פסח שני - מותר או אסור עם חמץ

בפרשת בהעלותך (במדבר ט, י) כותב רש"י ז"ל בזה הלשון:
"פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יום טוב. ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו".

ובפשוטו כתוב כאן בדברי רש"י שאסור לאכול חמץ יחד עם בשר הפסח של פסח שני. וזהו מה שכותב רש"י "ואין איסור חמץ" - היינו, אין איסור לאכול חמץ בפסח שני, "אלא עמו באכילתו" - היינו, רק שאסור שיהיה חמץ יחד עמו באכילתו את הפסח.

המנחת חינוך (פרשת בהעלותך, מצוה שפ"א אות ג) תמה על דברי רש"י וכותב:
"והוא אצלי דבר חדש מאוד ולא ידעתי מהיכן יצא לרבינו זה דנראה דאין איסור כלל. ולא ראיתי בשום מקום. דנראה פשוט אם יצא בודאי מותר כל הפסח עם החמץ. ואפי' אם נאמר דכוונת רש"י באותו זית שיוצא בו, ג"כ לא ידעתי שום איסור, אם אכל קודם מצה או אח"כ... אבל איסור חמץ עם הפסח לא ראיתי ואיני יודע הטעם, רק דמצוה עליו לאכול כזית פסח וכזית מצה וכזית מרור, ואפילו בלא מצה ומרור יצא, אבל שיהיה אסור בחמץ, דבר זה הוא תמוה אצלי מאד. ולא ראיתי למפרשים שירגישו בזה, וצריך עיון. וזה כמה שנים שכתבתי זה על הגליון בחומש שלי וצע"ג".

המשך חכמה (בפרשתנו, במדבר ט, יא) כותב:
"על מצות ומרורים יאכלוהו. פירוש, שיאכלו אותו רק עם מצה, לא עם חמץ, והוי לאו הבא מכלל עשה. וכן פירש רש"י 'ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו'. וכן במשנה (פסחים צה, א): 'ונאכלים צלי על מצה ודוחים את השבת'. ובתוספתא (פסחים ח, ג): 'פסח ראשון נוהג כל שבעה ופסח שני נוהג יום אחד'. וכמו דכל שבעה על איסור חמץ קאי, כן יום אחד הוא שאינו נאכל עם חמץ , ופשוט".

אמנם באבי עזרי (חמישאה, הלכות קרבן פסח פ"י הט"ו) מפרש את דברי רש"י בזה הלשון:
"ברור שהכוונה לא שיש איסור בשעת אכילת הפסח שיאכל גם חמץ, אלא להיפך "ואין איסור חמץ" - כלל, "אלא עמו באכילתו" - מותר. דמנא לן לחדש איסור לאכול חמץ ביחד עם בשר הפסח. וראיתי במנ"ח מצוה שפ"א שהבין בדעת רש"י שאסור לאכול חמץ ביחד עם הפסח, ותמה ג"כ מנ"ל איסור זה. ואיני יודע מי הכריחו לפרש כן ברש"י ולהקשות, ובקל אפשר לפרש כמו שכתבתי".
ומבואר בדבריו דאדרבה רש"י בא לומר שאין איסור לאכול חמץ בשעה שאוכל מצה.

והנה המשך חכמה הביא דמקור דברי רש"י הם ממשנה, הנה לשון המשנה היא כך (פסחים צ"ה א'):
"מה בין פסח הראשון לשני, הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני חמץ ומצה עמו בבית. הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו. זה וזה טעון הלל בעשייתן ונאכלין צלי על מצה ומרורים ודוחין את השבת".
והנה צ"ע היכן ראה המש"ח במשנה זו מקור לדברי רש"י, הא שם רק כתוב שהמצוה של פסח שני שנאכל על מצות ומרורים. ואין בזה שום רמז על איסור אכילת חמץ עם הפסח שני.

ושמעתי לבאר את ראיית המש"ח מדברי המשנה דהנה לשון המשנה היא:
"מה בין פסח הראשון לשני, הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני חמץ ומצה עמו בבית".
והנה בפשטות התנא בא לומר שבפסח ראשון יש איסור בל יראה ובל ימצא ובפסח שני אין איסור של בל יראה ובל ימצא אלא מותר להיות חמץ עמו בבית. וא"כ מהו הלשון "חמץ ומצה עמו בבית", תיבת 'מצה' לכאורה מיותרת.
ונראה שמלשון זה למד רש"י שהמשנה באה ג"כ לחדש דין נוסף באכילת פסח שני, והוא, שמצה וחמץ עמו בבית דוקא, אבל לא עמו באכילתו. והיינו, שבשעת אכילת הפסח עם המצה, אסור לאכול חמץ עמו יחד. וזה כוונת המש"ח להראות את מקור דברי רש"י הנ"ל.

והנה כתב רש"י סוכה מ"ז ב' וז"ל:
"פסח שני אינו אסור בחמץ אלא שטעון מצה למצוה ואוכל חמץ מיד".
והנה מלשון זה של רש"י נראה להדיא שאמנם אין איסור ביום של פסח שני לאכול חמץ, אבל הא מיהא בזמן שאוכל פסח, יש איסור אכילת חמץ, שכ"כ: "ואוכל חמץ מיד", דמשמע דמיד אחר שאוכל הפסח, אבל לא עם הפסח.

ואשר נראה בזה, דהנה במצות אכילת הפסח נאמר בתורה "על מצות ומרורים יאכלוהו", והיינו, דמלבד הדין הכללי לאכול מצה בפסח, ישנה הלכה נוספת לאכול את הפסח ביחד עם מצה. והנה יש לומר דמצה מלבד שהיא הגדרת חפצא מסוימת, דהיינו, דמאכל זה הוא 'מצה', הרי דנאמר בזה גם כיצד לאכול את המאכל הזה, דהיינו דלאכלו כשהוא בתורת מצה. ובדין זה נאמר דלא לאכלו עם חמץ, משום דכשאוכלים חמץ עם מצה, הרי יש כאן חיסרון באכילת המצה, דחמץ הוא היפך מצה. ונראה פשוט דמי שבליל א' דפסח, יאכל כזית מצה ביחד עם חמץ, הרי אין זה שמחד גיסא מקיים מצות מצה ומאידך גיסא עובר על איסור חמץ, אלא דאינו מקיים מצות מצה.

ומעתה י"ל דצדקו דברי האבי עזרי בביאור דברי רש"י בפר' בהעלותך, ומ"מ אין סתירה בדברי רש"י, דרש"י על התורה איירי האם יש איסור מצד עצם איסור חמץ ד'בל יראה', וכלפי זה כתב רש"י דמצד איסור חמץ אין בפסח שני איסור. משום דדין בל יראה ודין בל תאכל חמץ לא נאמר בפסח שני אלא בפסח ראשון. וכך גם משמע מלשונו שכתב: "פסח שני מצה וחמץ עמו בבית... ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו", והיינו, דמתחיל דמצה וחמץ עמו בבית, והיינו דאין איסור בל יראה, וממשיך באותו דין דיכול לאכול את החמץ יחד עם הפסח ואין בזה איסור חמץ - בל יראה.

ומה שכתב רש"י בסוכה, זה שיש איסור לאכול חמץ מצד החפצא של אכילת המצה, והיינו דכדי לקיים דין על מצות ומרורים, יש איסור לאכול חמץ עם הפסח, משום דאם אוכל חמץ הרי זה ביטול לקיום המצוה דאכילת מצה. וכך מדוייק מלשונו "פסח שני אינו אסור בחמץ אלא שטעון מצה למצוה ואוכל חמץ מיד", ולכאורה מה השייכות בין דבריו בתחילה ש"אינו אסור בחמץ" לדבריו בהמשך "אלא שטעון מצה למצוה ואוכל חמץ מיד". אמנם להנ"ל הוא נפלא, דבתחילה אומר רש"י שאין איסור חמץ דבל יראה, ואח"כ ממשיך דהא מיהא יש בפועל להימנע מלאכול חמץ בשעה שאוכל מצה, והוא משום קיום דין מצה, וכנ"ל.

ואם כנים דברינו הרי שאזלא ראיית המש"ח מהמשנה בפסחים, שהרי מה שכתוב במשנה זה זה שאין איסור בל יראה דהרי איירי על הבית כלשון המשנה "חמץ ומצה עמו בבית", והנה לעיל נתבאר דראייתו היא מהא דהזכיר התנא "מצה וחמץ", וכתבנו שנכתב לדייק שדווקא בבית יכול להיות עכמו חמץ ומצה, אבל באכילת מצה לא יכול להיות אתו באכילתו חמץ. ולהנ"ל הוא מבואר שפיר, דודאי אין יכול לאכול עם המצה חמץ, אבל לא מדין איסור חמץ, אלא מחמת מצות אכילת מצה .