בכללי המלאכות - אינו מתכוין ומלאכה שאצל''ג

מצינו ב' מחלוקות בין ר"י לר"ש- חדא גבי אינו מתכוין וכגון שגורר ספסל וע"י הגרירה נוצר גם חריצים בקרקע וזהו דין "אינו מתכוין", ואי"ז רק בדיני שבת אלא בכל איסורי התורה ולכך התיר ר"ש למוכרי כסות ללבוש כלאיים והתירו לזלף יין ע"ג האישים אליבא דר"ש כדאיתא בזבחים צ"א.

והתוס' בשבת מ"א ע"ב חדשו דאף דלר"י בכל התורה אסור באינו מתכוין מדאורייתא מ"מ בשבת דאיכא סיבה נוספת לפוטרו משום "מלאכת מחשבת" כל איסורו הוא מדרבנן ואמנם הרשב"א בסוגין פליג ע"ד התוס' וס"ל דר"י פליג דאף בשבת הוא איסור מדאוריתא.

ופלוגתא נוספת היא בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה וכגון המוציא את המת ואין לו צורך במת וגם בזה פליגי ר"י ור"ש וכדאיתא בשבת צ"ד ע"א, והוא היתר דוקא באיסורי שבת ולהלן ית' המקור לדין מלאכה שאצל"ג.

והנה איתא בסוגין כתובות ה ע"ב "איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר ואם תימצי לומר דם מיפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי או דלמא לפתח הוא צריך ואסיר ואם תימצי לומר לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי הלכה כר''ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר או הלכה כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח או מתקן הוא אצל הפתח איכא דאמרי ואם תימצי לומר דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך ואסור או דלמא להנאת עצמו הוא צריך ושרי ואם תימצי לומר להנאת עצמו הוא צריך ודם ממילא קאתי הלכה כרבי יהודה או הלכה כר''ש ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה מקלקל בחבורה או מתקן בחבורה הוא ואם תימצי לומר מקלקל בחבורה הוא במקלקל הלכה כרבי יהודה או הלכה כר"ש".

ובביאור הספק לצד דדם חיבורי מיחבר ביארה הגמ' דמספקינן אם לדם הוא צריך או להנאה הוא צריך ועין בתוס' ו' ע"ב דמבואר דע"י כן חשיב "אינו מתכוין" ואמנם התוס' בסנהדרין פ"ד כתבו וז"ל "והא דשרינן לבעול לכתחלה בשבת אם להנאת עצמו הוא צריך אפילו דם חבורי מחבר ה''ט משום דאינה צריכה לגופה" ומשמע דלא דנו בזה דין אינו מתכוין ויל"ע בביאור הפלוג' אם שייך לדון כאן דין אינו מתכוין.

עוד יל"ע בעיקר הסוגיא דמבואר בסוגין דבפס"ר מודה ר"ש באינו מתכוין דאסור והביאו התוס' שיטת הערוך דכל זה הוא בפס"ר דניחא ליה אך בפס"ר דלא ניח"ל מותר, ואמנם התוס' מוכיחים דהווה איסור דרבנן ולכך יש לו היתר במקום מצוה וס"ל כהערוך דמדאורייתא אין לו איסור רק דמדרבנן אסרוהו.

ואמנם יל"ע מדוע הווה איסור דרבנן ואינו איסור מדאוריתא ובתוס' שבת ע"ה פירשו דכיון דלא ניח"ל הווה מלאכה שאצל"ג ומשכך כל איסורו הוא מדרבנן ואמנם בתוס' בסוגין מוכח לא כן דהרי הביאו גם הראיה מדין מזלף ע"ג האשים שאין בו דין אצל"ג כי אינו מאיסורי שבת ומ"מ פירשו דמותר משום דהווה מקום מצוה, ומבואר שהבינו דהוא דרבנן מצד עצם הסברא דהוא פס"ר דלא ניח"ל ויל"ע מדוע לא פירשו ג"כ דהוא מדרבנן משום מלאכה שאצל"ג [ואפשר דהוקשה להם מדין מזלף ע"ג האשים ובאמת בתוס' בשבת ישבו הענין באופ"א, אך יל"ע אם יש כאן גם מחלוקת מהותית אם שייל לדון כאן דין מלאכה שאצל"ג].

עוד מצינו בדברי הרטב"א בשבת ק"ג שחלק בתוקף על דברי הערוך משום דס"ל דע"י פס"ר כבר חשיב כמתכוין, אך יל"ע דסו"ס יש לפוטרו מצד מלאכה אצל"ג דהרי אין לו צורך במלאכה [ובנוס"א ילה"ק דלכאורה בכל מלאכה שאצל"ג יש פס"ר דלא ניח"ל בעשיה ומדוע יש לפוטרו].

והנה בעיקר דין מלאכה שאינה צריכה לגופה ודין אינו מתכוין כלל בזה המ"מ בפ"א מהל' שבת ה"ז וז"ל "שידוע דמאן דמחייב דבר שאין מתכוין כ''ש שיחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומאן דפטר דבר שאינו מתכוין אינו הכרח שיפטור מלאכה שאינה צריכה לגופה" והינו משום דבכל אינו מתכוין לכאורה בהכרח יש כאן גם מלאכה שאצל"ג דהרי אינו צריך למלאכה ולכך לא יתכן שיחייב באינו מתכוין ויפטור במלאכה שאצל"ג.

אמנם בהיפך שייך לדון משום דההבדל בין אינו מתכוין למשאצל"ג הוא דבאינו מתכוין אינו מכוין כלל למלאכה האסורה אלא רק לעשיית המלאכה המותרת אבל במלאכה שאצל"ג שפיר מכוין למלאכה רק שאין לו צורך בה והוא חמור יותר מכשאינו מכוין כלל למלאכה.

ואמנם הנה שיטת רש"י בשבת ק"ו דהסובר דמקלקל בחבורה חייב בהכרח יסבור דמלאכה שאצל"ג פטור ונתקשה הפנ"י דהרי בסוגין דנה הגמ' לחייב אם נימא להחמיר בב' הפלוג' דבאינו מתכוין חייב ואף במקלקל חיב, ולפי"ז יוצא דלא כהכלל הנ"ל דהרי לפנינו ששיך לסבור דאינו מתכוין חיב ובמלאכה שאצל"ג פטור, ומוכח משיטת רש"י מיניה וביה דלא כהכלל של המ"מ דהסובר דמלאכה שאצל"ג פטור בהכרח יפטור גם באינו מתכוין ,וצ"ע בביאור הענין דלכאורה דברי המ"מ מוכרחים מסברא ומה שייך לחלוק בזה כלל.

והנה התוס' בשבת ע"ה הבינו דגדר הדין דמשאצל"ג פטור שורשו בדין "מלאכת מחשבת" ולכך נתקשו במה דמוכח דיש לפטור מלאכה שאצל"ג בחבורה אף דלכאורה נתמעט מדין מלאכת מחשבת וכדין מקלקל החיב בחבורה, ואמנם התוס' ביומא ל"ד ע"ב מבארים דפטור משום שאי"ז כהצורך שהיה במשכן והוא פטור אחר ולכך הוא פטור אף בחבורה, ויל"ע בגדר הפטור בזה.

ונראה דהנה גדר דין "מלאכת מחשבת" הוא בכונת הגברא שאינו מכוין לעשיה וכמו דפטרינן במתעסק מדין מלאכת מחשבת, אך נראה ד"אינו מתכוין" ו"משאצל"ג" אינם עומדים כפטור מצד כונת הגברא במעשה אלא מצד גוף צורת המעשה, ופי' הענין הוא דבאינו מתכוין יש לדון דהמעשה הוא גרירת הספסל ומעשה עשית החריצים הוא תוצאה מהמעשה אך אי"ז עיקר עשיתו כלל.

והוכיחו האחרונים כן בגדר דין "אינו מתכוין" ממה שכתבו התוס' דמתעסק חייב בחבורה וצ"ע דהרי אינו מתכוין פוטר בחבורה וכמבואר בסוגיא [דהרי הוא דין כללי אינו נלמד ממלאכת מחשבת] וא"כ בכל מתעסק יש לנו לפוטרו מצד חסרון כונתו למעשה, ןלכך הוכיחו האחרונים דאי"ז פטור בכונת הגברא אלא בצורת העשיה וכמשנ"ת.

ונראה להוסיף ולדון אף בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה דאין החיסרון מצד דחסר בכונת הגברא במעשה [דהרי לא ילפינן ליה ממלאכת ממחשבת וכמשנ"ת בדעת התוס' ביומא] אלא נראה דע"י דיש לו כונה הופכית הוא מגדיר את המעשה באופן הפוך, וכגון המכבה את הנר משום שחס על השמן אינו מוגדר כ"מעשה כיבוי" אלא כ"מעשה הצלת השמן" וע"י כונתו הוא מצליח להגדיר המעשה באופ"א ועי"ז אין זה כהמעשה שהיה במשכן, ויש לזה שם אחר במעשה וזהו הסיבה לפוטרו.

ומעתה יובן שפיר דבאינו מתכוין לא שיכא לדון דין משאצל"ג כלל כיון דבדין אינו מתכוין הרי הוא ב' מעשים ובמעשה השני לא היה כאן כונה הופכית כלל ולא הוגדר המעשה השני באופ"א כלל, ורק שיך לדון בזה פטור מצד דאינו עיקר עשיתו אך מ"מ הווה ב' דינים שונים ובמקום "אינו מתכוין" ל"ש לדון דין משאצל"ג כלל, והם ב' גדרים שונים לפוטרו מצד צורת המעשה.

ובזה יובן שיטת הראשונים דבפס"ר דלא ניח"ל הוא איסור גמור ולא דנים בזה דין משאצל"ג כלל כיון דהוא ב' מעשים ובמעשה השני לא הוגדר כונה הופכית כלל וכמשנ"ת, ואמנם התוס' בשבת ע"ה דנו בזה משום משאצל"ג משום דאזלי לשיטתייהו [וכך צ"ל דס"ל להמ"מ הנ"ל] דפטור משאצל"ג הוא משום דאינו מלאכת מחשבת ולעולם הוא מצד כונת הגברא ומשכך שייכא לפטור אף בב' מעשים כיון לא נתכוין למעשה השני ואין כאו מלאכת מחשבת,ועיין.

ובאמת בתוס' ביומא שם דנו ג"כ דפס"ר דלא ניח"ל מותר מהתורה משום דלא הווה מלאכת מחשבת אך משמע מדבריהם דאי"ז משום דין משאצל"ג [אלא הוא סברא דבמקום אינו מתכוין לא יועיל פס"ר לחיבו משום דבעינן מלאכת מחשבת שיתכוין לעשית מלאכה השניה וע"י כן יחשב כעושה גם כלפי המעשה השני], ואזלי לשיטתייהו דדין משאצל"ג אינו משום מלאכת מחשבת ול"ש בב' מעשים כלל וכמשנ"ת.

ויעוין בלשון הרשב"א בשבת צ"ד ע"א "וכן צידת נחש שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינו אלא מניעת היזק ואין לו הנאה בגופה של מלאכה" ומשמע מלשונו דעיקר הפטור במלאכה שאצל"ג הוא דמוגדר כ"מניעת היזק" וכמה שנתבאר.

ויל"ע בדין מלאכה שאצל"ג וניחא ליה ושיטת הר"ן בשבת דאף בכה"ג יש לפוטרו ולכאורה תמוה מ"ש מאינו מתכוין דאמרינן ע"י דניח"ל דאנ"ס שמתכוין גם למלאכה השניה וכמש"כ הראשונים וא"כ גם הכא סו"ס הוא רוצה בגוף המעשה לגופו, ולדברינו יל"פ שפיר דהמעשה מןגדר ע"י עיקר הכונה וכיון שעיקר כונתו אינה לגופה לא מועיל מה דניח"ל בשביל לאסור דסו"ס יש למעשה הגדרה אחרת, אך באינו מתכוין דאין כאן הגדרה אחרת למעשה השני רק כל הנידון אם זה מונח בעשיתו א"כ כל דניח"ל יש לחייבו, ועין.

ונשוב לפלוג' התוס' אם לדון אינו מתכוין ב"להנאה הוא' צריך", ונראה דס"ל לתוס' בסנהדריו דהנאה אינה מוגדרת כעשיה כלל ויכולה לעמוד רק בתור כונה במעשה שאין לו צורך בפתח וממילא מוגדר המעשה כ"מעשה הנאה" אך אינו שיך לדין אינו מתכוין דכל כמה שהוא רק כונה אינו מוגדר כב' מעשים כלל, ויל"ע בכ"ז.​

​