פרק א: על מה נחלקו גדולי ישראל?
תוכן המאמר
פרקים א-ב: יסודות הדיון ויישוב הארץ לפני הציונות.
פרקים ג-ד: חיבת ציון, הנצי"ב ורבי שמואל מוהליבר; ראשית הציונות המדינית וההתנגדות לה.
בפתח הסדרה אבקש לציין כי אמתין עם המענה לתגובות עד להשלמתה, כדי לאפשר לקוראים לראות את התמונה המלאה. הערות על מקורות, תיקונים והשלמות יתקבלו בברכה, ויובאו בחשבון במהלך העבודה.
השאלות שמאחורי הכינויים
בחיי הציבור החרדי מתקיימת מציאות מוכרת: אפשר להתנגד להשקפה הציונית, לראות בתורה את יסוד קיומו של עם ישראל, ובכל זאת להשתתף בבחירות ולפעול באמצעות מוסדות המדינה. לעומת זאת, יש הרואים בעצם ההשתתפות פגיעה בחובת ההתבדלות. גם בין המשתתפים קיימים הבדלים בהערכת המדינה, ביחס למוסדותיה ובגבולות שיתוף הפעולה עמם.
לכן, כשבאים לברר מה היתה דעתו של גדול בישראל, השאלה "האם היה ציוני או אנטי ציוני" אינה תמיד מספקת. צריך לדעת על מה נשאל, באיזו תקופה נאמרו דבריו, ולאיזו פעולה התייחס. תמיכה בעלייה לארץ אינה מלמדת מעצמה על תמיכה בתנועה הציונית; התנגדות לתנועה אינה מכריעה לבדה כיצד יש לנהוג לאחר שקמה מדינה; והוראה מעשית בשעת צורך אינה בהכרח הגדרה של השקפה.
הסדרה תעסוק בשאלות הללו מתוך עולמו של ציבור שומרי התורה. נבקש להבין את חששותיהם, הכרעותיהם ומחלוקותיהם של גדולי ישראל, ואת המציאות שבתוכה פעלו. במקום שבו נחלקו לא ננסה להעלים את המחלוקת, ובמקום שבו התקיימו קשרים ושיתוף פעולה לא נתעלם מהם מפני שאינם מתיישבים בקלות עם החלוקה המקובלת למחנות.
ארץ ישראל, ציונות ומדינה
תחילה יש להפריד בין כמה עניינים הקשורים זה בזה, אך אינם זהים.
העניין הראשון הוא ארץ ישראל עצמה: קדושתה, מצוותיה, מעלת הישיבה בה והחובה לסייע ליושביה. אלה נושאים השייכים לעולמה של תורה מדורי דורות.
העניין השני הוא מפעלים מסוימים של עלייה והתיישבות: רכישת קרקעות, הקמת שכונות ומושבות, יצירת מקורות פרנסה והרחבת היישוב. בכל מפעל כזה אפשר לשאול מי עומד בראשו, כיצד נשמרות בו המצוות, מה מצבם של המתיישבים ומהן האפשרויות המעשיות העומדות לפניהם.
העניין השלישי הוא הציונות כתנועה וכהשקפה. כאן עולות שאלות על הגדרת עם ישראל, על מקומה של התורה בחייו הציבוריים, על הנהגה משותפת עם פורקי עול ועל משמעותה של השאיפה לעצמאות מדינית.
העניין הרביעי הוא היחס למדינה לאחר הקמתה. גם מי שהתנגד להקמתה נדרש להכריע כיצד לנהוג במציאות שנוצרה: בבחירות, בחינוך, בתקציבים ובמגעים עם השלטון. בתוך כך יש להבחין בין הערכה עקרונית של המדינה לבין אחריות לשלומם ולצורכיהם של יהודים החיים בה.
ההפרדה הזאת אינה פותרת את המחלוקות. היא מאפשרת לזהות אותן. שני חכמים יכולים להסכים בביקורתם על ההשקפה הציונית ולהיחלק בשאלת ההשתתפות בכנסת. אחרים עשויים להסכים על חשיבות ההתיישבות ולהיחלק בשאלה אם ראוי לפעול באמצעות ארגון מסוים.
מה פירושה של קנאות?
גם המילה "קנאות" דורשת בירור. לעיתים היא מתארת עמידה תקיפה נגד חילול התורה והמצוות; לעיתים היא מציינת דרך ציבורית של התבדלות; ולעיתים היא משמשת כינוי לחוג מסוים או לצורת מחאה מסוימת. המעבר בין המשמעויות עלול ליצור תמונה מטעה.
אין להסיק מחומרת דבריו של חכם בעניין אחד כי הסכים לכל פעולה שנעשתה בשם הקנאות. באותה מידה, הסתייגות מפגיעה בכבודו של רב או מהתנהגותם של מפגינים אינה מוכיחה הסכמה עם השקפתו של הצד שנפגע. יש לברר בנפרד את העמדה כלפי הרעיון, כלפי האדם וכלפי דרך הפעולה.
גם הכינויים "העדה החרדית", "נטורי קרתא" ו"סאטמר" אינם שמות מתחלפים לאותה מסגרת. בסדרה נעמוד על ההבדלים ההיסטוריים וההשקפתיים ביניהם, ועל מחלוקות שהתקיימו גם בתוך הציבור המתבדל. כך ננהג גם ביחס לאגודת ישראל, לפועלי אגודת ישראל ולמזרחי: בכל מסגרת היו אישים, תקופות ושאלות שלא נכון לצרף לעמדה אחת אחידה.
כיצד נקרא את המקורות - מכתבים ספרים וקונטרסים בפלומוס הציונות
ספר שכתב חכם בעצמו, מכתב פרטי שלו, עדות תלמיד וסיפור שנדפס שנים לאחר פטירתו הם מקורות מסוגים שונים. אפשר להיעזר בכולם, אבל יש לציין מה עומד לפנינו. גם עדות נאמנה עשויה למסור תשובה לשאלה מסוימת, בלי לפרט את הנסיבות שהיו מובנות לשומעים.
מכתבים מחייבים תשומת לב מיוחדת. צריך לבדוק למי נכתבו, מה ביקש הנמען ומה ביקש הכותב להשיג. דברי שבח לאדם אינם בהכרח הסכמה לכל השקפותיו, ומכתב מחאה אינו בהכרח תיאור מלא של מערכת היחסים עמו.
כך גם בקבצים המאגדים דברי רבנים. הקדמת העורך, בחירת החומרים והכותרות שנתן להם אינן בהכרח דברי בעלי המכתבים. נשתדל להביא כל עמדה מתוך דברי בעליה, ולהיעזר במחקרים לצורך בירור הרקע, איתור התעודות והשוואת העדויות.
בדיונים טעונים יש פיתוי להביא דווקא את המשפט החריף ביותר. לעיתים המשפט אכן מבטא היטב את עמדת אומרו, ולעיתים הוא זקוק להמשך הפסקה או לידיעת המאורע שעליו נאמר. הבירור צריך להקדים את השימוש בציטוט.
מה צפוי בהמשך הסדרה
הסדרה מתוכננת לעשרים וארבעה פרקים, שיתפרסמו בכעשר מאמרים, בין 2 -4 פרקים בכל פעם. לכותרת הפרקים המלאה ראה בתוכן הסדרה.
ציונות וקנאות - שיטות, מחלוקות ודרכי הנהגה - פרטי הסדרה
forum-otzar-hatorah.co.il
פרק ב: יישוב הארץ לפני הציונות
נקודת מוצא קדומה
הדיון בציונות אינו יכול להתחיל בשאלה מי תמך בעלייה לארץ. ארץ ישראל תפסה מקום מרכזי בחיי ישראל הרבה לפני שקמה התנועה הציונית: בתפילה, בלימוד, בהלכה, בעליית יחידים ובקיומן של קהילות. כדי להבין את המחלוקות שהתעוררו בדורות האחרונים, צריך להכיר תחילה את השאלות הקודמות שעל גביהן נבנה הדיון החדש.
מצוות הישיבה בארץ וגבולות הדיון
הרמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות, מונה במצוות העשה שהוסיף מצווה לרשת את הארץ ולשבת בה. בדבריו נכללים הן עניין ירושת הארץ והן ישיבת היחיד בה, והוא מדגיש את שייכותה של המצווה גם לזמן הגלות.
לעומתו, בעל "מגילת אסתר", בביאורו להשמטת המצווה ממניינו של הרמב"ם, חולק על דבריו, וקושר את הדיון בגלות ובשבועות שבסוף מסכת כתובות. זו מחלוקת שיש לקרוא בלשונה ובפרטיה. דברי "מגילת אסתר" הם הסברו של מחברו לשיטת הרמב"ם, ויש להבחין ביניהם לבין דברי הרמב"ם עצמו.
הרמב"ם פוסק בהלכות מלכים ומלחמות דינים בדבר הישיבה בארץ והיציאה ממנה, ומביא את חיבת הארץ של גדולי החכמים. מכאן שהדיון באופן מניין המצווה אינו ממצה את יחסו למעלת הארץ ולהלכותיה. את מכלול השאלות הללו אין להכריע באמצעות העובדה שהמצווה נמנתה או לא נמנתה בפני עצמה.
גם בסוגיא בכתובות מופיעים עניינים שונים: מעלת הישיבה בארץ, עלייה מבבל, ושלוש השבועות. היחס ביניהם, פירושם והשלכותיהם המעשיות יידונו בהמשך הסדרה. בשלב זה די לעמוד על כך שהמקורות עצמם דורשים עיון בכמה שאלות, ואין בהם נוסחה קצרה המייתרת את הבירור.
מישיבת יחידים להרחבת היישוב
השאיפה לחיות בארץ יכולה לקבל צורות שונות. יש המבקש לעלות כדי ללמוד תורה בירושלים; יש המסייע למשפחה למצוא בה את פרנסתה; ויש המבקש להקים יישוב חקלאי או לארגן תמיכה ציבורית רחבה במתיישבים. כל אלה קשורים ליישוב הארץ, אך כל אחד מהם מעורר שאלות מעשיות אחרות.
כאשר מדובר במשפחה אחת, יש לברר את יכולתה להתפרנס ואת מצבה הרוחני והבריאותי. כאשר מדובר במפעל ציבורי, מצטרפות שאלות על הנהגתו, על השימוש בכספי התורמים ועל האחריות כלפי המתיישבים. בעבודת האדמה מתעוררות גם שאלות של שמיטה, תרומות ומעשרות ושאר המצוות התלויות בארץ.
לפיכך, גם הסכמה בדבר חשיבות הישיבה בארץ אינה מחייבת הסכמה לכל תוכנית התיישבות. רב עשוי לתמוך במתיישבים ולדרוש שינוי באופן ניהול המפעל. הוא עשוי לשבח את המטרה ולחשוש שהאמצעים אינם מספיקים להשגתה. כדי להבין התנגדות מסוימת צריך לבדוק למה בדיוק כוונה, ולא להסתפק בכותרת שהעניק לה אחד הצדדים.
עדות מן התקופה: הקובץ "שיבת ציון"
מקור חשוב לבירור הוא הקובץ "שיבת ציון", שערך אברהם יעקב סלוצקי ונדפס בוורשה בשנת תרנ"ב. בחלקו הראשון כונסו מאמרים ומכתבים על יישוב הארץ, ובהם דברי רבי שמואל מוהליבר, רבי יצחק אלחנן ספקטור, הנצי"ב ורבי ישראל יהושע מקוטנא.
יש ערך מיוחד לקריאת הדברים זה לצד זה. היא מאפשרת לראות במה עסקו הכותבים עצמם: תמיכה במתיישבים, עבודת האדמה, פרנסה, שמירת המצוות והערכת ההתעוררות הציבורית. לצד זאת יש לזכור שזהו קובץ שנערך כדי לעודד את היישוב. הוא מקור לדברים שנדפסו בו, ואינו כשלעצמו סקירה של כל העמדות שהתקיימו בדור.
במכתבו של רבי יצחק אלחנן מובעים שבח ותמיכה בהתעוררות ליישוב הארץ ולבניין חורבותיה. בסיום דבריו הוא מבקש שהבאים לארץ ישמרו את המצוות התלויות בה וילכו בדרך התורה. שמירת המצוות היא חלק מתיאורו של המפעל הראוי, ולא עניין נפרד הנוסף עליו מבחוץ.
רבי ישראל יהושע מקוטנא כותב על חשיבות החזקת המתיישבים, ומצרף לכך צורך להושיב במקום תלמידי חכמים שידריכו אותם בדרך התורה. דבריו ממחישים כיצד תמיכה מעשית בהתיישבות עשויה לבוא יחד עם דרישה להכוונתה הרוחנית.
הנצי"ב והמשמעות שייחס להתעוררות
במאמרו "אחרית כבראשית", שנדפס באותו קובץ, הנצי"ב אינו מסתפק בקריאה לסיוע כלכלי. הוא רואה בהתעוררות ליישוב הארץ, ובאפשרות לפעול ברשות השלטון, הוראה המחייבת התעוררות מצד ישראל. הוא קורא לסייע באמצעות עבודה, מלאכה, מסחר והדפסת ספרים המעוררים לעניין.
יש בדבריו גם התייחסות לשאלה כיצד ראוי לצפות שתבוא התעוררות כזאת. הנצי"ב מזהיר מפני דחיית המאורעות משום שאינם מתרחשים בצורה שהאדם צייר לעצמו. על רקע זה הוא מבקש מגדולי ישראל להשתתף בעידוד התמיכה ביישוב.
אלה דברים בעלי משמעות, ואין לצמצם אותם להיתר מצומצם של צדקה. עם זאת, נושא המאמר מוגדר: ההתיישבות והסיוע לה, במסגרת האפשרויות שנפתחו באותה שעה. כדי לברר מה אפשר ללמוד ממנו על שאלות אחרות, צריך להציג תחילה את המרחק בין המציאות שבה נכתב לבין המציאות המאוחרת.
מה עדיין לא נשאל במקורות האלה
המכתבים הללו נדפסו קודם הקונגרס הציוני הראשון, ובוודאי קודם הקמת המדינה. בעלי המכתבים לא נשאלו כאן על כל המוסדות, ההכרעות וההשקפות שנקשרו לאחר מכן בשם הציונות. כאשר קוראים אותם מתוך המחלוקות של ימינו, קל לייחס להם תשובות לשאלות שלא הועמדו בפניהם בנוסח הזה.
מנגד, גם לא נכון לרוקן את תמיכתם ממשמעותה מפני שחלק מן הפעילים לא השתייכו לעולמם. שאלת זהותם של העוסקים במפעל והאפשרות לפעול עמם היא מן השאלות המרכזיות שנצטרך לברר. התשובה תימצא בדברי כל חכם ובהנהגתו, ולא בהנחה שכל שיתוף פעולה מבטא הסכמה מלאה, או שכל הסתייגות מבטלת את עצם התמיכה.
מן המקורות הללו עולה אפוא השאלה שבה יעסוק הפרסום הבא: כיצד התייחסו גדולי ישראל לחיבת ציון כפעילות ציבורית מאורגנת, מה ביקשו לקדם באמצעותה, ומה עורר אצל אחרים חשש והתנגדות. שם נוכל להתקדם מן הדיון הכללי ביישוב הארץ אל המחלוקות סביב האנשים, הארגונים ודרכי הפעולה.
פרק ג: חיבת ציון - התמיכה ביישוב ושאלת ההנהגה
כשיישוב הארץ נעשה עניין ציבורי
בפרק הקודם עמדנו על ההבחנה בין מעלת הישיבה בארץ לבין היחס לתנועה המבקשת לפעול בשמה. בתקופת חיבת ציון נעשתה ההבחנה הזאת לשאלה מעשית. הרחבת ההתיישבות חייבה גיוס כספים, רכישת קרקעות, הכשרת מתיישבים וקבלת החלטות בידי ועדים ופעילים. לצד השאלה אם ראוי לעודד את המפעל, התעוררה השאלה מי ינהיג אותו ועל פי אילו עקרונות.
לצורך הבירור נפתח שוב בקובץ "שיבת ציון", שערך אברהם יעקב סלוצקי ונדפס בתרנ"ב. בפרק הקודם הבאנו ממנו את עצם התמיכה ביישוב. עתה נעיין בהבדלים שבין דברי הכותבים, ובשאלות שביקשו לפתור. נעמוד בעיקר על דברי רבי שמואל מוהליבר והנצי"ב, ולצדם על מכתבו של רבי דוד פרידמן מקארלין.
שלושתם מייחסים חשיבות ליישוב הארץ, אך אין דבריהם עשויים מקשה אחת. רבי שמואל מוהליבר עוסק בהרחבה במשמעות המצווה ובאפשרויות ההתיישבות; הנצי"ב מבקש לעורר להיענות להתפתחות שהוא רואה בה יד ההשגחה; ורבי דוד מקארלין מדגיש את ההבדל שבין עצם היישוב לבין הנהגתו.
רבי שמואל מוהליבר: מצווה שיש לה דרך מעשית
מאמרו של רבי שמואל מוהליבר, "מטרת נסיעתי לארצנו הקדושה", נכתב, לדבריו, בשובו מן הארץ בתמוז תר"נ. בפתח הדברים הוא מסביר שהמאמר המקורי עסק בעיקר במצב החומרי, ולכן הקדים לו בירור במעלת הישיבה בארץ ובמעלת יישובה.
ההבחנה בין השתיים חשובה להבנת שיטתו. הוא מייחס ערך לישיבתו של יהודי בארץ, אך מבקש להדגיש גם את רכישת הקרקע, עיבודה והפיכתה למקום יישוב. מתוך עיונו בדברי הרמב"ן הוא מפתח תפיסה שלפיה קניית הקרקע וההתיישבות עליה הן חלקים במצווה אחת. אין מדובר אצלו רק במציאת מקום מגורים ליהודים, אלא במעשה בעל משמעות תורנית.
עם זאת, הוא מציב גבול מפורש: אין אנו רשאים להילחם כדי לצאת מן הגלות. הוא מזכיר את השבועות שבמסכת כתובות, ומבאר שהדרך העומדת לפנינו היא רכישת הארץ מיד בעליה. לפי דבריו, החובה לפעול ליישוב הארץ והאיסור למרוד באומות מתקיימים יחד, באמצעות הבחנה בין דרכי הפעולה.
נקודה זו מונעת קריאה שטחית של המחלוקת. עצם הזכרת השבועות אינה מלמדת על התנגדות להתיישבות מאורגנת, כשם שתמיכה בהתיישבות אינה מלמדת על היתר לכל פעולה מדינית או צבאית. צריך לבדוק כיצד הגדיר כל חכם את המעשה המותר ואת המעשה האסור.
המחלוקת על מצבם הרוחני של המתיישבים
רבי שמואל מוהליבר מתייחס במישרין לטענה שהמתיישבים אינם שומרים תורה ומצוות כראוי. תשובתו כוללת שני עניינים שונים.
תחילה הוא דן בעצם היחס שבין מעלת הישיבה בארץ לבין מצבו הרוחני של היושב בה. הוא מביא מקורות שלדעתו מלמדים על מעלתה גם כשהיושב אינו מקיים את המצוות בשלמות. זו טענה תורנית, ולא רק תשובה לשאלה מה ראה בביקורו.
לאחר מכן הוא מוסר את התרשמותו מן המושבות שביקר בהן. לדבריו, התמונה שנפוצה על פריצות מעשיהם של המתיישבים אינה נכונה: יש בהם צדיקים, יש בינוניים, והגרועים הם מיעוט. הוא משבח את העוסקים בעבודת האדמה, הנהנים מיגיע כפיהם ומקיימים מצוות התלויות בארץ.
יש לקרוא את הדברים בשני המישורים. שיטתו התורנית אינה תלויה כולה בתיאורו את המושבות; ואילו תיאורו את המושבות הוא עדותו והערכתו בעקבות ביקור מסוים. אין להפוך את העדות הזאת לקביעה על כל המתיישבים, בכל המקומות ובכל השנים. היא מלמדת, בין השאר, שחלק מן המחלוקת נסב על בירור המציאות: אילו ידיעות הגיעו אל הרבנים, ועד כמה היו בעיניהם מבוססות.
התלהבות שאינה פוטרת מאחריות
בהמשך המאמר עובר רבי שמואל מוהליבר לשאלות מפורטות: מה כדאי לגדל, כמה כסף דרוש למשפחה, היכן אפשר לקנות אדמה, ומה מצב המושבות הנתמכות בידי חובבי ציון ובידי הברון רוטשילד.
בתוך כך הוא מציע שלא להביא את כל בני המשפחות בבת אחת. תחילה יישלחו אנשים בריאים, מוכשרים ובקיאים בעבודה, שיכינו את הקרקע ואת מקורות הפרנסה; רק לאחר מכן יגיעו המשפחות. הוא דן גם בסכנות שבמקומות מסוימים ובצורך באנשים נאמנים שיטפלו ברכישת קרקעות.
הפרטים הללו מגלים כיצד הבין את אחריותו של המעורר לעלייה. הקריאה ליישוב הארץ מחייבת בירור של יכולת הקיום במקום. התלהבות מן המצווה אינה תחליף להכנת פרנסה, לבדיקת הקרקע ולהערכת הסיכון.
גם בהקצאת כספי התמיכה הוא אינו מקבל כל העדפה של הפעילים. בדיונו בפתח תקווה ובגדרה הוא מתנגד למצב שבו מושבה אחת תזכה לסיוע גדול בעוד האחרת תישאר במצוקתה, ומבקש דרך לסייע לשתיהן. התמיכה במפעל לא מנעה ממנו לחלוק על סדרי העדיפויות שבתוכו.
הנצי"ב: להיענות לאפשרות שנפתחה
הנצי"ב, במאמרו "אחרית כבראשית", מעניק להתעוררות משמעות נוספת. הוא רואה בהתרחבות האפשרות ליישב את הארץ, ובמתן רשות לפעול באמצעות ועד לתמיכת עובדי אדמה ובעלי מלאכה, סימנים לרצון ה' ביישובה.
מכאן נובעת קריאתו לפעולה: בעבודת האדמה, במלאכה, במסחר ובהדפסת ספרים המעוררים לאהבת הארץ. הוא פונה במיוחד לגדולי ישראל ומבקש שיעודדו בעלי יכולת לסייע.
בתוך דבריו הוא דוחה את הטענה שההתעוררות היתה צריכה לבוא בצורה אחרת. הוא משתמש במעשה משה רבנו כדי ללמד שאין להתנות את ההיענות למעשה ההשגחה בכך שיתרחש לפי הציור המוקדם שבלב האדם.
זו עמדה חיובית מובהקת כלפי המפעל שעליו הוא מדבר. עם זאת, אין להרחיב את דבריו בלי גבול: הוא עוסק בהתיישבות ובסיוע לה בתוך המציאות של זמנו. שאלות שנולדו לאחר מכן מחייבות עיון נוסף, ואין די בדבריו כדי לייחס לו הכרעה בכולן.
רבי דוד מקארלין: היישוב לחוד והנהגתו לחוד
מכתבו של רבי דוד פרידמן מקארלין מאיר צד נוסף. הוא תמה מדוע נדרשת ממנו הסכמה לעצם רעיון היישוב, ומזכיר את פעולותיו בעבר ואת נסיעתו לקטוביץ כהוכחה לאהבתו את הארץ.
אלא שבהמשך הוא מצביע על מוקד המחלוקת: חסרונות בהנהגה ותקנות שאינן לרוחם של המבקרים. הוא מקווה שהדברים יתוקנו ושהיישוב יתנהל בדרך התורה ויראת שמים.
כשהוא כותב שכולם מודים בעיקר הרעיון, יש להבין זאת בתוך הוויכוח שהוא מתאר, ולא כהצהרה היסטורית המקיפה כל רב וכל גישה. עיקר חשיבותו של המכתב הוא בהבחנה המפורשת שהוא מציע: אפשר לתמוך ביישוב ולבקר את הגוף המנהל אותו.
נפגוש את רבי דוד מקארלין שוב בפרק הבא, בין המתנגדים החריפים לציונות. העמדת שני המכתבים זה לצד זה תאפשר לראות עד כמה חשוב לברר את מושא הדברים, ולא להסתפק בכינוי כללי של תמיכה או התנגדות.
פרק ד: ראשית הציונות המדינית - על מה יצאה ההתנגדות?
השאלה מתרחבת
בשנת תרנ"ו, 1896, פרסם הרצל את "מדינת היהודים". בשנה שלאחריה התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבזל. אל הדיון על תמיכה במתיישבים הצטרפה עתה תנועה מאורגנת בעלת שאיפה מדינית, הנהגה ומוסדות.
אין פירוש הדבר שכל העוסקים בחיבת ציון חדלו מפעולתם או שכל המשתתפים בציונות החזיקו באותה השקפה. אולם השאלה שהועמדה לפני הרבנים התרחבה: לא רק אם לסייע למושבה או לרכוש קרקע, אלא אם להצטרף לתנועה המבקשת להנהיג ציבור יהודי רחב ולהעניק לפעולתו כיוון לאומי ומדיני.
לצורך בירור ההתנגדות נפתח בספר "אור לישרים", שנדפס בוורשה בתר"ס. הספר כולל מאמרים נגד הציונות ומכתבים של גדולי ישראל. זהו מקור בן התקופה, המאפשר לשמוע את טעמי המתנגדים בלשונם, ולא רק מתוך תיאור מאוחר של המחלוקת.
מהו הספר "אור לישרים"?
המוציאים לאור, שלמה זלמן לנדא ויוסף רבינוביץ, מתארים בהקדמתם התעוררות של בעלי בתים בקובנה שחששו מן הפעילות הציונית ומן ההשפעה הרוחנית של דרשותיה וספרותה. לדבריהם, בעקבות זאת פנו אל גדולי ישראל וביקשו את דעתם.
הספר כולל כמה חטיבות: דברי המוציאים לאור, מאמרי פולמוס, מכתב פנייה ומדור מכתבי רבנים בשם "דעת קדושים". להבחנה הזאת יש משמעות. כאשר מופיע בספר משפט חריף, צריך לברר אם כתב אותו אחד הרבנים, אם הוא מדברי העורכים, או אם מדובר בהערה שהוסיפו לדברי הכותב.
המוציאים לאור עצמם מציינים שלא שלחו לכל הרבנים מכתב זהה: היו פניות ארוכות וקצרות ובסגנונות שונים, אף שלדבריהם תוכנן היה דומה. לכן המכתב שנדפס בספר מסייע להבין את הרקע לתשובות, אך אינו מאפשר לשחזר במדויק את הפנייה שקיבל כל אחד מן המשיבים.
הזהירות הזאת אינה מפחיתה מערכם של המכתבים. היא מאפשרת לקרוא אותם כראוי ולייחס לכל כותב את הדברים שאמר.
רבי אליהו חיים מייזל: החשש לנפש הרוחנית
רבי אליהו חיים מייזל, רבה של לודז', מתאר את הציונות כסכנה לנפש הרוחנית של ישראל. מוקד דבריו הוא החשש מפני החלפת הציפייה לישועת ה' בביטחון בכוח האדם, בצירוף ההשפעה של התנועה על חיי התורה.
אין זו הסתייגות טכנית מתוכנית שלא הוכנה היטב. הוא קורא להתרחק מן התנועה, ורואה בדגל ציון שהיא נושאת דבר העלול להטעות אנשים תמימים. מתוך מכתבו עולה שהשם המקודש והתקווה לשיפור מצבם של ישראל אינם מספיקים כדי להכשיר את הדרך.
בסיום דבריו הוא מעמיד את ההליכה בדרך התורה לצד אהבת ה', אהבת עמו ואהבת כל אדם. הדברים ראויים לתשומת לב משום שהם חלק מאותו מכתב חריף: ההתנגדות לתנועה מוצגת בעיניו כחובה הנובעת מן הנאמנות לתורה ומן האחריות לישראל.
את דבריו על הציפייה לישועה יש לקרוא בתוך המכתב כולו. אין להוציא מהם הוראה כללית לביטול כל השתדלות בענייני הציבור; הנושא שעליו הוא משיב הוא התנועה הציונית ודרך הישועה שהיא מציעה.
רבי חיים מבריסק: הצטרפות שיש בה מכשול
מכתבו של רבי חיים מבריסק, המתוארך לי"ט באלול תרנ"ט, מתמקד באופייה הרוחני של התנועה ובהתחברות אליה. הוא כותב כי על פי הדברים שפרסמו הציונים עצמם, מטרתם היא עקירת יסודי הדת, ומביע תמיהה על אנשים ישרי לב המצטרפים אליהם.
בדבריו, הסכנה אינה מסתכמת בכך שאנשים שאינם שומרי תורה עומדים בראש המפעל. הוא רואה בפעילות עצמה מכשול ציבורי, ובהצטרפות אליה מתן אחיזה ומשענת לדבר המזיק לחיי התורה.
מכאן גם הסכמתו לפרסום מחאה. הוא מציע להודיע ברבים את הדברים שפרסמו הציונים, בתקווה שהיוצא מן הלב יעורר את השומעים להיזהר מן ההתחברות.
זהו מכתב ישיר של רבי חיים שנדפס באותה תקופה, ועל כן יש לפתוח בו לפני שפונים לסיפורים שנמסרו בשמו בדורות מאוחרים. לצד זאת, יש לשמור על גבולותיו: הוא עוסק בתנועה שאליה התייחס בתרנ"ט. שאלות על דרכי פעולה במציאות שנוצרה כעבור עשרות שנים טעונות מקורות נוספים.
האדמו"ר הרש"ב: גם שאלת הגאולה וגם שאלת החינוך
במכתבו של האדמו"ר רבי שלום דובער שניאורסון מליובאוויטש מופיעים כמה נימוקים נפרדים. הוא פותח בטענה עקרונית נגד עשיית הגאולה בכוח עצמנו, ומדגיש שטענה זו עומדת גם אילו היו ראשי התנועה שלמים בתורה ובמצוות.
לאחר מכן הוא עוסק בהערכת אפשרות המימוש של התוכנית, ובהמשך מרחיב בחשש מפני החלפת הנאמנות לתורה בזהות לאומית העומדת לעצמה. מקום נרחב הוא מייחד לחינוך ולתרבות, ולסכנה שההשפעה על הנוער תימסר לידי אנשים המתנגדים לתורה.
לפיכך אין לתמצת את מכתבו רק בטענה על אופיים של מנהיגים מסוימים, וגם לא רק בטענה הנוגעת לגאולה. שני העניינים מופיעים בו, ולצדם חששות מעשיים הנוגעים למוסדות התנועה ולהשפעתם.
הרש"ב מתמודד גם עם ההצעה שאנשים יראים יצטרפו כדי לעמוד בראש ולהשפיע. הוא חושש שלא תינתן להם שליטה ממשית בענייני הדת והחינוך, בעוד השתתפותם תיתפס בעיני הציבור כהסכמה. אף פרישה מאוחרת, לדבריו, עלולה שלא לתקן את הרושם שיצרה ההצטרפות.
הסכמה בהתנגדות, מחלוקת בדרך המחאה
הקורא ב"אור לישרים" מוצא לצד ההתנגדות גם הבדלים בשאלה כיצד ראוי לפעול נגדה.
רבי חיים מבריסק מסכים לפרסום הדברים ולהשמעת מחאה. רבי דוד פרידמן מקארלין משתמש בלשון חריפה ביותר כלפי הציונות, אך כותב שלפי דעתו השתיקה יפה מן הדיבור באותה שעה.
גם רבי אליקום שלמה שפירא מהורודנה מביע התנגדות ברורה, ובה בעת מסתייג מן הדרך שבחרו הפונים. הוא חושש שמאבק פומבי יעורר תשובות פוגעות, יגרום לחילול שם שמים ויאפשר להציג את הרבנים כמפריעים להצלת ישראל.
אין כאן מחלוקת בין מתנגדים לתומכים. אלה הבדלים בין מתנגדים בשאלת תועלתה של המחאה ותוצאותיה. המכתבים מלמדים שאין לזהות שתיקה עם הסכמה, אך גם אין לייחס לכל מתנגד תמיכה בכל צורת מאבק.
אותו חכם, שאלות שונות
עתה אפשר לשוב לרבי דוד מקארלין. ב"שיבת ציון" מצאנו אותו מדגיש את אהבתו ליישוב הארץ ואת מעשיו למענו; ב"אור לישרים" מצאנו התנגדות חריפה לציונות.
עצם הצבת המקורות זה לצד זה אינה מוכיחה שינוי עמדה, וגם אינה שוללת שינוי כזה. כדי להכריע בכך נדרש בירור רחב יותר. היא כן מוכיחה שלא נכון להחליף בין תמיכה ביישוב הארץ לבין הצטרפות לציונות: הגאון עצמו מבחין בין שאלות שהקורא המאוחר עלול לצרף לאחת.
מן הצד האחר, היו רבנים שסברו כי אפשר לפעול בתוך התנועה ולהבטיח בה את מקומה של התורה. טענתם מחייבת בירור בפני עצמה, מתוך כתביהם. בפרסום הבא נפנה אל רבי יצחק יעקב ריינס ואל ייסוד המזרחי, ונבחן כיצד ביקשו להשיב לשאלות שהעמידו המתנגדים.
מקורות ועיונים - פרק א
פרק זה משמש מבוא לסדרה ומציג את ההבחנות שילוו את הדיון. המקורות לשיטותיהם של גדולי ישראל יובאו בפרקים המוקדשים להם.
מקורות ועיונים - פרק ב
א. תלמוד בבלי, כתובות קיא ע"א, בסוגיית העלייה מבבל ושלוש השבועות; רש"י שם, ד"ה "שלא יעלו בחומה".
ב. רמב"ן, השגות לספר המצוות, מצוות עשה שהוסיף, מצווה ד; "מגילת אסתר" שם.
ג. רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה, הלכות ט-יב.
ד. אברהם יעקב סלוצקי, "שיבת ציון", חלק א, ורשה תרנ"ב: הקדמת העורך; מכתב רבי יצחק אלחנן ספקטור, עמ' טז-יז; הנצי"ב, "אחרית כבראשית", עמ' יז-יח; מכתב רבי ישראל יהושע מקוטנא, עמ' יח. ההפניות לפי העמודים המודפסים בספר.
מקורות ועיונים - פרק ג
א. רבי שמואל מוהליבר, "מטרת נסיעתי לארצנו הקדושה", בתוך: אברהם יעקב סלוצקי, "שיבת ציון", חלק א, ורשה תרנ"ב, עמ' ז-טז. בפרט: הדיון במעלת הישיבה והיישוב בראש המאמר; הדיון ברכישה ובשבועות באות ז; הבירורים המעשיים בהמשך המאמר.
ב. הנצי"ב, "אחרית כבראשית", שם, עמ' יז-יח.
ג. מכתב רבי דוד פרידמן מקארלין, שם, עמ' יח-יט.
ד. דברי הרמב"ן וסוגיית השבועות הובאו כאן כחלק מבירור שיטתו של רבי שמואל מוהליבר. אין בדברים הכרעה בין פירושי הסוגיה, שתידון בנפרד בהמשך הסדרה.
מקורות ועיונים - פרק ד
א. "אור לישרים", ורשה תר"ס, "ראש דבר", מאת המוציאים לאור שלמה זלמן לנדא ויוסף רבינוביץ. בפרט: תיאור ההתארגנות בקובנה, הפנייה לרבנים וההסבר על נוסחי הפניות השונים.
ב. שם, המדור "דעת קדושים": מכתב רבי אליהו חיים מייזל מלודז'; מכתב רבי דוד פרידמן מקארלין; מכתב רבי חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק, י"ט באלול תרנ"ט; מכתב רבי אליקום שלמה שפירא מהורודנה; מכתב האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש. ההפניות לפי שמות המכתבים, כדי להבחין בין דברי הכותבים לבין הערות המוציאים לאור.
ג. להשוואה בדעת רבי דוד מקארלין: "שיבת ציון", חלק א, ורשה תרנ"ב, עמ' יח-יט.
ד. לציון המסגרת ההיסטורית: פרסום "מדינת היהודים" בשנת 1896 וכינוס הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897.
