הנה כל האיסורים שבתורה כגון נבילות טריפות ערלה תרומה וכיו"ב, האיסור קיים על עיקר המאכל כלומר שגוף הבשר או הפרי אסור באכילה, אבל אם יש רק טעם של האיסור בתוך מאכל אחר כגון שבישל ירקות עם בשר אסור, או בכל מיני אופנים שנחשבים רק טעם כמ"ש להלן בעז"ה, [הסוגי' בפסחים מד:, וכן חולין קח.] בכה"ג נח' אמוראים אם הוא בכלל איסור תורה או שזה אסור מדרבנן, וזה מה שנקרא בפוסקים טעם כעיקר דאוריי' או לאו דאוריי', ונח' בזה הפוסקים איך נוקטים בזה להלכה והרבה נפק"מ ונבאר בהמשך.
מקור הדין מבואר בגמ' בפסחים [שם] מהפסוק "איש כי יפליא לנדור נדר להזיר לה' מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה" – "משרת" ללמד שאם שרה ענבים במים ויש במים טעם יין אסור לשתותם , ואע"פ שאין בהם יין כלל אלא רק טעם יין ומכאן אתה למד לכל התורה כולה שטעם כעיקר, ועי' במאירי בפסחים [שם ד"ה ומ"מ למדת] דיש ג' דיעות בראשונים מלימוד זה, א. לימוד זה דרשה גמורה וטעם כעיקר מדאורייתא ולוקים עליו, ב. מדאורייתא אך אין לוקים עליו [ועי' תוס' בפסחים מה. ד"ה בשמעתין דסתמו שהוא דאורייתא ולא דנו האם לוקים], ג. רק מדרבנן, [עי' תוס' חולין צח: ד"ה רבא בדעת רש"י, ורמב"ם פט"ו ממאכ"א ה"ב וכס"מ שם בדעתו].
בטעם הדעות שטעם אינו כעיקר מדאורייתא נחלקו הראשונים: לרש"י הוא משום שההיתר מבטל את הטעם האסור מדין ביטול ברוב [שאע"פ שהטעם לא אוסר את כל התערובת, צריך גם את דין ביטול ברוב כדי לבטל את הטעם עצמו], ולריטב"א הטעם אינו אסור כלל [ואין צריך את דין ביטול ברוב] הביאם ודן בדבריהם פרי משה רוב לו-א ד"ה אלא וד"ה אך, וכן חקר בין שני הצדדים הללו הגר"ח בסטנסיל שפט].
אך כשהאיסור הוא הרוב - התערובת אסורה מדאורייתא לכו"ע: לרש"י הוא משום שלא שייך כאן הטעם שההיתר יבטל את האיסור, ולריטב"א הוא משום שהמיעוט המותר בטל ברוב האיסור והרי הוא כאילו כולו אסור [כלומר: לרש"י הטעם בפני עצמו אסור, ורק אם יש רוב היתר הוא מתיר אותו, ולריטב"א הוא להיפך - הטעם בפני עצמו מותר, ורק אם הוא הרוב הוא אוסר את ההיתר].
ונפק"מ כשהאיסור וההיתר הם מחצה על מחצה, שלרש"י התערובת אסורה, שהרי ההיתר לא יכול לבטל את האיסור, ולריטב"א מותרת, שהרי האיסור לא יכול לבטל את ההיתר [פרי משה שם ד"ה אך].
במהות האיסור לדעה שהוא דאורייתא כתבו התוס' [חולין צט. בשם ר"י מאורליינש] שהוא רק איסור עשה, ומקורו בגיעולי מדיין דקאמר קרא 'תעבירו באש' ומשמע, הא אם לא תעבירו אסור, והוא לאו הבא מכלל עשה שנחשב לאיסור עשה, והוכיח מכך הפרי משה [רוב לז-ד] שטעם כעיקר הוא איסור חדש, ולא שדין טעם כעיקר מחזיר את התערובת לאיסור המקורי, שאם כן היה צריך להיות על התערובת האיסור המקורי [כגון אם נבילה נתנה טעם בבשר - היה צריך להיות איסור לאו, כדין נבילה, ולא רק איסור עשה].
בדין התערובת יש מחלוקת גדולה בראשונים האם ההיתר נהפך כולו לאיסור, ולפי זה לוקים על כזית מהתערובת [רש"י, ר' חיים שהובא ברא"ש, הרא"ש, ר"ת], או שרק הטעם בפני עצמו אסור אך אינו אוסר את ההיתר [תוס', רמב"ן, ים של שלמה בדעת ר"ת. הביאם ודן בדבריהם פרי משה רוב לז-א, וכן דן במחלוקתם מנחת ברוך סט-ב ד"ה אמנם].
ומה בעצם נחשב טעם והוי דרבנן להסוברים טעם כעיקר לאו דאורייתא ומה נחשב עיקר שהוא לכו"ע יש ג' אופנים, א. המקרה הפשוט של טעם המגיע לדבר אחר ע"י פליטת טעם מחתיכה של איסור שנבלע בתוך חתיכת היתר ע"י חום של בישול או כבישה או ע"י מלוח כרותח שהוא לכו"ע בכלל טעם ולא עיקר [טעמו ולא ממשו] ויהיה בו המח' אם טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן.
ב. תערובת של לח בלח דהיינו שאיסור לח נתערב בהיתר לח ונותן טעם בתערובת, שיש כאן גם את גוף האיסור שנבלל ונתמזג עם ההיתר ונעשו לגוף אחד, ובזה נח' הראשונים [הרמב"ם הר"ן ורש"י ואכמ"ל].
ג. בליעת לח ביבש למשל בשר שנתבשל בחלב שהחלב אין בו אלא טעם ע"י פליטת הבשר שהוא כמו האופן הפשוט, אבל הבשר שקיבל טעם מהחלב יש בו ממשות החלב שנכנס בו וזה יותר דומה לאופן השני רק ששם זה לח בלח וכאן לח ביבש, ונח' בזה הראשונים לדעת הרשב"א הוי טעם ולא ממשות ובשם תוס' שס"ל דהוי ממשות.
בטעם הדין שטעם כעיקר יש ג' צדדים באחרונים, א. יש בו ביטול ברוב והמאכל עצמו מתבטל אך טעמו עדיין אסור, [כ"מ מרש"י פסחים מד: ד"ה ליתן שכ' שטעמו של האיסור הוא כעיקרו וממשו], ב. נתינת הטעם גורמת שהאיסור ניכר ולכן אין בו דין ביטול ברוב, [הגר"ח מעשה הקרבנות פ"י הי"ב ד"ה והנה ביסוד דחקר בין שני הצדדים הללו והסיק בד"ה אלא שהטעם עצמו אסור וממילא ע"י טעם כעיקר לא מתבטל]. ג. כיון שהטעם משביח את כל התערובת וגם את ההיתר שבתערובת ממילא הטעם האסור מועיל להיתר ולא שייך שההיתר יבטלנו [שכביכול ההיתר רוצה את הטעם האסור שמשביחו וכמו הסברא שמין במינו לא בטל כיון שמשביח את טעמו, פרי משה רוב לז' ו' ד"ה ועוד].
כיצד אומדים את הטעם בגמ' בחולין [צו:] הגמ' מסתפקת כיצד יודעים אם האיסור אכן נותן טעם בתערובת, הרי יהודי אינו יכול לטעום את התבשיל כדי לבדוק שכן אם אכן יש בו טעם איסור הוא יעבור באיסור על אכילתו, משו"ה מציעה הגמ' פתרון הנקרא "קפילא ארמאה" כלומר לבקש מטבח נכרי שיבדוק איזה טעם יש באוכל, א"א לשאול אותו האם יש בזה טעם של בשר נבילה, כי יתכן שהוא לא יבחין או שלא יבין את משמעות השאלה ההלכתית, אלא שואלים אותו שאלה עקיפה לדוגמ' אם נפל חתיכה בשר איסור לקדירה עם רוטב שואלים אותו: "אם היינו מוסיפים לסיר הזה חתיכת בשר כשר באותו גדול האם טעמה היה מורגש", אם יענה כן אנו מבינים שגם לחתיכת איסור יש השפעה על הטעם ולכן התבשיל אסור, ואם יענה לא שאין הטעם מורגש אנו מבינים שטעם האיסור התבטל ברוב ההיתר ולכן התבשיל מותר.
למעשה היום לא סמכינן על טועם גוי, לכן הולכים אחר שיעור שנקבע ע"י חז"ל של ביטול בשישים, כלומר חז"ל העריכו שלרוב המוחלט של האיסורים אין כוח לתת טעם אם היחס בינם לבין ההיתר הוא 1 ל-60 זאת אומרת שאם כמות ההיתר בתערובת גדולה פי 60 או יותר מכמות האיסור אנו מניחים שהטעם בטל, לדוגמא אם טיפת חלב נפלה לסיר מרק בשרי המותר באכילה בודקים את נפח המרק אם יש במרק נפח הגדול פי 60 מנפח טיפת החלב המרק מותר בדיעבדו ואם אין פי 60 המרק אסור.
באיזה איסורים אמרינן טעם כעיקר, א. באיסורי אכילה, כגון בשר בחלב, נאמר דין טעם כעיקר [חולין קח. במשנה]המנחת ברוך [סט-ב ד"ה אמנם] והבית אפרים [יו"ד סה אחרי אמצע ד"ה ובדברי] כתבו שדין טעם כעיקר נאמר רק באיסורי אכילה, והביאו לכך שני טעמים :א. המנחת ברוך [שם] ביאר שהוא משום שהפסוק "משרת" נאמר על איסורי אכילה - יין לנזיר. ב. הבית אפרים [שם] כתב שטעם כעיקר שייך רק באכילה שטועם את טעם האיסור, אך לא בשאר הדינים, כגון טומאת מגע, שהאדם לא טועם את האיסור.
אמנם מפרשים שונים כתבו שטעם כעיקר נאמר בדינים נוספים, כדלקמן.
באיסורי הנאה נחלקו הראשונים: לרא"ש ולר"ן יש בהם דין טעם כעיקר (ואסור), ולראב"ד אין בהם (ומותר) ]הביאם ודן בדבריהם פרי משה רוב לז-ז ד"ה והנה (הראשון). וכן כתב המנחת ברוך (סט-ב ד"ה ועוד יש) שאין בהם דין טעם כעיקר.[
בבל יראה לר"ן ולרמב"ם יש דין טעם כעיקר, אך הפרי מגדים כתב שאין ]הביאם ודן בדבריהם פרי משה רוב לז-ז ד"ה וכן. וגם המנחת ברוך (סט-ב ד"ה אמנם) הביא שנחלקו בזה.]
בטומאה אין דין טעם כעיקר, ולכן בשר נבילה שנתערב בשחוטה ונתבשל - אין התערובת מטמאה במגע [תוס' בכורות כב. ד"ה הנך. והמנחת ברוך (סט-ב ד"ה ועוד ראיה) והבית אפרים (יו"ד סה אחרי אמצע ד"ה ובדברי) ביארו זאת ע"פ טעמיהם שטעם כעיקר נאמר רק באיסורי אכילה].
במצוות יש דין טעם כעיקר, כגון עיסה שמיעוטה חיטין ורובה אורז, ויש בה טעם חיטים - חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח [תוס' זבחים עח. ד"ה אלא. והמנחת ברוך (סט-ב ד"ה אמנם) הביא שכך דעת הרא"ש, והקשה עליו [כשיטתו שנאמר רק באיסורי אכילה].
מקור הדין מבואר בגמ' בפסחים [שם] מהפסוק "איש כי יפליא לנדור נדר להזיר לה' מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה" – "משרת" ללמד שאם שרה ענבים במים ויש במים טעם יין אסור לשתותם , ואע"פ שאין בהם יין כלל אלא רק טעם יין ומכאן אתה למד לכל התורה כולה שטעם כעיקר, ועי' במאירי בפסחים [שם ד"ה ומ"מ למדת] דיש ג' דיעות בראשונים מלימוד זה, א. לימוד זה דרשה גמורה וטעם כעיקר מדאורייתא ולוקים עליו, ב. מדאורייתא אך אין לוקים עליו [ועי' תוס' בפסחים מה. ד"ה בשמעתין דסתמו שהוא דאורייתא ולא דנו האם לוקים], ג. רק מדרבנן, [עי' תוס' חולין צח: ד"ה רבא בדעת רש"י, ורמב"ם פט"ו ממאכ"א ה"ב וכס"מ שם בדעתו].
בטעם הדעות שטעם אינו כעיקר מדאורייתא נחלקו הראשונים: לרש"י הוא משום שההיתר מבטל את הטעם האסור מדין ביטול ברוב [שאע"פ שהטעם לא אוסר את כל התערובת, צריך גם את דין ביטול ברוב כדי לבטל את הטעם עצמו], ולריטב"א הטעם אינו אסור כלל [ואין צריך את דין ביטול ברוב] הביאם ודן בדבריהם פרי משה רוב לו-א ד"ה אלא וד"ה אך, וכן חקר בין שני הצדדים הללו הגר"ח בסטנסיל שפט].
אך כשהאיסור הוא הרוב - התערובת אסורה מדאורייתא לכו"ע: לרש"י הוא משום שלא שייך כאן הטעם שההיתר יבטל את האיסור, ולריטב"א הוא משום שהמיעוט המותר בטל ברוב האיסור והרי הוא כאילו כולו אסור [כלומר: לרש"י הטעם בפני עצמו אסור, ורק אם יש רוב היתר הוא מתיר אותו, ולריטב"א הוא להיפך - הטעם בפני עצמו מותר, ורק אם הוא הרוב הוא אוסר את ההיתר].
ונפק"מ כשהאיסור וההיתר הם מחצה על מחצה, שלרש"י התערובת אסורה, שהרי ההיתר לא יכול לבטל את האיסור, ולריטב"א מותרת, שהרי האיסור לא יכול לבטל את ההיתר [פרי משה שם ד"ה אך].
במהות האיסור לדעה שהוא דאורייתא כתבו התוס' [חולין צט. בשם ר"י מאורליינש] שהוא רק איסור עשה, ומקורו בגיעולי מדיין דקאמר קרא 'תעבירו באש' ומשמע, הא אם לא תעבירו אסור, והוא לאו הבא מכלל עשה שנחשב לאיסור עשה, והוכיח מכך הפרי משה [רוב לז-ד] שטעם כעיקר הוא איסור חדש, ולא שדין טעם כעיקר מחזיר את התערובת לאיסור המקורי, שאם כן היה צריך להיות על התערובת האיסור המקורי [כגון אם נבילה נתנה טעם בבשר - היה צריך להיות איסור לאו, כדין נבילה, ולא רק איסור עשה].
בדין התערובת יש מחלוקת גדולה בראשונים האם ההיתר נהפך כולו לאיסור, ולפי זה לוקים על כזית מהתערובת [רש"י, ר' חיים שהובא ברא"ש, הרא"ש, ר"ת], או שרק הטעם בפני עצמו אסור אך אינו אוסר את ההיתר [תוס', רמב"ן, ים של שלמה בדעת ר"ת. הביאם ודן בדבריהם פרי משה רוב לז-א, וכן דן במחלוקתם מנחת ברוך סט-ב ד"ה אמנם].
ומה בעצם נחשב טעם והוי דרבנן להסוברים טעם כעיקר לאו דאורייתא ומה נחשב עיקר שהוא לכו"ע יש ג' אופנים, א. המקרה הפשוט של טעם המגיע לדבר אחר ע"י פליטת טעם מחתיכה של איסור שנבלע בתוך חתיכת היתר ע"י חום של בישול או כבישה או ע"י מלוח כרותח שהוא לכו"ע בכלל טעם ולא עיקר [טעמו ולא ממשו] ויהיה בו המח' אם טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן.
ב. תערובת של לח בלח דהיינו שאיסור לח נתערב בהיתר לח ונותן טעם בתערובת, שיש כאן גם את גוף האיסור שנבלל ונתמזג עם ההיתר ונעשו לגוף אחד, ובזה נח' הראשונים [הרמב"ם הר"ן ורש"י ואכמ"ל].
ג. בליעת לח ביבש למשל בשר שנתבשל בחלב שהחלב אין בו אלא טעם ע"י פליטת הבשר שהוא כמו האופן הפשוט, אבל הבשר שקיבל טעם מהחלב יש בו ממשות החלב שנכנס בו וזה יותר דומה לאופן השני רק ששם זה לח בלח וכאן לח ביבש, ונח' בזה הראשונים לדעת הרשב"א הוי טעם ולא ממשות ובשם תוס' שס"ל דהוי ממשות.
בטעם הדין שטעם כעיקר יש ג' צדדים באחרונים, א. יש בו ביטול ברוב והמאכל עצמו מתבטל אך טעמו עדיין אסור, [כ"מ מרש"י פסחים מד: ד"ה ליתן שכ' שטעמו של האיסור הוא כעיקרו וממשו], ב. נתינת הטעם גורמת שהאיסור ניכר ולכן אין בו דין ביטול ברוב, [הגר"ח מעשה הקרבנות פ"י הי"ב ד"ה והנה ביסוד דחקר בין שני הצדדים הללו והסיק בד"ה אלא שהטעם עצמו אסור וממילא ע"י טעם כעיקר לא מתבטל]. ג. כיון שהטעם משביח את כל התערובת וגם את ההיתר שבתערובת ממילא הטעם האסור מועיל להיתר ולא שייך שההיתר יבטלנו [שכביכול ההיתר רוצה את הטעם האסור שמשביחו וכמו הסברא שמין במינו לא בטל כיון שמשביח את טעמו, פרי משה רוב לז' ו' ד"ה ועוד].
כיצד אומדים את הטעם בגמ' בחולין [צו:] הגמ' מסתפקת כיצד יודעים אם האיסור אכן נותן טעם בתערובת, הרי יהודי אינו יכול לטעום את התבשיל כדי לבדוק שכן אם אכן יש בו טעם איסור הוא יעבור באיסור על אכילתו, משו"ה מציעה הגמ' פתרון הנקרא "קפילא ארמאה" כלומר לבקש מטבח נכרי שיבדוק איזה טעם יש באוכל, א"א לשאול אותו האם יש בזה טעם של בשר נבילה, כי יתכן שהוא לא יבחין או שלא יבין את משמעות השאלה ההלכתית, אלא שואלים אותו שאלה עקיפה לדוגמ' אם נפל חתיכה בשר איסור לקדירה עם רוטב שואלים אותו: "אם היינו מוסיפים לסיר הזה חתיכת בשר כשר באותו גדול האם טעמה היה מורגש", אם יענה כן אנו מבינים שגם לחתיכת איסור יש השפעה על הטעם ולכן התבשיל אסור, ואם יענה לא שאין הטעם מורגש אנו מבינים שטעם האיסור התבטל ברוב ההיתר ולכן התבשיל מותר.
למעשה היום לא סמכינן על טועם גוי, לכן הולכים אחר שיעור שנקבע ע"י חז"ל של ביטול בשישים, כלומר חז"ל העריכו שלרוב המוחלט של האיסורים אין כוח לתת טעם אם היחס בינם לבין ההיתר הוא 1 ל-60 זאת אומרת שאם כמות ההיתר בתערובת גדולה פי 60 או יותר מכמות האיסור אנו מניחים שהטעם בטל, לדוגמא אם טיפת חלב נפלה לסיר מרק בשרי המותר באכילה בודקים את נפח המרק אם יש במרק נפח הגדול פי 60 מנפח טיפת החלב המרק מותר בדיעבדו ואם אין פי 60 המרק אסור.
באיזה איסורים אמרינן טעם כעיקר, א. באיסורי אכילה, כגון בשר בחלב, נאמר דין טעם כעיקר [חולין קח. במשנה]המנחת ברוך [סט-ב ד"ה אמנם] והבית אפרים [יו"ד סה אחרי אמצע ד"ה ובדברי] כתבו שדין טעם כעיקר נאמר רק באיסורי אכילה, והביאו לכך שני טעמים :א. המנחת ברוך [שם] ביאר שהוא משום שהפסוק "משרת" נאמר על איסורי אכילה - יין לנזיר. ב. הבית אפרים [שם] כתב שטעם כעיקר שייך רק באכילה שטועם את טעם האיסור, אך לא בשאר הדינים, כגון טומאת מגע, שהאדם לא טועם את האיסור.
אמנם מפרשים שונים כתבו שטעם כעיקר נאמר בדינים נוספים, כדלקמן.
באיסורי הנאה נחלקו הראשונים: לרא"ש ולר"ן יש בהם דין טעם כעיקר (ואסור), ולראב"ד אין בהם (ומותר) ]הביאם ודן בדבריהם פרי משה רוב לז-ז ד"ה והנה (הראשון). וכן כתב המנחת ברוך (סט-ב ד"ה ועוד יש) שאין בהם דין טעם כעיקר.[
בבל יראה לר"ן ולרמב"ם יש דין טעם כעיקר, אך הפרי מגדים כתב שאין ]הביאם ודן בדבריהם פרי משה רוב לז-ז ד"ה וכן. וגם המנחת ברוך (סט-ב ד"ה אמנם) הביא שנחלקו בזה.]
בטומאה אין דין טעם כעיקר, ולכן בשר נבילה שנתערב בשחוטה ונתבשל - אין התערובת מטמאה במגע [תוס' בכורות כב. ד"ה הנך. והמנחת ברוך (סט-ב ד"ה ועוד ראיה) והבית אפרים (יו"ד סה אחרי אמצע ד"ה ובדברי) ביארו זאת ע"פ טעמיהם שטעם כעיקר נאמר רק באיסורי אכילה].
במצוות יש דין טעם כעיקר, כגון עיסה שמיעוטה חיטין ורובה אורז, ויש בה טעם חיטים - חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח [תוס' זבחים עח. ד"ה אלא. והמנחת ברוך (סט-ב ד"ה אמנם) הביא שכך דעת הרא"ש, והקשה עליו [כשיטתו שנאמר רק באיסורי אכילה].
- המאמר הבא בסדרה 'בדין טעם כעיקר': טעם כעיקר א' - בגדר האיסור של אכילת איסור אי בעיקר או בטעם
