כתב בספר קצות החשן (סימן קט סעיף קטן א) אחר שהביא את דברי הסמ"ע והש"ך שם "ונראה להביא ראיה דאין הלוקח יכול לסלקו בזוזי אם אינו מסלק לו כפי כל חובו".
דעת התוס' שסילוק הוא רק בהעלאה
וראייתו היא מדברי התוס' (כתובות דף צא עמוד ב בד"ה מאי פסידא) שביארו שנחלקו רמי בר חמא ורבא אם יכול הלוקח לסלק את המלוה בזוזי, וכתבו "מיהו לרמי בר חמא ניחא, אבל לרבא מנא לן דלמא הא דהוה הכא מצי לסלוקי משום שלא היה רוצה ליקח האפדנא אלא בה' מאות והלוקח רצה לתת אלפא ולכך סילקו אבל היכא דרוצה הבעל חוב ליקח הקרקע באותם דמים שרוצה הלוקח לסלקו מצי למימר דמודה רבא דלא מצי לסלק".
וביאור הדברים שנחלקו רמי בר חמא ורבא, באדם שהיה חייב אלף זוז ומכר 'תרי אפדני' כל אחד בחמש מאות זו, וכשבא המלוה לטרוף את ה'אפדני' מיד הלוקח, אמר לו הלוקח או שתקח 'אפדנא' אחת באלף זוז כל דמי חובך או שאתן לך בחובך אלף זוז, ולרמי בר חמא אין הלוקח יכול לטעון כך ויכול המלוה לגבות האפדני בחובו, ורבא אמר שמועילה טענתו, ויכול לסלקו לבעל חוב באלף זוז.
וע"ז הקשו התוס' שעדיין אינו מוכרח מרבא שיכול הלוקח לסלק את המלוה במעות ואין המלוה יכול לומר שרצונו בקרקע, שיתכן שאם ירצה המלוה ליטול את הקרקע כפי שאומר המלוה בכל האלף זוז לא יוכל הלוקח לסלקו באלף זוז, ותירצו התוס' "וי"ל דמ"מ כל שעה יסלקנו שישום לו הקרקע כפלים על שוויו".
העלאה כנגד כל שווי החוב
וביאר הקצות "נמצא דטעמא דלוקח מצי מסלק בזוזי לבעל חוב, הוא רק משום דמעלה אותו בשויו כפליים על חובו, אבל אם אינו מעלה יותר מחובו, אין הלוקח יכול לסלק שעבודו של בעל חוב, דרמי בר חמא דסובר דאין הלוקח יכול להעלותו בדמים סובר מהאי טעמא דלא מצי לסלקו בזוזי"[1]. ולכאו' היינו שסובר דאין הלוקח יכול לסלק המלוה משעבודו בקרקע אלא אם כן מעלה הקרקע ביותר מכל החוב ונמצא שלפי ערך ההעלאה אין המלוה יכול לגבות הקרקע בחובו.
והשתא כיון דאין הלוקח יכול לסלק את המלוה מהקרקע אלא אם כן יעלה בדמים יותר מכדי חובו א"כ בהכרח צריך שיסלק כפי כל חובו, דכיון שהעלה הקרקע ביותר מכדי חובו הרי צריך הוא שיסלק כפי מה ששם דמי הקרקע ולעולם הוא בכדי חובו, וזהו שכ' הקצות "דאם יעלה בכדי חובו הרי צריך לסלקו בכדי חובו עכ"פ, וא"כ ממילא לא מצי לוקח מסלק בזוזי לבעל חוב משעבודו עד שיאמר הלוקח אני מעלה על הקרקע יותר מחובך".
אמנם במה שכתב השו"ע (סימן קיד סעיף ז "אם המלוה אומר אקבל הקרקע בכל חובי בלא שומת בית דין, והלוקח אומר לא כי אלא ישומו אותה בית דין ואני אתן כפי שומתן אין שומעין ללוקח" הביא נתיבות המשפט (ביאורים שם סעיף קטן ו) דברי הקצוה"ח "ובקצוה"ח סימן ק"ט כתב לפי מה שכתבו התוס' בכתובות צ"א דהא דהלוקח יכול לסלק בזוזי הוא רק מטעם שיכול להעלות השדה, א"כ בלא"ה אין שומעין להלוקח ע"ש".
והשיג עליו הנתיבות "ואישתמיטתיה דברי הדרישה שמפרש דאף בלא עילוי יכול לסלקו, רק שבתומים רוצה לסתור דברי הדרישה, ע"ש", וכ"כ הדרישה (סימן קיד סעיף קטן ו ז) על דברי התוס' "ונראה דרצונו לומר, כיון דיכול לסלקו כשבא להעלות, הוא הדין דיכול לסלקו אפילו בלא עילוי", וזהו שלדעת הדרישה יכול הלוקח לסלקו בכדי שווי הקרקע כיון שיכול לסלקו אף בלא שיעלה בדמי הקרקע.
ובמשובב נתיבות (סימן קיד שם) כ' להשיב וז"ל "ואמנם אישתמיט להו דברי הר"ן פרק מי שהיה נשוי, ז"ל ופלוגתא דרמי בר חמא ורבא כו' ותמה אני, אי בהא פליגי היכי אמר רמי בר חמא היינו מתניתין, ורבא נמי היכי מהדר ליה הכא מאי פסידא איכא, דמהך שקלא וטריא משמע דלא פליגי אלא אי מצי לעלויי או לא אבל בשוה לא מצי לסלוקי, אלא ודאי נראה מכאן דאפילו מאן דאמר מצי לסלוקי בזוזי היינו דוקא בבא בטענת עילוי הא לאו הכי לא, וכיון דסבר רמי בר חמא למיגמר ממתני' דלא מצי לעלויי וממילא לא מצי לסלוקי, ורבא איצטריך למדחיה דמצי לעלויי וממילא מצי לסלוקי מחמת טענה זו, עכ"ל הר"ן, ומבואר מזה להדיא דלא כדברי הדרישה אלא דוקא בבא מחמת טענת עילוי וכמו שכתבנו בסימן ק"ט סק"א ע"ש".
סילוק יורש
ובמה שכתב הטור (סימן קט) "ואם יאמר המלוה אני אקבל השדה בלא שומא בפרעון חובי והיורש אומר לא כי אלא ישומו אותה בית דין שומעין ליורש וישומו אותה ויכריזו עליה ויקבלנה המלוה בשוויה דאי מזדמני ליורש זוזי בתר הכי מסלק ליה בדמיה", ולכאו' למש"כ הקצות דאין יכול לסלק אלא אם כן יעלנה ביותר מחובו ויסלקנו בכל חובו א"כ אמאי הכא ביורש שומעין לו ויסלקו כפי דמי הקרקע.
וביאר הקצות "גבי יורש בלאו האי טעמא נראה דיכול לסלקו בזוזי אפילו אינו מעלה יותר מחובו, ומשום דשומא הדרא ליורש אפילו אחר שומא והכרזה ומכ"ש קודם שומא והכרזה". וביאור הדברים שמדין שומא הדרא שיכול לחזור ולסלקו אפילו אחר שבא לידו א"כ הרי בוודאי שיכול לסלקו עכשיו קודם שטרף את הקרקע בחובו, ודין זה דשומא הדרא מבואר בגמרא (בבא מציעא דף לה עמוד א) "והלכתא שומא הדר לעולם משום שנאמר ועשית הישר והטוב" ולכך יכול היורש לסלקו אפילו אינו מעלה הקרקע ביותר מחובו.[2]
ואם כן שיורש יכול לסלקו בזוזי אף בלא העלאה הרי מבוארים דברי הטור, שביורש כיון שאין צריך שיעלה דמי הקרקע כדי לסלק את המלוה ודאי יכול לסלק אף כפי שווי הקרקע ואינו צריך בכדי לסלקו ליתן לו כל דמי חובו, אבל בלוקח כיון שאינו יכול לסלקו אלא אם יעלה את דמי הקרקע ביותר מהחוב אם כן הרי אין שומעין ללוקח שאומר שיטלו בשומא שהרי אינו יכול לסלקו בשווי הקרקע.
ומן הטעם הזה כתב הקצות "אפילו מת הלוה נמי אין הלוקח יכול לסלק לבעל חוב כל זמן שאינו נותן לו בכדי כל חובו, דאע"ג דאין הבעל חוב יכול לומר לדידי שוה לי (משום שאין כאן טובה ללוה שהרי כבר מת), מ"מ כל זמן שאין הלוקח מעלה ביותר מחובו אינו יכול לסלקו משעבודו שיש לו על הקרקע".
ומיהו כל זה אתי שפיר לדעת הרא"ש שכתב דדין שומא הדר אינו אלא בלוה וביורש אבל בלוקח לא אמרינן ד"שומא הדר" ואחר שטרף המלוה הקרקע כדין בשומא והכרזה אין הלוקח יכול לסלקו מהקרקע, אבל לדעת הרמב"ם שכתב (מלוה ולוה פרק כד הלכה טז) "בית דין ששמו לבעל חוב בין בנכסי לוה בין במשועבדין שביד הלוקח, ולאחר זמן השיגה ידו של לוה או של נטרף או יורשיהן והביאו לבעל חוב את מעותיו, מסלקין אותו מאותה הקרקע, שהשומא חוזרת לבעלים לעולם משום שנאמר ועשית הישר והטוב" ולדבריו אם כן לוקח נמי יוכל לסלקו בשווי הקרקע.
ואם כן יש להקשות שהרי דעת השו"ע (בסימן קג סעיף ט) כדעת הרמב"ם שהשומא חוזרת בין ללוה בין ללוקח, ולדברי הקצות נמצא דלדעת השו"ע אף בלוקח נמי יוכל לסלקו בשווי הקרקע לעולם מדין "שומא הדר", ונמצא שמה שכתב השו"ע (סימן קיד סעיף ז) שאין שומעין ללוקח ויכול המלוה לגבותו בכל חובו עדיין אינו מחוור לדעתו שהשומא חוזרת אף ללוקח. ומצאתי שעמד בזה בשיעורי רבי דוד פוברסקי (בבא מציעא דף טו עמוד א סימן כד אות ב) יעו"ש מש"כ לבאר.
ועוד יש להעיר ממה שכתב הקצות החשן (סימן קז סעיף קטן ה) "אבל נראה דלוקח דמצי לסלק בזוזי מדין שומא הדרא נגעו ביה ומדינא אין יכולין לסלקו אפילו במעות כיון שאין זה שעבודו דבעל חוב יכול הבעל חוב לומר דשעבודי אני רוצה", הרי מבואר לכאו' שגם סילוק הלוקח הוא מדין "שומא הדרא", ולכאו' אין הדברים עולים בקנה אחד עם מה שכתב כאן שאינו יכול לסלק אלא אם מעלה את הקרקע כנגד כל דמי החוב.
דעת התוס' שסילוק הוא רק בהעלאה
וראייתו היא מדברי התוס' (כתובות דף צא עמוד ב בד"ה מאי פסידא) שביארו שנחלקו רמי בר חמא ורבא אם יכול הלוקח לסלק את המלוה בזוזי, וכתבו "מיהו לרמי בר חמא ניחא, אבל לרבא מנא לן דלמא הא דהוה הכא מצי לסלוקי משום שלא היה רוצה ליקח האפדנא אלא בה' מאות והלוקח רצה לתת אלפא ולכך סילקו אבל היכא דרוצה הבעל חוב ליקח הקרקע באותם דמים שרוצה הלוקח לסלקו מצי למימר דמודה רבא דלא מצי לסלק".
וביאור הדברים שנחלקו רמי בר חמא ורבא, באדם שהיה חייב אלף זוז ומכר 'תרי אפדני' כל אחד בחמש מאות זו, וכשבא המלוה לטרוף את ה'אפדני' מיד הלוקח, אמר לו הלוקח או שתקח 'אפדנא' אחת באלף זוז כל דמי חובך או שאתן לך בחובך אלף זוז, ולרמי בר חמא אין הלוקח יכול לטעון כך ויכול המלוה לגבות האפדני בחובו, ורבא אמר שמועילה טענתו, ויכול לסלקו לבעל חוב באלף זוז.
וע"ז הקשו התוס' שעדיין אינו מוכרח מרבא שיכול הלוקח לסלק את המלוה במעות ואין המלוה יכול לומר שרצונו בקרקע, שיתכן שאם ירצה המלוה ליטול את הקרקע כפי שאומר המלוה בכל האלף זוז לא יוכל הלוקח לסלקו באלף זוז, ותירצו התוס' "וי"ל דמ"מ כל שעה יסלקנו שישום לו הקרקע כפלים על שוויו".
העלאה כנגד כל שווי החוב
וביאר הקצות "נמצא דטעמא דלוקח מצי מסלק בזוזי לבעל חוב, הוא רק משום דמעלה אותו בשויו כפליים על חובו, אבל אם אינו מעלה יותר מחובו, אין הלוקח יכול לסלק שעבודו של בעל חוב, דרמי בר חמא דסובר דאין הלוקח יכול להעלותו בדמים סובר מהאי טעמא דלא מצי לסלקו בזוזי"[1]. ולכאו' היינו שסובר דאין הלוקח יכול לסלק המלוה משעבודו בקרקע אלא אם כן מעלה הקרקע ביותר מכל החוב ונמצא שלפי ערך ההעלאה אין המלוה יכול לגבות הקרקע בחובו.
והשתא כיון דאין הלוקח יכול לסלק את המלוה מהקרקע אלא אם כן יעלה בדמים יותר מכדי חובו א"כ בהכרח צריך שיסלק כפי כל חובו, דכיון שהעלה הקרקע ביותר מכדי חובו הרי צריך הוא שיסלק כפי מה ששם דמי הקרקע ולעולם הוא בכדי חובו, וזהו שכ' הקצות "דאם יעלה בכדי חובו הרי צריך לסלקו בכדי חובו עכ"פ, וא"כ ממילא לא מצי לוקח מסלק בזוזי לבעל חוב משעבודו עד שיאמר הלוקח אני מעלה על הקרקע יותר מחובך".
אמנם במה שכתב השו"ע (סימן קיד סעיף ז "אם המלוה אומר אקבל הקרקע בכל חובי בלא שומת בית דין, והלוקח אומר לא כי אלא ישומו אותה בית דין ואני אתן כפי שומתן אין שומעין ללוקח" הביא נתיבות המשפט (ביאורים שם סעיף קטן ו) דברי הקצוה"ח "ובקצוה"ח סימן ק"ט כתב לפי מה שכתבו התוס' בכתובות צ"א דהא דהלוקח יכול לסלק בזוזי הוא רק מטעם שיכול להעלות השדה, א"כ בלא"ה אין שומעין להלוקח ע"ש".
והשיג עליו הנתיבות "ואישתמיטתיה דברי הדרישה שמפרש דאף בלא עילוי יכול לסלקו, רק שבתומים רוצה לסתור דברי הדרישה, ע"ש", וכ"כ הדרישה (סימן קיד סעיף קטן ו ז) על דברי התוס' "ונראה דרצונו לומר, כיון דיכול לסלקו כשבא להעלות, הוא הדין דיכול לסלקו אפילו בלא עילוי", וזהו שלדעת הדרישה יכול הלוקח לסלקו בכדי שווי הקרקע כיון שיכול לסלקו אף בלא שיעלה בדמי הקרקע.
ובמשובב נתיבות (סימן קיד שם) כ' להשיב וז"ל "ואמנם אישתמיט להו דברי הר"ן פרק מי שהיה נשוי, ז"ל ופלוגתא דרמי בר חמא ורבא כו' ותמה אני, אי בהא פליגי היכי אמר רמי בר חמא היינו מתניתין, ורבא נמי היכי מהדר ליה הכא מאי פסידא איכא, דמהך שקלא וטריא משמע דלא פליגי אלא אי מצי לעלויי או לא אבל בשוה לא מצי לסלוקי, אלא ודאי נראה מכאן דאפילו מאן דאמר מצי לסלוקי בזוזי היינו דוקא בבא בטענת עילוי הא לאו הכי לא, וכיון דסבר רמי בר חמא למיגמר ממתני' דלא מצי לעלויי וממילא לא מצי לסלוקי, ורבא איצטריך למדחיה דמצי לעלויי וממילא מצי לסלוקי מחמת טענה זו, עכ"ל הר"ן, ומבואר מזה להדיא דלא כדברי הדרישה אלא דוקא בבא מחמת טענת עילוי וכמו שכתבנו בסימן ק"ט סק"א ע"ש".
סילוק יורש
ובמה שכתב הטור (סימן קט) "ואם יאמר המלוה אני אקבל השדה בלא שומא בפרעון חובי והיורש אומר לא כי אלא ישומו אותה בית דין שומעין ליורש וישומו אותה ויכריזו עליה ויקבלנה המלוה בשוויה דאי מזדמני ליורש זוזי בתר הכי מסלק ליה בדמיה", ולכאו' למש"כ הקצות דאין יכול לסלק אלא אם כן יעלנה ביותר מחובו ויסלקנו בכל חובו א"כ אמאי הכא ביורש שומעין לו ויסלקו כפי דמי הקרקע.
וביאר הקצות "גבי יורש בלאו האי טעמא נראה דיכול לסלקו בזוזי אפילו אינו מעלה יותר מחובו, ומשום דשומא הדרא ליורש אפילו אחר שומא והכרזה ומכ"ש קודם שומא והכרזה". וביאור הדברים שמדין שומא הדרא שיכול לחזור ולסלקו אפילו אחר שבא לידו א"כ הרי בוודאי שיכול לסלקו עכשיו קודם שטרף את הקרקע בחובו, ודין זה דשומא הדרא מבואר בגמרא (בבא מציעא דף לה עמוד א) "והלכתא שומא הדר לעולם משום שנאמר ועשית הישר והטוב" ולכך יכול היורש לסלקו אפילו אינו מעלה הקרקע ביותר מחובו.[2]
ואם כן שיורש יכול לסלקו בזוזי אף בלא העלאה הרי מבוארים דברי הטור, שביורש כיון שאין צריך שיעלה דמי הקרקע כדי לסלק את המלוה ודאי יכול לסלק אף כפי שווי הקרקע ואינו צריך בכדי לסלקו ליתן לו כל דמי חובו, אבל בלוקח כיון שאינו יכול לסלקו אלא אם יעלה את דמי הקרקע ביותר מהחוב אם כן הרי אין שומעין ללוקח שאומר שיטלו בשומא שהרי אינו יכול לסלקו בשווי הקרקע.
ומן הטעם הזה כתב הקצות "אפילו מת הלוה נמי אין הלוקח יכול לסלק לבעל חוב כל זמן שאינו נותן לו בכדי כל חובו, דאע"ג דאין הבעל חוב יכול לומר לדידי שוה לי (משום שאין כאן טובה ללוה שהרי כבר מת), מ"מ כל זמן שאין הלוקח מעלה ביותר מחובו אינו יכול לסלקו משעבודו שיש לו על הקרקע".
ומיהו כל זה אתי שפיר לדעת הרא"ש שכתב דדין שומא הדר אינו אלא בלוה וביורש אבל בלוקח לא אמרינן ד"שומא הדר" ואחר שטרף המלוה הקרקע כדין בשומא והכרזה אין הלוקח יכול לסלקו מהקרקע, אבל לדעת הרמב"ם שכתב (מלוה ולוה פרק כד הלכה טז) "בית דין ששמו לבעל חוב בין בנכסי לוה בין במשועבדין שביד הלוקח, ולאחר זמן השיגה ידו של לוה או של נטרף או יורשיהן והביאו לבעל חוב את מעותיו, מסלקין אותו מאותה הקרקע, שהשומא חוזרת לבעלים לעולם משום שנאמר ועשית הישר והטוב" ולדבריו אם כן לוקח נמי יוכל לסלקו בשווי הקרקע.
ואם כן יש להקשות שהרי דעת השו"ע (בסימן קג סעיף ט) כדעת הרמב"ם שהשומא חוזרת בין ללוה בין ללוקח, ולדברי הקצות נמצא דלדעת השו"ע אף בלוקח נמי יוכל לסלקו בשווי הקרקע לעולם מדין "שומא הדר", ונמצא שמה שכתב השו"ע (סימן קיד סעיף ז) שאין שומעין ללוקח ויכול המלוה לגבותו בכל חובו עדיין אינו מחוור לדעתו שהשומא חוזרת אף ללוקח. ומצאתי שעמד בזה בשיעורי רבי דוד פוברסקי (בבא מציעא דף טו עמוד א סימן כד אות ב) יעו"ש מש"כ לבאר.
ועוד יש להעיר ממה שכתב הקצות החשן (סימן קז סעיף קטן ה) "אבל נראה דלוקח דמצי לסלק בזוזי מדין שומא הדרא נגעו ביה ומדינא אין יכולין לסלקו אפילו במעות כיון שאין זה שעבודו דבעל חוב יכול הבעל חוב לומר דשעבודי אני רוצה", הרי מבואר לכאו' שגם סילוק הלוקח הוא מדין "שומא הדרא", ולכאו' אין הדברים עולים בקנה אחד עם מה שכתב כאן שאינו יכול לסלק אלא אם מעלה את הקרקע כנגד כל דמי החוב.
[1] אמנם בדברי התוס' אין מבואר כן בהדיא שמעלה הקרקע ביותר מדמי החוב, ומשמע שם שדי במה שמעלה הקרקע כפלים על שוויו אף אם החוב יותר מכך, ומ"מ כך פי' הקצות דעת התוס'.
[2] והביא הקצות שם להוכיח ממה שכתב הרא"ש להכריח דשומא לא הדרא ללוקח, שהרי לרמי בר חמא אינו יכול לסלקו כלל, וא"כ רבא שחולק עליו וסובר שיכול לסלקו הוא בשעת הטריפה אבל לאחר שירד לקרקע אינו יכול לסלקו בזוזי, והיינו דלא אמרינן שומא הדר בלוקח.
וא"כ הרי מוכרח מדברי הרא"ש שיורש יכול לסלקו בזוזי אף לרמי בר חמא, דאם חולק רמי בר חמא גם ביורש שאינו יכול לסלקו בזוזי, ואפ"ה ביורש שומא הדר א"כ בלוקח נמי נאמר ששומא הדר.
[2] והביא הקצות שם להוכיח ממה שכתב הרא"ש להכריח דשומא לא הדרא ללוקח, שהרי לרמי בר חמא אינו יכול לסלקו כלל, וא"כ רבא שחולק עליו וסובר שיכול לסלקו הוא בשעת הטריפה אבל לאחר שירד לקרקע אינו יכול לסלקו בזוזי, והיינו דלא אמרינן שומא הדר בלוקח.
וא"כ הרי מוכרח מדברי הרא"ש שיורש יכול לסלקו בזוזי אף לרמי בר חמא, דאם חולק רמי בר חמא גם ביורש שאינו יכול לסלקו בזוזי, ואפ"ה ביורש שומא הדר א"כ בלוקח נמי נאמר ששומא הדר.
- המאמר הבא בסדרה 'בדין סילוק הלוקח לבעל חוב מנכסים משועבדים': סילוק בכל החוב - דעת התומים (חלק א)
- מאמר קודם בסדרה 'בדין סילוק הלוקח לבעל חוב מנכסים משועבדים': לדידי שוה לי - דעת הש"ך ונתיה"מ
