האם והיאך מותר לאדם ליטול את נפשו

נאמר בתורה בפר' נח (בראשית ט', ה'): "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". וכידוע תיבת "ואך" באה למעט, שלא תמיד יש עוון לממית את עצמו. ואם כן עלינו לדעת מהו המקרה שעליו רמזה התורה שמותר לו לאדם ליטול את נפשו.

והנה מצינו במדרש רבה (בראשית פרשה ל"ד אות י"ג) שדרשו חז"ל: "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול כשאול, תלמוד לומר אך". והכונה לנאמר בשמואל (א' ל"א, ג'), במסופר על המלך שאול לאחר נגיפתו במלחמה: "ותכבד המלחמה אל שאול, וימצאהו המורים אנשים בקשת, ויחל מאד מהמורים, ויאמר שאול לנושא כליו שלף חרבך ודקרני בה, פן יבאו הערלים האלה ודקרני, ויתעללו בי, ולא אבה נשא כליו כי ירא מאד, ויקח שאול את החרב ויפל עליה". ולכאורה כתוב במדרש זה שמותר היה לשאול להמית עצמו בגלל החשש שיתעללו בו פלשתים.

והדברים מצריכים תלמוד, על ולמה הותר לו לשאול לתת פגע בו, ומדוע אינו נכלל באיסור כל אדם שאל להם לנהוג כן, ואף עוברים בכך איסור תורה.

ומצינו ה' פירושים לדברי המדרש, בשל מה הותר לו להרוג ולשים קץ בחייו:

א. יסורים קשים - בבית יוסף (יו"ד סימן קנ"ז ב"בדק הבית" בשם הארחות חיים) כתב וז"ל: "אזהרה לחונק את עצמו... יכול אפילו כשאול בן קיש, שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים שיכול למסור עצמו למיתה, תלמוד לומר אך". ממילא לפי פירוש זה, אדם הירא מיסורי מות קשים, יכול הוא למסור עצמו למיתה. וע"ע בתוס' (ב"ק צא: בד"ה אלא האי) שכתב: וכן ההיא דאך את דמכם שהרג את עצמו בשביל שום דבר שירא, ע"כ, ע"ש.

ב. שלא ברצון חכמים - השיטה השניה המובאת בארחות חיים (בבדק הבית שם) חולקת על השיטה הראשונה וזה לשונו: "ויש אוסרים, ומפרשים "תלמוד לומר אך" שאינו יכול להרוג עצמו. וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים, אבל הם לא פגעו בעצמם. ושאול בן קיש - שהרג עצמו, שלא ברצון חכמים עשה", עכ"ל.

ג. ידיעה על פי נביא - בספר "שיירי כנסת הגדולה" (שם הגב"י אות כ"א) מבאר, דשאול הרג את עצמו משום שידע שבין כך הגיע זמנו ליהרג, וז"ל: "מה שכתב בספר "בדק הבית" בשם "ארחות חיים" דשאול בן קיש שלא ברצון חכמים עבד, אינו נח לי, דשאול בחיר ה', שאמר לו הקדוש ברוך הוא ע"י שמואל: "מחר אתה ובניך עמי", היינו במחיצתי, יפגע עצמו שלא כדין, ולכן נראה דמשאול ליכא ראיה, שכבר היה יודע שלא יחיה עוד, שאמר לו שמואל: "מחר אתה ובניך עמי", ומוטב שיהרוג עצמו ולא יתעללו בו פלשתים, אבל מי שהוא ספק שאם לא יהרוג עצמו אולי ינצל, אין לפגוע בעצמו". וכדבריו כתב גם "יפה תואר" על המדרש.

ד. חילול ה' - ה"מתנות כהונה" פירש את דברי המדרש וז"ל: "יכול כשאול שהפיל עצמו בחרב בעבור שלא יתעללו בו פלשתים, ויהיה חילול כבוד שמים בדבר". וכך פירש מהרז"ו (שם) שאם שאול נופל ביד פלשתים שבאו להרגו והיו מתעללים בו, ומטמאים אותו, והיה בזה חילול שמו יתברך יותר, ועל כן בחר שיהרוג עצמו. לפי פירוש זה אין ללמוד היתר משאול מאחר והרג עצמו כדי למנוע חילול ה', וכך משמע מפירוש "ידי משה".

ה. ניסיון האמונה - שיטת דעת זקנים מבעלי התוס' הסוברת ששאול הרג את עצמו בגלל חשש שמא יעשו לו יסורים קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון. לדעתם אין ללמוד שום היתר משאול משום שהרג את עצמו מחשש שמא לא יעמוד בנסיון ויכשל. אבל לחולה, לא שמענו היתר. וכן כתב הריטב"א (ע"ז י"ח ע"א, הו"ד בים של שלמה פ' החובל סי' נ"ט, ע"ש מה שהאריך בזה): "הא דאמרינן בהגדה דר' חנינא בן תרדיון מוטב יטלנה מי שנתנה ולא אחבול בעצמי. כתוב בגליוני התוספות שהיה אומר ר"ת דהיכא שמתירא שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבול בעצמו, והכי איתא במדרש (ב"ר ל"ד, י"ד) כתיב (בראשית ט' ה') אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מכאן אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו. יכול אפי' כשאול מלך ישראל, פירוש שחבל בעצמו מפני שהיה מתירא שמא יעבירוהו על דת, תלמוד לומר אך מיעט, דבכי האי גונא שרי, ומכאן לומדין לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת, ע"כ מצאתי בגליוני התוספות, והם דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול, אלא שכבר הורה זקן, ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כן הלכה למעשה", עכ"ל הריטב"א.

וכן מצינו בעוד מרבותינו גבי הך מילתא דשאול, זה יצא ראשונה הרמב"ן ז"ל בתורת האדם (שער ההספד, דכ"ז ע"ג) שכ' בזה"ל: "וכן מצינו בגדול שאע"ל מפני האונס, כגון שאול מלך ישראל, שהיה האיבוד מותר לו כדאמרי' בב"ר אך את דמכם וכו', יכול אפילו נרדף כשאול ת"ל אך. לפיכך לא היה בכלל מאע"ל, ונענשו עליו כשלא הספידוהו כראוי", עכ"ל. וכ"כ הרא"ש (פ"ג דמ"ק סי' צ"ד). ע"ש. וכן פסק בש"ע (יו"ד סי' שמ"ה ס"ג) וז"ל: "גדול המאע"ל והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעים ממנו כל דבר", ע"כ. וכ"כ הרד"ק (שמואל א', ל"א ד') שלא חטא שאול בהרגו עצמו, לפי שהיה יודע שאול כי סופו היה למות במלחמה, לכן טוב היה שיהרוג א"ע ולא יתעללו בו הערלים. אכן בהגהת סמ"ק הובא בב"ח (ר"ס קנ"ז), מבואר כמ"ש הריטב"א בשם ר"ת, דהיינו שהיה ירא שלא יעבירוהו על דת. ע"ש. וכן נראה מד' מהר"ם ריקאנטי (סי' ס"ט). ע"ש. ושו"ר בתשו' חיים שאל (סי' מ"ו) שהעיר בד' היש"ש, מדברי הגהות סמ"ק, ע"ש. וע"ע ביפה תואר (בב"ר פל"ד). ובשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' קמ"ב). ובשו"ת האלף לך שלמה (חיו"ד ס"ס ש'), ע"ש.

ואף על פי שהעניות מעבירה את האדם על דעתו וע"ד קונו (עירובין מא:), מ"מ איבעי ליה לכוין דעתו, ולא לבעט ביסורין ח"ו. ולא דמי לעינוי הבא בידי אדם שא"א לעמוד בו, וכדאמרינן (כתובות לג:) אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא. ואף על פי שכ' התוס' (שם) דשאני התם דהצלם לא הוי ע"ז ממש, מ"מ סיימו, דלישנא דפלחו משמע שהצלם היה ע"ז, ע"ש. וכן מבואר בשה"ש רבה (פרשה ז' סי' ח') דע"ז ממש היה. וכ"כ התוס' גיטין (נז:) גבי ת' ילדים שנשבו לקלון, שקפצו כולם ונפלו אל הים. וכ' התוס', והא דאמר (ע"ז י"ח) מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל בעצמו, הכא יראים היו מיסורין. כדאמרינן אלמלי נגדוה לחמ"ו הוו פלחין לצלמא, ע"כ. וע' בשו"ת חיים שאל (סי' מ"ו), שפי' דהיינו יסורין שיעבירוהו על הדת, דהא ר"ח בן תרדיון נמי במקום יסורין היה ואעפ"כ היה אסור לחבל בעצמו, עש"ב.

ומיהו אין להקשות ממ"ש ביבמות (עח:) שנענשו על שאול שלא נספד כהלכה, אלמא דלא הוי בכלל מאבד עצמו לדעת. [ואפשר שבזה טעו ישראל שלא הספידוהו. ועיי' מדרש שמואל (פכ"ג)]. שי"ל דאה"נ שאינו נידון בדין זה, כי טועה היה בדבר שחשב שמותר לו להרוג עצמו. וכה"ג אשכחן בכתובות (קג:) גבי ההוא כובס דסליק לאיגרא ונפיל לארעא ומית, ויצאה ב"ק ואמרה אף ההוא כובס מזומן לחיי העוה"ב. ע"ש. אף על גב דלא עביד שפיר, שאסור לו לאבד עצמו אף שכוונתו לכפרה. וכ"כ בשו"ת זרע אמת ח"א (סי' פ"ט). ע"ש. וה"נ י"ל גבי שאול. [וכן מצאתי להדיא בזרע אמת (ח"ב סימן קמ"ב), ע"ש]. ומה גם שהתכוין גם הוא לכפר על עון נוב עיר הכהנים, וכמו שפרש"י (שמואל ב', א' ט') ע"פ כי אחזני השבץ. ע"ש.