צפייה בסרטונים וצילומים שצולמו בשבת, כגון שחרור חטופים

מצו"ב תשובה שכתבתי בזה בעבר:

יש לדון האם סרט שצולם בשבת דינו כדין "המבשל בשבת", ואפשר להשליך נידון זה לעוד מקרים רבים. מקור הדין ל"מעשה שבת" מובא בגמ' בחולין (טו.): "דתנן: המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית; רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים". הגמ' בהמשך מביאה שרב פסק לתלמידיו כר"מ ולכלל הציבור כר"י, מכאן כתבו התוס' שמשמע שהלכה כר"מ וכ"פ הגר"א שכן עיקר, אמנם רוב הראשונים פסקו כשיטת ר"י, וכ"פ מרן השו"ע (או"ח שי"ח א') ע"פ ג' עמודי הוראה. המ"ב (סק"ז) כתב שבשעת הצורך אפשר לסמוך על שיטת הגר"א, ובבה"ל (שם) כתב שבדרבנן הולכים כגר"א גם למחבר (דלא כדעת הפמ"ג). וכדברי המ"ב הכריעו עוד אחרונים.

לגבי אירוע שצולם בשבת נראה במבט ראשון בפשטות להתיר לאחרים במוצ"ש, שגם אם נחשיב את עורכי ומצלמי הארוע כמזידים ולא כתינוקות שנישבו (כ"כ הגר"א נבנצאל בהערותיו למ"ב שם, ועוד). ולכן לאחרים יש להתיר במוצ"ש, אף אם נפסוק כר' יהודה, וק"ו אם ניתן להם דין שוגג, דאז יש להתיר אף לעושה בעצמו במוצ"ש.

ונחלקו הראשונים ביחס לקנס "בכדי שיעשו", לדעת רש"י איסור בכדי שיעשו הוא אפילו בישראל, כדי שלא יהנה ממלאכת שבת, ואילו לדעת התוס' (חולין שם) האיסור הוא דווקא בגוי שיש חשש שיאמר לו לעשות פעם אחרת, כלומר קונסים אותו וכך לא ירצה לומר לו פעם אחרת, ובישראל אין חשש זה שהרי לא ישמע לו לחלל שבת, שאין אדם חוטא ולא לו. ובשו"ע (ש"ז כ') פסק כדברי תוס'.

ואם כן בפשטות אין לקנוס בישראל שצילם בשבת אפילו זמן בכדי שיעשו, אולם יש לעיין בנידון צילומים וסרטים שנעשו בשבת, שהרי כל ההיתר של התוס' בישראל הוא שלא חיישינן שמא יאמר לו, והרי בענייני צילומים בשבת שעושים אותם בדרך קבע, לכאורה יש לחשוש שמא יאמר לו, וראה לקמן. כמו כן יש לדון שמא יש לאסור מדין נוטע המובא בגמ' בגיטין (נג): "דתניא הנוטע בשבת - בשוגג יקיים, במזיד יעקר ובשביעית בכ"מ יעקר דברי ר"מ, ר"י אומר בשביעית - בשוגג יקיים, במזיד יעקר ובשבת בין בשוגג בין במזיד יעקר". והטעם שהחמירו כל כך בנטיעה, ולא כתבו שימתין מלאכול הפירות עד שיעבור זמן בכדי שיעשו, כתב בביה"ל (שי"ח ד"ה אחת), משום שלא התירו ההנאה במוצ"ש אלא במלאכות שניכר הקנס שקנסו חז"ל שלא ליהנות בו ביום, אבל בנוטע שבכל מקרה אינו יכול ליהנות לאלתר, שוגג שווה למזיד ובשניהם צריך לעקור הנטיעה (לשיטת ר' יהודה). ואכן ראיתי בשם הגרשז"א (בהערותיו למ"ב בסי' שי"ח ושכ"א, וכן מפורסם משמי') שבצילומי ארועים שהתקימו בשבת וכיו"ב נראה דלעולם אין בכדי שיעשו דלעולם א"א לשחזר בדיוק את הארוע, בלאו הכי אין ראוי להנות מתמונות ארוע שיש בו חלול שבת" ולכן יהיה אסור כסוגיית נוטע שהרי במה תקנוס אותו הרי א"א לשחזר את הדברים. מה שאין כן בבישול שאין יחודיות בבישול דווקא בשבת. וראיתי ששאלו להגר"א נבנצל שליט"א שלכאורה כל דבר (אפילו בישול) לא ניתן לשחזר בדיוק אותו הדבר, ומאידך גם דבר שצולם ניתן לשחזר במידה מסויימת, והוא אמר שעל כל פנים אין זמן מסויים לכל פעילות הצילום ולדבר שצולם דוקא בשבת, וממילא לא ניתן לשחזרו ויהיה אסור עולמית.

מכל מקום יש להוסיף בנידון השאלה את דבריו הנודעים של הכתב סופר (בתשובותיו או"ח סי' נ', הובא להלכה בכה"ח שם י"ב, שבט הלוי ח"ג, ילקו"י שי"ח ועוד) שכתב לחדש, שיהודי שרגיל לחטוא, המבשל בקביעות לצורך אחרים – קנסו את מי שנתבשל בשבילו ואסור לעולם, כמו למבשל עצמו, שאנו חוששים שהוא ימשיך לחטוא אם נתיר לאחרים. עיין שם. וכן כתב לחלק בילקו"י (שם) שרק באופן עראי נאמר דין מעשה שבת, שאסור לאחרים במוצ"ד מיד, אך באופן קבוע כגון בעל מסעדה ומלון, "אסור גם לאחרים להנות מאותו תבשיל לעולם". ממילא ניתן להסיק שהוא הדין ביחס לצילום, שיש לאסור אם הדבר נעשה באופן קבע או כשיש חשש שהדבר יגרום לו לחלל שבת נוספת. אולם בשו"ת הר צבי (או"ח סי' ק"פ), וכן במנוחת אהבה (כ"ה הערה 8-9) חלקו על דברי הכתב סופר, והקלו גם במקרה שחילוני עושה מלאכה בקביעות, שמותר להנות ממנה במוצ"ש, כיון שחז"ל לא גזרו במקרה זה.

למעשה נראה שאם מדובר בצילום שנעשה בקביעות, יש להחמיר ולאסור אף לאחרים, כיון שאין להנות מחילול שבת, ועוד שהדבר יגרום להם חלילה לחלל שבת שוב ושוב. אולם המיקל בשעת הצורך יש לו על מי לסמוך (עיין מ"ב סק"ז שהקל כגר"א במקום הצורך אף בדאורייתא). כל זה במקרה שיש ודאות שהסרט צולם בשבת עבור ישראל, או שצולם ע"י ישראל מחלל שבת שעושה כן בקביעות, אחרת יש להקל, כיון שכל דין זה הוא קנס דרבנן ובמקום ספק לא גזרו (עיין מעין זה במ"ב שי"ח סק"ב).

ויש להוסיף ולעיין בזה עוד, דבמסכת כריתות (ו.) נאמר שאין איסור מעילה ב"קול מראה וריח". ורש"י במקום מבאר: קול – הנהנה מקול הכינורות ונבלים של כלי שרת. ומראה – הנהנה ממראה יפה של היכל. וריח – הקטרת. אך מה הדין לנושא שלנו, האם הצפייה בסרטים שצולמו בשבת במזיד הנאתם שווה לשאר מלאכות האסורות בשבת.

ש"ב בשו"ת הר צבי (או"ח קפ"ג) דן בהנאה משמיעת רדיו שהודלק בשבת. וכתב שהנאה ממלאכה שיהודי עשה בשבת חמורה מהנאה ממלאכת גוי בשבת. כי בעשיית היהודי יש איסור מצד העושה (היהודי עצמו - איסור גברא) וכן יש איסור מצד המלאכה עצמה (- איסור חפצא) לאור זאת, כתב שבישראל מומר, שייכים שני הדברים, גם איסור החפצא, וגם איסור הגברא. ולכן, אף שאין לאסור הנאה ממראה וקול (חפצא) הרי שמצד הגברא, החשש עדיין קיים ובפרט שיש מקום לחשוש שמא יאמרו לו לעשות עוד בשבילם, יש איסור גם במראה וקול.

וכן דעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל (יביע אומר או"ח סי' ל"ד) שאף שאין מעילה בקול ובמראה, אך איסור יש בהם.

והיות שהלכות אלו מצויות מאוד וכהררים התלויים בשערה - יר"ש ישאל בעצת חכם. ויש לידע ד"ויותר ממה ששמרו ישראל את השבת, השבת שמרה על ישראל".

ויש להאריך בזה עוד, מכל כתבתי לדברים מקופיא בגין טרדותי בענינים אחרים זה עתה, ודי בזה לחכם שכמותו, ולא לחינם אמרו: "תן לחכם ויחכם עוד" – חכם דיקא.