהבית דין שמוה בכך וכך", ותמה עליו התומים "דהא הרא"ש כתב להדיא דשאר כל אדם דביקש להעלותו הקרקע יותר מכדי ששמוהו ב"ד בתוך ימי הכרזה שומעין לו וצריך המלוה לקבלו באותו עילוי, אבל לוקח טובתו הוא מכוון כו' כדלעיל, והרי כתב להדיא בתוך ימי הכרזה ומ"מ אין שומעין ללוקח, ואי שלמו ימי אכרזתא לכל אדם שרוצה להוסיף אין שומעין דכבר עבר גבול שגבלו חכמים וא"כ אין לדבר סוף וזמן אכרזתא מה מועיל".
הרי שהבין שדעת הדרישה היא שלאחר שנגמרה ההכרזה הוא שאינו יכול לסלקו אלא בכל החוב ולא במקצת החוב, וע"כ תמה שמוכרח מתוך דברי הרא"ש שאף בתוך ימי ההכרזה אין שומעין ללוקח כשבא להעלותו אבל לשאר כל אדם שומעין וצריך המלוה לקבלו באותו עילוי. אבל נראה שמה שכתב הסמ"ע "ואם כבר עשו שומא והכרזה בשביל המלוה, אפילו אם עדיין לא גבהו המלוה, אין הלוקח יכול לסלקו, אא"כ יתן לו הלוקח כל דמי חובו" כוונתו מיד כשעשו שומא והכרזה אף קודם ששלמו ימי ההכרזה, והרי הביא הסמ"ע (סעיף קטן יז) דברי הטור שכתב "אם יבוא אדם בתוך ימי ההכרזה ויעלה הקרקע יותר מאשר שמוה בית דין" כו', "אבל אם הלוקח בעצמו רוצה להעלות השומא אין שומעין לו" וסיים הסמ"ע "וכבר כתבתי זה לעיל בסמוך גם בכלל הדין ע"ש".
ואמנם משמע מדברי הסמ"ע בזה שאף לאחר ששלמו ימי ההכרזה על זמן שלא גבה עדיין המלוה יכול הלוקח לסלקו אם יתן לו כל חובו, אלא דכן מסתבר דנהי דלענין אדם אחר אין יכול להעלות על שומת בית דין לאחר ימי ההכרזה, וכמו שכתב התומים "דכבר עבר גבול שגבלו חכמים וא"כ אין לדבר סוף וזמן אכרזתא מה מועיל", אבל דין הלוקח דיכול לסלקו בכל חובו אינו נגרע במה ששלמו ימי ההכרזה כל זמן שלא החליטו הקרקע ביד המלוה.
סילוק בלא הכרזה
עוד תמה התומים "ופשיטא דאין לו מובן מה שכתב קודם השומא דיכול הלוקח לסלק למלוה אפילו אם אין חוב נשלם במלואו, דאיך אפשר המלוה יצעק יכריזו ויבואו מוסיפים ויקנו הקרקע בעילוי רב עד שכל חובו נפרע ומה לי ולך שקנית שעבודי שלא יכריזו עליה ואפסיד בחובי, יכריזו ויהיה קונים בעילוי רב", וסבירא ליה דכיון שרוצה המלוה בהכרזה כדי שיהא חובו נפרע אין הלוקח יכול לעכב, ולכך תמה על דברי הסמ"ע שלעולם לא יסלק הלוקח קודם שומא והכרזה שיאמר המלוה רצוני בהכרזה.
ומתוך כך כתב התומים "ודוחק לומר בכוונת הסמ"ע, דודאי פשיטא דצריך הכרזה אולי יהיה מוסיפים, רק תליא אם הלוקח גלי דעתו שרוצה לסלק המלוה תיכף מתחילה רק הכרזה לברר המקח לבל יבאו מוסיפים, אז רשות בידו לסלקו אפילו אינו נפרע כל החוב, אבל אם שתק מתחילה ועכשיו בא אין יכול לסלקו רק בכל החוב", ובאמת לעולם אם רוצה המלוה בהכרזה שמא יבואו מוסיפים ויהא חובו נפרע שומעים למלוה ואין הלוקח יכול לסלקו בלא הכרזה, אך כתב ע"ז התומים "דברים אלו אין להם שחר הן בכוונת הסמ"ע והן בעצם הדין, דמה נפקא מינה בגלוי דעתו ומה יתן ומה יוסיף זה, וגם בעצם אין טעם לחילוק זה".
ובדעת הדרישה מבואר שסובר שאין המלוה יכול לומר רצוני בהכרזה כדי שיבואו קונים בעילוי רב ויהא חובי נפרע כולו כל זמן שהלוקח רוצה לסלקו, והרי אף אם אומר המלוה עצמו אקבלנו בכל חובי והלוקח אומר ישומו בית דין ואסלקו כפי שומתה מבואר ברא"ש והביא כן הסמ"ע (סעיף קטן יט) שרק משום טובת הלוה אין שומעין ללוקח, אבל כשאין כאן טובת הלוה וכגון ביורש שומעין לו ומסלקו כפי שוויו, ואף שיש לחלק ולומר שמשום טובת הלוה גם כשרוצה הלוקח לסלק כפי שוויה יכריזו בית דין שיהא חובו נפרע ביותר מכדי שווי הקרקע, מכל מקום בזה אפשר שסובר הסמ"ע שלא תקנו הכרזה משום הכי בסילוק הלוקח אלא בגביית המלוה.
לעשות מחלוקת רחוקה
עוד הקשה התומים דהא רמי בר חמא סבר ודאי דאף בכל החוב אינו יכול לסלקו, ואם כן הרי רבא שחולק וסובר שיכול הלוקח לסלק די לנו אם נאמר שיכול לסלקו בכל החוב ולא במקצתו, וכתב "מהיכי תיתי נימא פלוגתא רחוקה דאפילו במקצת יכול לסלקו, הא רבא לא נחלק עליו רק בכל החוב[1]", והביא סייעתא לדבריו "וכמ"ש הרא"ש שם להדיא דאין לעשות פלוגתא רחוקה".
ואמנם דברי הרא"ש שהביא התומים נאמרו לגבי דין שומא הדר, שדעת הרא"ש כרבינו יונה שלא נאמר דין שומא הדר אלא בלוה או ביורש אבל לא בלוקח, וע"ז כתב הרא"ש "דהא לרמי בר חמא אף כשבא המלוה לטרוף אין הלוקח יכול לסלקו בזוזי, הלכך לרבא נמי, נהי דבשעת טירפא יכול לסלקו בזוזי, מודה הוא דלאחר שירד לקרקע בשומת בית דין תו לא מצי לסלוקי בזוזי", ואם כן, הרי לדעת הרמב"ם שסובר דדין שומא הדר נאמר אף בלוקח, לכאו' דעתו היא שלא נחלקו רמי בר חמא ורבא בתרתי, גם בדין סילוק הלוקח וגם בדין שומא הדר ללוקח, אלא ששני דינים אלו תלויים בשאלה אחת, שלרמי בר חמא זכות המלוה בקרקע המשועבדת אלימה מזכות הלוקח ולכך אין הלוקח יכול לסלקו בשעת הטריפה, וכל שכן שאינו יכול לסלקו לאחר שגבה את הקרקע בחובו, אבל לדעת רבא שזכות הלוקח גוברת על זכות המלוה, הרי מאותה סיבה שיכול לסלקו בשעת הטריפה מחמת זכותו בקרקע, נאמר שיכול גם לחזור עליו לאחר שגבה ולסלקו במעות ד"שומא הדר".
ולכך בדעת הדרישה נראה שסבר כן אף לגבי סילוק, שנחלקו רמי בר חמא ורבא אם יש ללוקח זכות לסלק את המלוה מהקרקע, ולדעת רמי בר חמא שאינו יכול לסלקו, הרי בין בכל חובו ובין במקצת החוב לא יוכל לסלק, אבל לדעת רבא שיכול הלוקח לסלקו, יכול הוא לסלק אף בדמי הקרקע ואין צריך שיסלקו בכל החוב.
העלאה
עוד השיב התומים על מה שכתב הדרישה בדעת התוס' שכתבו בדעת רבא "וי"ל דמ"מ כל שעה יסלקנו שישום לו הקרקע כפלים על שויו, וביאר הדרישה בדעת התוס' "ונראה דרצונו לומר כיון דיכול לסלקו כשבא להעלות, הוא הדין נמי דיכול לסלקו אפילו בלא עילוי", וכתב ע"ז התומים "והדוחק מבואר מעצמו ואין זה סובר לשון התוס', וגם הא זה עיקר קושית התוס' דיש לחלק כשמעלה או לא מעלה, ואם כן מה חדשו התוס' בתירוצם, וכי נחלקו בהן ולאו".
וכתב התומים בביאור דברי התוס' "דעיקר הקושיא אם הלוקח צועק אוסיף בשומא כי השומא בזול למה לא ישמעו לו, אבל כשאין אומר כך לכולי עלמא אין שומעין לו, ותירץ התוספות דהתם הא המלוה מקבל כל חובו כו' וא"כ מה שהקרקע עולה בשומא יותר הרי היא ללוקח, דמי יתבע מלוקח שבח אם המלוה מסולק, וא"כ מאן מוחה על ידי הלוקח להחזיק הקרקע אומר בזול שמהו ואני מוסיף על השומא כפלים, כי מה איכפת ליה, המלוה אין לו רק דמיו והנשאר הוא שלו ומה נ"מ אם יוסיף אם לא, ואם כן הרי יכול לסלקו בדמים".
ולפי"ז הוכיח התומים מדברי התוס' שלעולם אינו יכול לסלקו בלא שיסלקנו בכל חובו, וא"כ לעולם יהא ביד הלוקח להעלות הרבה את דמי הקרקע שהרי לעולם לא יצטרך לשלם יותר מדמי חובו, ונמצא שאין ההעלאה מגרעת כוחו של הלוקח שבכל סילוק שהוא יפרע למלוה את כל חובו, וכן כתב התומים "דאם אין מסלקו בכל החוב קושיית התוס' במקומו דמנלן דיחלוק רבא, ותירוץ התוספות לא שייך דיכול להעלות בשומא, דאיך אפשר, הא יצטרך לפרוע למלוה ואין רוצה לאבד מעותיו"[2].
ובדעת הדרישה בזה נראה שסובר שלא כתבו התוס' כלל שתמיד יהא הלוקח רוצה לסלק את המלוה מהקרקע, ובאמת בכה"ג שאין הקרקע שוה ללוקח כפי כל החוב ויצטרך להעלותו כנגד כל החוב ויותר מכך יעדיף הלוקח שיגבה המלוה את הקרקע ולא ישלם לו כל חובו, אמנם דבר זה ביד הלוקח הוא שאם ירצה לסלקו בכל החוב יוכל לסלקו בכל ענין, וזהו שהובא בגמ' (בבא מציעא דף קי עמוד ב) דעת רבא "למ"ד אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבע"ח" כיון שלעולם ביד הלוקח הדבר תלוי אם ירצה יוכל לסלקו.
שומא והכרזה
ותחילה, הביא מה שכתב הדרישה "וכשהיה שומא והכרזה ולא גבה עדיין הדין חלוק, אם בא לסלקו בכל החוב יכול להעלות אפילו על שומת בית דין ויסלקו, אבל אם לא בא לסלקו אלא במקצתו לאו כל כמיניה לסלקו אפילו לא גבה, כיון שהבית דין שמוה בכך וכך", ותמה עליו התומים "דהא הרא"ש כתב להדיא דשאר כל אדם דביקש להעלותו הקרקע יותר מכדי ששמוהו ב"ד בתוך ימי הכרזה שומעין לו וצריך המלוה לקבלו באותו עילוי, אבל לוקח טובתו הוא מכוון כו' כדלעיל, והרי כתב להדיא בתוך ימי הכרזה ומ"מ אין שומעין ללוקח, ואי שלמו ימי אכרזתא לכל אדם שרוצה להוסיף אין שומעין דכבר עבר גבול שגבלו חכמים וא"כ אין לדבר סוף וזמן אכרזתא מה מועיל".
הרי שהבין שדעת הדרישה היא שלאחר שנגמרה ההכרזה הוא שאינו יכול לסלקו אלא בכל החוב ולא במקצת החוב, וע"כ תמה שמוכרח מתוך דברי הרא"ש שאף בתוך ימי ההכרזה אין שומעין ללוקח כשבא להעלותו אבל לשאר כל אדם שומעין וצריך המלוה לקבלו באותו עילוי. אבל נראה שמה שכתב הסמ"ע "ואם כבר עשו שומא והכרזה בשביל המלוה, אפילו אם עדיין לא גבהו המלוה, אין הלוקח יכול לסלקו, אא"כ יתן לו הלוקח כל דמי חובו" כוונתו מיד כשעשו שומא והכרזה אף קודם ששלמו ימי ההכרזה, והרי הביא הסמ"ע (סעיף קטן יז) דברי הטור שכתב "אם יבוא אדם בתוך ימי ההכרזה ויעלה הקרקע יותר מאשר שמוה בית דין" כו', "אבל אם הלוקח בעצמו רוצה להעלות השומא אין שומעין לו" וסיים הסמ"ע "וכבר כתבתי זה לעיל בסמוך גם בכלל הדין ע"ש".
ואמנם משמע מדברי הסמ"ע בזה שאף לאחר ששלמו ימי ההכרזה על זמן שלא גבה עדיין המלוה יכול הלוקח לסלקו אם יתן לו כל חובו, אלא דכן מסתבר דנהי דלענין אדם אחר אין יכול להעלות על שומת בית דין לאחר ימי ההכרזה, וכמו שכתב התומים "דכבר עבר גבול שגבלו חכמים וא"כ אין לדבר סוף וזמן אכרזתא מה מועיל", אבל דין הלוקח דיכול לסלקו בכל חובו אינו נגרע במה ששלמו ימי ההכרזה כל זמן שלא החליטו הקרקע ביד המלוה.
סילוק בלא הכרזה
עוד תמה התומים "ופשיטא דאין לו מובן מה שכתב קודם השומא דיכול הלוקח לסלק למלוה אפילו אם אין חוב נשלם במלואו, דאיך אפשר המלוה יצעק יכריזו ויבואו מוסיפים ויקנו הקרקע בעילוי רב עד שכל חובו נפרע ומה לי ולך שקנית שעבודי שלא יכריזו עליה ואפסיד בחובי, יכריזו ויהיה קונים בעילוי רב", וסבירא ליה דכיון שרוצה המלוה בהכרזה כדי שיהא חובו נפרע אין הלוקח יכול לעכב, ולכך תמה על דברי הסמ"ע שלעולם לא יסלק הלוקח קודם שומא והכרזה שיאמר המלוה רצוני בהכרזה.
ומתוך כך כתב התומים "ודוחק לומר בכוונת הסמ"ע, דודאי פשיטא דצריך הכרזה אולי יהיה מוסיפים, רק תליא אם הלוקח גלי דעתו שרוצה לסלק המלוה תיכף מתחילה רק הכרזה לברר המקח לבל יבאו מוסיפים, אז רשות בידו לסלקו אפילו אינו נפרע כל החוב, אבל אם שתק מתחילה ועכשיו בא אין יכול לסלקו רק בכל החוב", ובאמת לעולם אם רוצה המלוה בהכרזה שמא יבואו מוסיפים ויהא חובו נפרע שומעים למלוה ואין הלוקח יכול לסלקו בלא הכרזה, אך כתב ע"ז התומים "דברים אלו אין להם שחר הן בכוונת הסמ"ע והן בעצם הדין, דמה נפקא מינה בגלוי דעתו ומה יתן ומה יוסיף זה, וגם בעצם אין טעם לחילוק זה".
ובדעת הדרישה מבואר שסובר שאין המלוה יכול לומר רצוני בהכרזה כדי שיבואו קונים בעילוי רב ויהא חובי נפרע כולו כל זמן שהלוקח רוצה לסלקו, והרי אף אם אומר המלוה עצמו אקבלנו בכל חובי והלוקח אומר ישומו בית דין ואסלקו כפי שומתה מבואר ברא"ש והביא כן הסמ"ע (סעיף קטן יט) שרק משום טובת הלוה אין שומעין ללוקח, אבל כשאין כאן טובת הלוה וכגון ביורש שומעין לו ומסלקו כפי שוויו, ואף שיש לחלק ולומר שמשום טובת הלוה גם כשרוצה הלוקח לסלק כפי שוויה יכריזו בית דין שיהא חובו נפרע ביותר מכדי שווי הקרקע, מכל מקום בזה אפשר שסובר הסמ"ע שלא תקנו הכרזה משום הכי בסילוק הלוקח אלא בגביית המלוה.
לעשות מחלוקת רחוקה
עוד הקשה התומים דהא רמי בר חמא סבר ודאי דאף בכל החוב אינו יכול לסלקו, ואם כן הרי רבא שחולק וסובר שיכול הלוקח לסלק די לנו אם נאמר שיכול לסלקו בכל החוב ולא במקצתו, וכתב "מהיכי תיתי נימא פלוגתא רחוקה דאפילו במקצת יכול לסלקו, הא רבא לא נחלק עליו רק בכל החוב[1]", והביא סייעתא לדבריו "וכמ"ש הרא"ש שם להדיא דאין לעשות פלוגתא רחוקה".
ואמנם דברי הרא"ש שהביא התומים נאמרו לגבי דין שומא הדר, שדעת הרא"ש כרבינו יונה שלא נאמר דין שומא הדר אלא בלוה או ביורש אבל לא בלוקח, וע"ז כתב הרא"ש "דהא לרמי בר חמא אף כשבא המלוה לטרוף אין הלוקח יכול לסלקו בזוזי, הלכך לרבא נמי, נהי דבשעת טירפא יכול לסלקו בזוזי, מודה הוא דלאחר שירד לקרקע בשומת בית דין תו לא מצי לסלוקי בזוזי", ואם כן, הרי לדעת הרמב"ם שסובר דדין שומא הדר נאמר אף בלוקח, לכאו' דעתו היא שלא נחלקו רמי בר חמא ורבא בתרתי, גם בדין סילוק הלוקח וגם בדין שומא הדר ללוקח, אלא ששני דינים אלו תלויים בשאלה אחת, שלרמי בר חמא זכות המלוה בקרקע המשועבדת אלימה מזכות הלוקח ולכך אין הלוקח יכול לסלקו בשעת הטריפה, וכל שכן שאינו יכול לסלקו לאחר שגבה את הקרקע בחובו, אבל לדעת רבא שזכות הלוקח גוברת על זכות המלוה, הרי מאותה סיבה שיכול לסלקו בשעת הטריפה מחמת זכותו בקרקע, נאמר שיכול גם לחזור עליו לאחר שגבה ולסלקו במעות ד"שומא הדר".
ולכך בדעת הדרישה נראה שסבר כן אף לגבי סילוק, שנחלקו רמי בר חמא ורבא אם יש ללוקח זכות לסלק את המלוה מהקרקע, ולדעת רמי בר חמא שאינו יכול לסלקו, הרי בין בכל חובו ובין במקצת החוב לא יוכל לסלק, אבל לדעת רבא שיכול הלוקח לסלקו, יכול הוא לסלק אף בדמי הקרקע ואין צריך שיסלקו בכל החוב.
העלאה
עוד השיב התומים על מה שכתב הדרישה בדעת התוס' שכתבו בדעת רבא "וי"ל דמ"מ כל שעה יסלקנו שישום לו הקרקע כפלים על שויו, וביאר הדרישה בדעת התוס' "ונראה דרצונו לומר כיון דיכול לסלקו כשבא להעלות, הוא הדין נמי דיכול לסלקו אפילו בלא עילוי", וכתב ע"ז התומים "והדוחק מבואר מעצמו ואין זה סובר לשון התוס', וגם הא זה עיקר קושית התוס' דיש לחלק כשמעלה או לא מעלה, ואם כן מה חדשו התוס' בתירוצם, וכי נחלקו בהן ולאו".
וכתב התומים בביאור דברי התוס' "דעיקר הקושיא אם הלוקח צועק אוסיף בשומא כי השומא בזול למה לא ישמעו לו, אבל כשאין אומר כך לכולי עלמא אין שומעין לו, ותירץ התוספות דהתם הא המלוה מקבל כל חובו כו' וא"כ מה שהקרקע עולה בשומא יותר הרי היא ללוקח, דמי יתבע מלוקח שבח אם המלוה מסולק, וא"כ מאן מוחה על ידי הלוקח להחזיק הקרקע אומר בזול שמהו ואני מוסיף על השומא כפלים, כי מה איכפת ליה, המלוה אין לו רק דמיו והנשאר הוא שלו ומה נ"מ אם יוסיף אם לא, ואם כן הרי יכול לסלקו בדמים".
ולפי"ז הוכיח התומים מדברי התוס' שלעולם אינו יכול לסלקו בלא שיסלקנו בכל חובו, וא"כ לעולם יהא ביד הלוקח להעלות הרבה את דמי הקרקע שהרי לעולם לא יצטרך לשלם יותר מדמי חובו, ונמצא שאין ההעלאה מגרעת כוחו של הלוקח שבכל סילוק שהוא יפרע למלוה את כל חובו, וכן כתב התומים "דאם אין מסלקו בכל החוב קושיית התוס' במקומו דמנלן דיחלוק רבא, ותירוץ התוספות לא שייך דיכול להעלות בשומא, דאיך אפשר, הא יצטרך לפרוע למלוה ואין רוצה לאבד מעותיו"[2].
ובדעת הדרישה בזה נראה שסובר שלא כתבו התוס' כלל שתמיד יהא הלוקח רוצה לסלק את המלוה מהקרקע, ובאמת בכה"ג שאין הקרקע שוה ללוקח כפי כל החוב ויצטרך להעלותו כנגד כל החוב ויותר מכך יעדיף הלוקח שיגבה המלוה את הקרקע ולא ישלם לו כל חובו, אמנם דבר זה ביד הלוקח הוא שאם ירצה לסלקו בכל החוב יוכל לסלקו בכל ענין, וזהו שהובא בגמ' (בבא מציעא דף קי עמוד ב) דעת רבא "למ"ד אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבע"ח" כיון שלעולם ביד הלוקח הדבר תלוי אם ירצה יוכל לסלקו.
[1] היינו משום שבמעשה ד"תרי אפדני" הרי מבואר שהיה חייב אלף זוז, ואמר רבא שיכול לומר לו או טול אפדנא אחת בכל החוב, או קח אלף זוז והסתלק, הרי שמדובר כשמסלקו בכל החוב. אמנם שם היו ה"תרי אפדני" שוים את כל החוב ובוודאי שלא יכול לסלקו בפחות מכך.
[2] וכן הקשה בהפלאה על דברי התוס' "אבל כשהקרקע הוא נגד חצי החוב, אם כן אם יעלה הלוקח בדמי' יוכל המלוה ליקח הדמי' ויהי' בזה גרעון ללוקח וכו', וא"כ בכה"ג לא שייך סברת התו' דבכל שעה יאמר כן דמהיכא תיתי יאמר כן להפסיד לעצמו", ועיי"ש שהאריך, אמנם לדעתו אין צריך לסלקו בכל החוב, ולכך לא יישב את דברי התוס' כהתומים.
[2] וכן הקשה בהפלאה על דברי התוס' "אבל כשהקרקע הוא נגד חצי החוב, אם כן אם יעלה הלוקח בדמי' יוכל המלוה ליקח הדמי' ויהי' בזה גרעון ללוקח וכו', וא"כ בכה"ג לא שייך סברת התו' דבכל שעה יאמר כן דמהיכא תיתי יאמר כן להפסיד לעצמו", ועיי"ש שהאריך, אמנם לדעתו אין צריך לסלקו בכל החוב, ולכך לא יישב את דברי התוס' כהתומים.
- המאמר הבא בסדרה 'בדין סילוק הלוקח לבעל חוב מנכסים משועבדים': סילוק בכל החוב - דעת התומים (חלק ב)
- מאמר קודם בסדרה 'בדין סילוק הלוקח לבעל חוב מנכסים משועבדים': סילוק מדין העלאה - דעת הקצות החשן
