פתיחה להלכות מוקצה – חלק ב'

​

א. מוקצה מחמת חסרון כיס – היינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגום ולא יתקלקל, כגון סכין של שחיטה או סכין של מילה וסכין של סופרים, מובא בסי' ש"ח סעי' א'.


ב. מוקצה מחמת גופו – דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים וקנים ומעות ועצים וקורות ועפר וחול ומת ובעלי חיים וגרוגרות וצמוקים שמונחים במקום שמתייבשים וכל כיו"ב דלא חזי.


ג. כלי שמלאכתו לאיסור – הגדרתו: כלי המשמש למלאכה האסורה בשבת כגון פטיש או מספריים קרדום או מכתשת וכל כיו"ב, דינו שמותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו, צורך גופו היינו כגון שלוקח את הפטיש כדי לפצח בו אגוזים, או לצורך מקומו כגון שצריך את המקום שהפטיש מונח עליו להשתמש בו, אבל אסור לטלטלן מחמה לצל, דהיינו להגן עליו מהפסד שמא ישבר או יגנב או יפסד.


ד. כלי שמלאכתו להיתר – הגדרתו: כלי שמשמש למלאכה המותרת בשבת כגון כוסות צלחות וקערות, דינו שמותר לטלטלן אף מחמה לצל, אבל שלא לצורך כלל אסור.


ה. כלי שמלאכתו להיתר והניח עליו מערב שבת דבר מוקצה, גם אם הוסר המוקצה מעל גבי כלי ההיתר בשבת כיון שהיה עליו בין השמשות אסור לטלטל את כלי ההיתר כל השבת דאמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, והוא הנקרא בסיס לדבר האסור.


ו. מוקצה שהיה בין השמשות מחובר לאילן או מחוסר צידה אסור כל השבת.


ז. מוקצה מחמת מצוה – כגון עצי סוכה ונוי סוכה, אסורין בטלטול.


ח. מוקצה מחמת מיאוס – כשאינו גרף של רעי אסור לטלטלו, כגון קרני דאומני היינו שמקיזין דם ומקבלים בהם את הדם.


ט. מוקצה מחמת איסור – כגון רגל ספסל שנשמט אסור לטלטלו גזירה שמא יתקע.


​

*​

​

ביצה כ"ד ב' ספיקא נעשה כמי שנצודו ביום טוב ואסורין, אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, היינו דאם מצא דגים במצודה ומסופק מתי ניצודו האם מבעו"י ואינם מוקצה או שניצודו ביו"ט והם מוקצה נעשה כמי שניצודו ביו"ט ואסורין.

וכך פסק השו"ע בסי' שכ"ה סעי' ה' אינו יהודי שצד דגים או ליקט פירות לעצמו אסורים לישראל ואפי' ספק אם לקטן או צדן היום אסורים בו ביום כו', וביאר המ"ב הטעם משום דספק מוכן אסור.

וכן פסק השו"ע בסי' תצ"ז סעי' ג' אפילו ספק צידה אסור כגון מצודות חיה דגים ועופות שהיו פרושות מערב יום טוב ולמחר מוצא בהם אסורים אא"כ ידוע שניצודו מבעוד יום.

וכתב המשנה ברורה שם סק"ח דהסכימו הפוסקים דלאו דוקא ספק צידה אלא הוא הדין כל ספק מוקצה וכל שכן ספק נולד מחמרינן בהו כשל תורה.


והטעם שאין אומרים בספק מוקצה ספק דרבנן לקולא, כתב המ"ב שם בסק"ז משום דהוא דבר שיש לו מתירין, שהרי אפשר לו לאוכלם אחר יום טוב, ובדבר שיש לו מתירין החמירו חכמים אפי' בספק דרבנן.

אי נמי כמו שמובא בתו' ישנים ביצה ג' ב' דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא וספיקו אסור, עי' מהרש"א שם ד"ה אלא לר"י כו'.


​

כתב הרמ"א סי' ש"ח סעי' ג' כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי, ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו או בתנור שדולק בו אש.


ברם אכתי נחלקו האחרונים מהו בנגיעה לצורך דבר המוקצה: כגון שכופה כלי על המוקצה לשמרה האם צריך ליזהר שלא ליגע בה?

דעת המ"א וט"ז לחומרא כדעת התרומת הדשן, אבל הגר"א ז"ל פסק לקולא כהרב המגיד משנה דנגיעה במוקצה ללא נדנוד בכל גווני שרי וכן כתב בדרך החיים, והכי נקטינן להלכה לקולא.


לפי"ז אין מניעה לנגוע במכונית בשבת וכן בכל דבר מוקצה שאין יכול לבא ע"י נגיעה גם לנדנוד המוקצה.


​

שאלה מצויה: רוצה לקחת בשבת דבר היתר המונח על גבי מוקצה באופן שע"י לקיחת דבר ההיתר המוקצה שמתחתיו ודאי יתנוענע וכגון לוקח דבר היתר המונח מע"ג נברשת תלויה, האם צריך ליזהר ליטול את הדבר המותר דוקא באופן שהנברשת לא תתנדנד או"ד לא איכפת לן גם אם הנברשת תתנדנד?


תשובה: כתב הרמ"א בסי' ש"ח סעי' ג' מותר ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה, והביא המ"ב בשם הפמ"ג לחדש דמותר ליטול את המותר אפי' באופן שהדבר המוקצה שמתחת תלוי וע"י לקיחת ההיתר ודאי תתנדנד מ"מ שרי, דזה מיקרי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר.


​

כתב הרמ"א סי' ש"ח סוף סעי' ג' וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י ניפוח דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד ולא מיקרי טלטול.

וכך כתב גם המחבר להלן בשו"ע שם סעי' מ"ב דמותר לטלטל מוקצה ע"י נפיחה.

הנה נראה פשוט מלשון המחבר דמותר לטלטל מוקצה ע"י נפיחה ברוח פיו באופן מוחלט ללא שום סייג גם כשהמטרה לצורך המוקצה בלבד, וגם ברמ"א לכאורה משמע כן ממה שסיים ז"ל עלה ולא מיקרי טלטול.

ובפרט שעל דברי השו"ע להלן סעי' מ"ב יש הגה "וכבר נתבאר ריש סימן זה" הרי שאין הפרש בין דעת השו"ע והרמ"א בדין זה.

מעתה אם יש שטר של כסף על הרצפה ורוצה להעבירו לחדר אחר בשבת יכול לנפח ברוח פיו ובכך לטלטל את השטר להיכן שירצה כי זה לא מיקרי טלטול, לפיכך אפי' לצורך דבר המוקצה מותר.


ברם מ"מ יל"ע בזה מהו להלכה למעשה, כי המקור לכל דין השו"ע והרמ"א הוא שו"ת מהרי"ל בסימן ר' וזה לשונו ולטלטל מוקצה על ידי נפיחה, אע"ג דכתבתי לעיל דכחו כגופו דמי, מ"מ אין נראה לאסור זה, דהכא תלי באורחא לטלטל וכה"ג בטלטול מן הצד ועל ידי שינוי כלאחר יד שרינן כו' ע"כ.

לפי"ז אם ההיתר הוא רק משום טלטול מן הצד, כי בטלטול ע"י ניפוח יש שינוי כמו בטלטול כלאח"י אי אפשר להתיר את טלטול המוקצה גם כשהוא לצורך המוקצה, כי טלטול מן הצד הותר רק לצורך דבר המותר דהיינו לצורך גופו או מקומו, אבל לצורך דבר המוקצה נשאר שאסור.

ואכן כך העיר הגרע"א ז"ל בגליון על הרמ"א סעי' ג', דאם הרמ"א החשיב את הטלטול ברוח פיו כטלטול כלאח"י א"כ יהא מותר רק לצורך גופו ומקומו אבל לא לצורך המוקצה עצמו [וכנראה לא דקדק הגרע"א ז"ל כלום מסיום לשון הרמ"א "ולא מיקרי טלטול", ואולי גם הבין הגרע"א ז"ל דאדרבה מה שכתב הרמ"א להלן בסעי' מ"ב וכבר נתבאר ריש סימן זה, הכונה דכבר נתבאר דהוה כדין טלטול כלאח"י].

ויש לסייע להבנת הגרע"א ז"ל מדקדוק לשון הרמ"א שכתב וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י ניפוח כו' מאי וכן כו' אלא שמוסב על הדין הקודם של הרמ"א שמותר ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה, שבזה כבר ביארנו לעיל שהכונה אפי' שהדבר מוקצה מתנדנד משום דהוה טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, א"כ גם טלטול ע"י ניפוח רוח היינו טלטול מן הצד.


ברם הקשה הגרע"א ז"ל מדוע שברוח פיו יחשב טלטול מן הצד מאי שנא ממה ששנינו בשו"ע סימן שי"א סעי' ח' דטלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור מותר, והרמ"א שם לא חולק על השו"ע, א"כ הכא נמי בדין שטלטול ע"י רוח פיו יחשב "טלטול בגופו" שהדין הוא שאינו טלטול כלל ואפי' לצורך המוקצה יהא מותר.

תדע שבמקור הדין בשו"ת מהרי"ל מדמי לה לההיא דקש שעל המטה מנענע בגופו, ע"כ.


ועולה עד כה דאמנם לפני ההבנה הפשוטה בדעת הרמ"א והשו"ע היה נראה שנפיחת מוקצה ברוח פיו מותרת לגמרי, וכך גם הבין הגרע"א ז"ל, אך שואל שבלשון הרמ"א מבואר דהוה כדין טלטול מן הצד שמותר לטלטל בנפיחה רק לצורך גופו או מקומו ולא לצורך המוקצה עצמו.


ולפלא שלא הביא הגרע"א ז"ל את דברי השו"ע המפורש הנ"ל בסעי' מ"ב שכתב דמותר לטלטל מוקצה ע"י נפיחה, משמע לגמרי מותר ואפי' לצורך דבר המוקצה, משום דאכן החשיבו כטלטול בגופו.


ועוד פלא שהמ"ב לא הביא מכל דברי הגרע"א ז"ל הנ"ל כלום, נמצא לכאורה או שסובר המ"ב פשוט דגם לפי הרמ"א כמו לפי השו"ע טלטול מוקצה ע"י נפיחה ברוח פיו מותר לגמרי ואף לצורך המוקצה עצמו מותר, וזה כדעת הגרע"א ז"ל עצמו, או שאדרבה סובר המ"ב כמו שדקדק הגרע"א ז"ל מלשון הרמ"א דהוה טלטול מן הצד דרק לצורך דבר המותר התירו ולא לצורך המוקצה.

ומצאתי בביאור הלכה סי' של"ז ד"ה ולא מדיחין כו' מציאה גדולה שמתייחס לנפיחה כטלטול מן הצד, עי"ש, ולכן צ"ע לדינא.


ולפנינו נפ"מ פשוטה ומצויה מאד למעשה: מה הדין לנפח ברוח פיו פירורין קטנים מע"ג השולחן שהם בדין מוקצה, או לנפח ברוח הפה נמלים וזבובים קטנים מע"ג השולחן [באופן שעדיין אינם בדין גרף של רעי] אי נימא דטלטול ע"י נפיחה ברוח פיו אינו מוגדר כלל כטלטול ודאי מותר, אבל אם הוא מוגדר כטלטול כלאח"י ומן הצד יתכן דכל זה באופן שאין דרך לטלטל מוקצה בניפוח רוח פיו אבל פירורין ונמלים שזה הדרך לנפח ברוח פיו גם בימות החול בדין שלא יחשב כטלטול כלאח"י ומן הצד.

שו"ר בקובץ דינים בענין טלטול מן הצד מכתבי הגאון רבי יהושע ישראל גולדשמיד זללה"ה שצירף לדעת הגרע"א ז"ל ברמ"א גם את דעת החזו"א דניפוח מותר דוקא לצורך המותר, ואכן נסתפק ז"ל אם מותר לטלטל מוקצה בניפוח היכא שדרכו בכך, ע"כ.


​

יל"ע האם אפשר לזרוק כפית או מזלג או לשפוך מים מרחוק על דבר המוקצה ובכך לסלק את המוקצה ממקומו המונח למקום אחר? ונראה לחומרא.


ולא מיבעיא אי נימא דכחו כגופו דמי [כדמשמע בשו"ת מהרי"ל הנ"ל סימן קצ"ג] דודאי אסור דהוה כטלטול גמור, אלא אפי' אם כחו כה"ג לאו כגופו דמי אכתי הוה בדין טלטול מוקצה כלאח"י בשינוי דלא שרי כי אם לצורך דבר המותר, דהיינו לצורך גופו או לצורך מקומו, אבל אם המטרה היא לצורך סילוק המוקצה ממקומו למקום אחר חשיב טלטול כלאח"י לצורך דבר המוקצה ואסור.


שו"ר גם דין זה מבואר בקובץ דינים בענין טלטול מן הצד מהגאון הנזכר ז"ל דטלטול מוקצה ע"י זריקת חפצים על המוקצה דינו כניפוח, ע"כ.


וכעת מצאתי מכתב שנשאל בעל החו"ב זללה"ה וז"ל האם מותר להזיז מוקצה ע"י שזורק עליו דבר אחר לדחוף אותו כמו שמותר להזיז מוקצה ברוח הפה?

וזה לשון התשובה מכת"י, ממה שהוצרכו לומר דברוח מותר משמע דבחפץ אסור, ע"כ.​