סילוק ממקצת הקרקע – שבח
וכתב התומים להביא ראיה דאינו מסלק המלוה אלא אם כן נותן לו כל חובו, מהא דאיתא בגמרא (בבא מציעא דף קי עמוד ב) "סבר רבי חנינא למימר כי מסלקינן להו בארעא מסלקינן להו, ולא היא בדמי מסלקינן להו מדרב נחמן, דאמר רב נחמן אמר שמואל שלשה שמין להם את השבח ומעלין אותן בדמים ואלו הן בכור לפשוט ובעל חוב וכתובת אשה ליתומים ובעל חוב ללקוחות", והיינו שבעל חוב גובה מלקוחות גם את השבח שהשביח הקרקע ביד הלקוחות, ושם את שווי השבח בדמים ונותן מעות ללוקח.
ותחילה מקשה הגמרא "א"ל רבינא לרב אשי למימרא דסבר שמואל בעל חוב ללקוחות יהיב שבחא, ומי אית ליה שבחא ללוקח והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח", הרי שסובר שמואל שבעל חוב גובה גם את השבח ואינו צריך כלל להחזיר ללוקח ואף לא דמים כנגד השבח, ואם כן במה אמר רב נחמן בשם שמואל שבעל חוב שם את השבח ונותן דמים ללוקח הרי אינו צרים ליתן דמים כלל כשגובה גם את השבח, ומסיקה הגמרא "לא קשיא הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא, הא דלא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא", והיינו שלעולם בעל חוב גובה בחובו גם את השבח שהשביחה הקרקע ביד הלקוחות, אבל כשאין בחובו אלא כנגד הקרקע לבדה, והשבח הוא יותר מדמי החוב אין המלוה גובה בחובו את השבח, ובזה אמר רב נחמן בשם שמואל שבעל חוב גובה את הקרקע עם השבח אף שהשבח יותר מהחוב ונותן ללוקח מעות בשווי השבח.
ומקשה הגמרא "וכי לא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא דיהיב ליה זוזי ללוקח ומסלק ליה, הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבעל חוב שפיר, אלא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב, ונימא ליה, אי הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך מכולא ארעא, השתא דלית לי זוזי הב לי גריווא בארעא שיעור שבחאי", והיינו שבשלמא אם המלוה יכול לגבות את הקרקע ואין הלוקח יכול לסלקו מובן מדוע כאן שהשבח הוא יותר משיעור החוב וניתן ללוקח, המלוה זוכה בשבח ונותן ללוקח את שווי השבח במעות שהרי זכותו בקרקע היא יותר מזכות הלוקח.
אבל לפי מי שסובר שזכות הלוקח בקרקע קודמת למלוה, ויכול הלוקח לומר למלוה קח מעות והקרקע תשאר בידי, אם כן כאן שהשבח יותר משיעור החוב יאמר הלוקח, מכיון שיכולתי להביא לך מעות ולהשאיר את הקרקע כולה בידי, אם כן נכון שכאן איני מביא מעות כנגד שווי הקרקע לסלק את המלוה מהקרקע, אבל לכל הפחות בחלק השבח המגיע לי ייחשב כסילוק ותן לי חלק בקרקע כשיעור השבח המגיע ללוקח.
והביא התומים בשם הרא"ש "ועיין ברא"ש בשמעתא דשבח דכתב להדיא דכל הקושיות נשאלים על הסדר זה אחר זה וחדא בחברתה מישך שייכי", ולכך הקשה התומים על דברי הגמרא שקשה שהרי יכול הלוקח לסלק את המלוה, "מה ענין זה להך דמוקדם לקושיא משמואל, תיכף הוה ליה להקשות ונימא הב לי", והיינו שגם ללא מה שהעמידה הגמרא שאין החוב כשיעור השבח ולכך אינו גובה את השבח, אלא גם אם לעולם אינו גובה את השבח עדיין קשה על עיקר הדין שאמר רב נחמן שנותן המלוה את השבח ללוקח במעות, שהרי מכיון שיכול הלוקח לסלק את המלוה מהקרקע אם כן לכל הפחות יתן לו את השבח בקרקע ולא במעות.
ומזה הוכיח התומים שלעולם אין הלוקח יכול לסלק את המלוה אלא אם כן נותן לו מעות כדי כל החוב, ואם כן אם נאמר שלעולם אין המלוה גובה את השבח אף אם שוה החוב כנגד כל השבח ויותר מכך, הרי מובן שאינו יכול לומר תן לי קרקע מכיון שיכול לסלקו במעות, שהרי אם ירצה הלוקח לסלקו במעות עליו לפרוע את כל החוב, ומכיון שאין בקרקע ובשבח אלא בכדי החוב הרי מדין הסילוק על הלוקח ליתן לו גם את השבח, ומה שאין המלוה נוטל את השבח היינו רק אם אין הלוקח מסלקו, ומדין גביה אינו יכול לגבות אלא את הקרקע ולא את השבח אף שלא נפרע כל החוב בקרקע, אבל מדין סילוק הרי אין הלוקח יכול לגבות את השבח שהרי תחילה צריך לפרוע כל החוב, ולכך אין הלוקח יכול לומר שמדין סילוק יטול את המגיע לו בשבח מהקרקע עצמה, שהרי אם מדין סילוק אין לו בשבח כלל שעליו ליתן למלוה את כל חובו[1].
ביורש
הק' התומים (סעיף קטן ו) "ויש להבין, הא בלאו הכי אפילו המלוה אין רוצה לקבל השדה יותר בשווי, מכל מקום אין ביד הלוקח לסלקו עד שיפרע למלוה כל החוב, וא"כ כל שכן כאן שהמלוה רוצה לקבלו בכל החוב והלוקח אומר שלא יקבלו רק הוא נותן כפי השומא והנשאר יהיה הלוה בעל חוב למלוה פשיטא דלאו כל כמיניה, ואם כן מה צורך לטעם פסידא דמלוה".
וביותר קשה שהרי ביורש כתב השו"ע ששומעים ליורש שאומר שלא יקח המלוה בכל החוב אלא כפי השומא ויכול היורש לסלקו כפי שווי הקרקע ואף שאינו נותן לו כל החוב, וקשה שהרי אפילו כשהמלוה רוצה לקבל השדה כפי השווי אי אפשר לסלקו מהקרקע אלא אם כן נותן לו כל חובו.
ויעו"ש בתומים מה שהאריך בזה להעמיד דין זה דמלוה ולוקח או יורש בענין אחר.
וכתב התומים להביא ראיה דאינו מסלק המלוה אלא אם כן נותן לו כל חובו, מהא דאיתא בגמרא (בבא מציעא דף קי עמוד ב) "סבר רבי חנינא למימר כי מסלקינן להו בארעא מסלקינן להו, ולא היא בדמי מסלקינן להו מדרב נחמן, דאמר רב נחמן אמר שמואל שלשה שמין להם את השבח ומעלין אותן בדמים ואלו הן בכור לפשוט ובעל חוב וכתובת אשה ליתומים ובעל חוב ללקוחות", והיינו שבעל חוב גובה מלקוחות גם את השבח שהשביח הקרקע ביד הלקוחות, ושם את שווי השבח בדמים ונותן מעות ללוקח.
ותחילה מקשה הגמרא "א"ל רבינא לרב אשי למימרא דסבר שמואל בעל חוב ללקוחות יהיב שבחא, ומי אית ליה שבחא ללוקח והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח", הרי שסובר שמואל שבעל חוב גובה גם את השבח ואינו צריך כלל להחזיר ללוקח ואף לא דמים כנגד השבח, ואם כן במה אמר רב נחמן בשם שמואל שבעל חוב שם את השבח ונותן דמים ללוקח הרי אינו צרים ליתן דמים כלל כשגובה גם את השבח, ומסיקה הגמרא "לא קשיא הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא, הא דלא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא", והיינו שלעולם בעל חוב גובה בחובו גם את השבח שהשביחה הקרקע ביד הלקוחות, אבל כשאין בחובו אלא כנגד הקרקע לבדה, והשבח הוא יותר מדמי החוב אין המלוה גובה בחובו את השבח, ובזה אמר רב נחמן בשם שמואל שבעל חוב גובה את הקרקע עם השבח אף שהשבח יותר מהחוב ונותן ללוקח מעות בשווי השבח.
ומקשה הגמרא "וכי לא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא דיהיב ליה זוזי ללוקח ומסלק ליה, הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבעל חוב שפיר, אלא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב, ונימא ליה, אי הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך מכולא ארעא, השתא דלית לי זוזי הב לי גריווא בארעא שיעור שבחאי", והיינו שבשלמא אם המלוה יכול לגבות את הקרקע ואין הלוקח יכול לסלקו מובן מדוע כאן שהשבח הוא יותר משיעור החוב וניתן ללוקח, המלוה זוכה בשבח ונותן ללוקח את שווי השבח במעות שהרי זכותו בקרקע היא יותר מזכות הלוקח.
אבל לפי מי שסובר שזכות הלוקח בקרקע קודמת למלוה, ויכול הלוקח לומר למלוה קח מעות והקרקע תשאר בידי, אם כן כאן שהשבח יותר משיעור החוב יאמר הלוקח, מכיון שיכולתי להביא לך מעות ולהשאיר את הקרקע כולה בידי, אם כן נכון שכאן איני מביא מעות כנגד שווי הקרקע לסלק את המלוה מהקרקע, אבל לכל הפחות בחלק השבח המגיע לי ייחשב כסילוק ותן לי חלק בקרקע כשיעור השבח המגיע ללוקח.
והביא התומים בשם הרא"ש "ועיין ברא"ש בשמעתא דשבח דכתב להדיא דכל הקושיות נשאלים על הסדר זה אחר זה וחדא בחברתה מישך שייכי", ולכך הקשה התומים על דברי הגמרא שקשה שהרי יכול הלוקח לסלק את המלוה, "מה ענין זה להך דמוקדם לקושיא משמואל, תיכף הוה ליה להקשות ונימא הב לי", והיינו שגם ללא מה שהעמידה הגמרא שאין החוב כשיעור השבח ולכך אינו גובה את השבח, אלא גם אם לעולם אינו גובה את השבח עדיין קשה על עיקר הדין שאמר רב נחמן שנותן המלוה את השבח ללוקח במעות, שהרי מכיון שיכול הלוקח לסלק את המלוה מהקרקע אם כן לכל הפחות יתן לו את השבח בקרקע ולא במעות.
ומזה הוכיח התומים שלעולם אין הלוקח יכול לסלק את המלוה אלא אם כן נותן לו מעות כדי כל החוב, ואם כן אם נאמר שלעולם אין המלוה גובה את השבח אף אם שוה החוב כנגד כל השבח ויותר מכך, הרי מובן שאינו יכול לומר תן לי קרקע מכיון שיכול לסלקו במעות, שהרי אם ירצה הלוקח לסלקו במעות עליו לפרוע את כל החוב, ומכיון שאין בקרקע ובשבח אלא בכדי החוב הרי מדין הסילוק על הלוקח ליתן לו גם את השבח, ומה שאין המלוה נוטל את השבח היינו רק אם אין הלוקח מסלקו, ומדין גביה אינו יכול לגבות אלא את הקרקע ולא את השבח אף שלא נפרע כל החוב בקרקע, אבל מדין סילוק הרי אין הלוקח יכול לגבות את השבח שהרי תחילה צריך לפרוע כל החוב, ולכך אין הלוקח יכול לומר שמדין סילוק יטול את המגיע לו בשבח מהקרקע עצמה, שהרי אם מדין סילוק אין לו בשבח כלל שעליו ליתן למלוה את כל חובו[1].
ביורש
הק' התומים (סעיף קטן ו) "ויש להבין, הא בלאו הכי אפילו המלוה אין רוצה לקבל השדה יותר בשווי, מכל מקום אין ביד הלוקח לסלקו עד שיפרע למלוה כל החוב, וא"כ כל שכן כאן שהמלוה רוצה לקבלו בכל החוב והלוקח אומר שלא יקבלו רק הוא נותן כפי השומא והנשאר יהיה הלוה בעל חוב למלוה פשיטא דלאו כל כמיניה, ואם כן מה צורך לטעם פסידא דמלוה".
וביותר קשה שהרי ביורש כתב השו"ע ששומעים ליורש שאומר שלא יקח המלוה בכל החוב אלא כפי השומא ויכול היורש לסלקו כפי שווי הקרקע ואף שאינו נותן לו כל החוב, וקשה שהרי אפילו כשהמלוה רוצה לקבל השדה כפי השווי אי אפשר לסלקו מהקרקע אלא אם כן נותן לו כל חובו.
ויעו"ש בתומים מה שהאריך בזה להעמיד דין זה דמלוה ולוקח או יורש בענין אחר.
[1] ולדוגמא, אם שוה הקרקע 800, והשבח 200.
אם החוב הוא 800, נמצא שלסילוק המלוה מהקרקע צריך הלוקח לתת לו 800, ואם כן הרי מכיון שגבה מהקרקע עם השבח כשיעור 800 כבר אין לו זכות בקרקע וה200 האחרונים שמגיעים ללוקח, למה לא נחשיבם כסילוק על ידי שאר הקרקע ויטול ה200 בקרקע.
אבל אם החוב הוא 1000, אם כן הרי לסילוק המלוה מהקרקע צריך הלוקח לתת לו את כל ה1000, והרי אם יקח המלוה את הקרקע ויתן ללוקח חלק בקרקע כשיעור השבח, נמצא שלא קיבל המלוה אלא 800, ואם כן אם ירצה הלוקח לסלקו מהקרקע יאמר לו המלוה אם כן הריני נוטל את כל הקרקע עם השבח כנגד ה1000 שאותם עליך לתת לי לסילוק החוב, וכל זכותך ב200 של השבח זה רק אם אינך מסלק אותי מהקרקע, ולכך טול במעות.
אם החוב הוא 800, נמצא שלסילוק המלוה מהקרקע צריך הלוקח לתת לו 800, ואם כן הרי מכיון שגבה מהקרקע עם השבח כשיעור 800 כבר אין לו זכות בקרקע וה200 האחרונים שמגיעים ללוקח, למה לא נחשיבם כסילוק על ידי שאר הקרקע ויטול ה200 בקרקע.
אבל אם החוב הוא 1000, אם כן הרי לסילוק המלוה מהקרקע צריך הלוקח לתת לו את כל ה1000, והרי אם יקח המלוה את הקרקע ויתן ללוקח חלק בקרקע כשיעור השבח, נמצא שלא קיבל המלוה אלא 800, ואם כן אם ירצה הלוקח לסלקו מהקרקע יאמר לו המלוה אם כן הריני נוטל את כל הקרקע עם השבח כנגד ה1000 שאותם עליך לתת לי לסילוק החוב, וכל זכותך ב200 של השבח זה רק אם אינך מסלק אותי מהקרקע, ולכך טול במעות.
- מאמר קודם בסדרה 'בדין סילוק הלוקח לבעל חוב מנכסים משועבדים': סילוק בכל החוב - דעת התומים (חלק א)
