הקדמה.
במאמרים הקודמים נתבארו בס"ד עקרי ויסודי הלכות 'פת הבאה בכסנין', ואף התחלנו לבאר בהרחבה את דין המיני מאפה הנפוצים המכונים בשם 'לחמניות מזונות'.'נילוש'.
במאמר קודם בואר בהרחבה דין 'נילוש', דהיינו פת שנילושה במי פירות שלדעת הרמב"ם היא נכללת בגדר 'פת הבאה בכסנין', ואף הובאו עקרי ביאורי האחרונים בביאור דין 'נילוש' וגדרו.מפאת קוצר היריעה נביא בקצרה ממש את עקרי הדעות בלבד. המעוניין להרחיב אפיקיו בנושא זה, יעיין נא במאמר הקודם ומשם יקחנו. ובכן אלו הם:
א. דעת ה'בית יוסף', שנילוש היינו שלש העיסה אף במי פירות, וטעמם ניכר בעיסה.
ב. דעת הרמ"א, שנילוש היינו שטעם המיני מתיקה הוא ה'עיקר'.
ג. דעת הב"ח, (שביאר שאף הרמ"א ס"ל כן) שרוב העיסה תהיה ממיני מתיקה.
ד. דעת הערוך השולחן, (שביאר כן אף ב'בית יוסף' וברמ"א) שיהיה ניכר במראה העיסה שנילוש במיני מתיקה.
בנוסף, בדעת הרמ"א נחלקו האחרונים מה כוונתו 'עיקר' הפת, (מלבד הב"ח והערוה"ש שהובאו כבר):
א. דעת השל"ה דהיינו שרוב המים שהעיסה נילושת בהם יהיו ממי פירות.
ב. דעת הט"ז שעיקר הטעם שבעיסה יהיה ממי פירות, וכן פסק המשנ"ב.
ג. דעת המג"א שכל המים שנילושת בהם העיסה יהיו ממי פירות.
במאמר זה נמשיך לדון בעז"ה בגדרי 'נילוש' ובהשלכות ההלכתיות הנובעות מכך.
דעת המהרש"ם.
נוסף על הדעות שהובאו עד כה, כתב המהרש"ם בספרו 'דעת תורה', זה לשונו:ומה שכתב ב'שולחן ערוך' דהוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, נראה לי דהיינו אם הוי רוב מים, אבל ברוב מי פירות אין צריך שיורגש בהעיסה טעם המי פירות.
ומלשונו ברור, שכל מה שנזקקים להרגשת הטעם הוא רק כשהמים הם הרוב בעיסה, אך אם העיסה נילושה במי פירות אין צורך כלל בטעם. ועל דבריו קבעו להם יתד במקום נאמן הרבה מהמצדדים להקל ולברך 'מזונות' על מיני מאפה שנילושו במי פירות הנפוצים היום, ואף על פי שאין טעמם ניכר כל כך.
אך עתה יש לנו לדון בדבריו הרבה.
(יש להעיר, שרבים מדברים אלו שייכים גם לדעת הערוך השולחן שהולכים אחרי המראה ולא אחר הטעם, אך כיון שאין וכמעט שנסמכו על דבריו להלכה, לא ראיתי צורך להעיר לשוא)
דעת הפוסקים.
ראשית, אף אם אכן דעת המהרש"ם כן, אל אף גדלותו הרמה סוף סוף אם חלוקים עליו חביריו אזי יחיד ורבים הלכה כרבים, ואין קובעים הלכה כדבריו.ראשון, דעת הב"ח ודאי לא אתי כן, שהוא סבור שצריך רוב בעיסה ולא די ברוב המים, ואף המהרש"ם גופא העתיקו ואת ה'פנים מאירות' שהצדיקו, ונראה מדבריו שחשש להחמיר לשיטתם.
וכן לדעת המג"א שהובא לעיל, שסבר שלרמב"ם צריך כולו מי פירות, ואין די ברובו.
וכן איתא להדיא דלא כהמהרש"ם בהרבה פוסקים, והכי איתא באליה רבה (סקי"ד) וזה לשונו:
אבל פת שנילש בחלב ואין בו מים כלל כי אם חלב ממש, וטעם החלב ניכר יפה לכולא עלמא דין 'פת הבא בכסנין' יש לה.
הדבר יוצא מפורש שאף על פי שנילוש בחלב בלבד, על כל פנים בעינן שיהיה טעם החלב ניכר יפה.
והכי איתא בהרבה מאוד אחרונים, ודי בהזכרת שמם: החמד משה (סוס"ק ה') הנזירות שמשון (על דברי הט"ז סק"ז) והט"ז והמשנה ברורה שהובא דבריהם לעיל דאזלינן אחר הטעם, וכן יש להוכיח מינה דכל הפוסקים השמיטו דין זה.
בדעת הרמ"א.
ובכלל יש לעיין, אם המהרש"ם קאי אף לרמ"א, או שכל דבריו נסובים על דברי ה'שולחן ערוך', שהרי לכאורה נראה מוכח מפשיטות לשונו שהוא מיירי רק לדעת השולחן ערוך, הן מזה שפתח "ומה שכתב בשולחן ערוך" והן ממה שהוכיח דבריו מה'בית יוסף' ומביאורו ברמב"ם בלבד, ולא על פי סברת וביאור ה'דרכי משה', וכן ממה שהביא דברי הב"ח לחומרא כפי שהבאנו לעיל, מכל אלו נראה שדבריו נסובים על דברי ה'שולחן ערוך' בלבד.וכן נכון הדבר מסברא כפי שיבואר לקמן בסברת המהרש"ם.
ואם כן כלל אין לבני אשכנז להקל על פי גדעת המהרש"ם, שהרי הוא ביאר זאת בדעת מרן המחבר, אבל בני אשכנז יוצאים ביד רמ"א קבלו פסקיו, ואין להם להקל כנגדו.
טעם המהרש"ם.
ועוד יש לנו לדקדק, מה טעם המהרש"ם ומה הסברא בדבריו.הנה ראיתי לאחד מחשובי מחברי זמנינו, שביאר דברי המהרש"ם שסבירא ליה שכיון שרובו מי פירות, ודאי טעמם ניכר ושוב אין לנו לחשוש אם יש בהם טעם מתיקה או לא[1].
ואבקש לדון לפני על גבי הקרקע, מה סברא היא זו. ראשית, הלא הפת לפנינו לטעום, ומה שייך 'מסתמא יש בה טעם' שלמי יש נאמנות אם לא לפי האדם לקבוע אם יש בהז טעם או לא. ותו, אם אכן נבדוק ונראה שאין בפת טעם מי פירות, אזי ברכתה המוציא?.
מלבד שדבר זה אינו כלל בסברא, שהרי בעינן שיהיה בו טעם מתיקה עד כדי שדרך בני אדם לקבוע עליו לקינוח, ולא רק 'יש בו טעם' בעלמא, ולא גרע מפת שיש בה מעט צימוקים שכתבו הפוסקים שודאי דינה כלחם גמור.
והנה המהרש"ם נימוקו עימו, דהכי משמע ב'בית יוסף'.
ולכאורה כוונתו, שהרי נתקשה ה'בית יוסף' בדברי הרמב"ם האם מיירי דווקא ב"לשה" דהיינו כולה, או שדי ב"עירב", ופשט שאכן די בעירב, אך שיהיה בו טעם ניכר של המיני מתיקה.
ועל זה הוסיף המהרש"ם, דסוף סוף היכא שהעיסה נילושה ברוב 'מי פירות' אז אף המים בטלים להם, ונחשב כאילו לשה כולה במי פירות ואז תיפוק לה מדין 'לשה', אף על פי שאינה בתורת 'עירב תבלין' שהרי אין טעמה ניכר, סוף כל סוף כשלשה כולה אין אנו נזקין לסברת 'עירב תבלין'.
אך אחר בקשת המחילה, אלו הדברים אמורים רק בהוה אמינא של דברי ה'בית יוסף', אך למסקנת דבריו אין ב'לשה' כלל דין עצמי של 'פת הבאה בכסנין' ואפילו לשה כולה, אלא אף 'נילוש' סברתו הוא מחמת שניכרת מתיקות המי פירות כדין 'עירב תבלין'.
והנה הם דברי הבית יוסף במלואם על אף האריכות, וישפוט המעיין. וזה לשונו:
והרמב"ם כתב בפרק ג' מהלכות ברכות, שהיא עיסה שנילושה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני חבלין ואפאה. והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט, אבל אם נתן בה מים הרבה, אף על גב שנתן בה גם כן שאר משקין, כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי המים ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל דבר. והכי דק לישניה שכתב שנילושה בדבש וכו' דאם לא כן הוה ליה למימר עיסה שנתן לתוכה דבש וכו'.
ואמת שבשלב זה, צדקו דברי המהרש"ם שבלשה במי פירות כולה או רובה (שהרי כתב בפירוש ששייך בכגון זה 'ביטול ברוב') הרי היא 'פת הבאה בכסנין' לכל דבר.
אלא דממה שכתב או שעירב בה מיני תבלין איכא למידק איפכא, דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא ואפילו הכי מוציאו מתורת לחם לענין המוציא. ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן דחייבת בחלה ואפילו הכי אינו מברך עליה המוציא כל שלא קבע עליה.
הילכך על כרחך לומר דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו, דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת, אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין, כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות, אלא אם כן אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו, והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני חבלין שטעמם ניכר בעיסה וזה נראה עיקר. (ולישנא דנילושה דנקט הרמב"ם[2]). עד כאן אריכות לשונו.
והנה דברי ה'בית יוסף' ברורים למעיין, שחזר בו לגמרי מכל דבריו הראשונים שהדבר תלוי במרכיבי העיסה, ותלה הכל בטעם העיסה (רק שצריך שלא תהיה כשאר מיני פת, כפי שכבר בואר), ושוב אין מקום לדיוקים הראשונים בדברי הרמב"ם וממילא לא לחידוש המהרש"ם.
וכוונת המהרש"ם נעלמה מעיני, אשרי אשר ישיג אמיתות תורתו ויצדיק הצדיק.
ואולי היה אפשר לפרש דעתו כדעת ה'פרי מגדים' שכיון שאין שם 'פת' עליו שהרי אין בה מים, שוב לא שייך בה כלל דיני 'לחם' ואין ברכתה 'המוציא לחם', וזה פשוט.
אך קשים הדברים להולמם, אין מחמת ששיטה זו דחויה היא כפי שבואר לעיל, ואין מחמת שהמהרש"ם תלה עצמו באילן גדול רבינו הבית יוסף דכתב בפירוש "דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא", ועוד שאף אם נימא הכי, סוף סוף להלכה נפסק דאף פת שנילושת במי פירות חייבת בחלה ושם 'לחם' עליה.
ומכל זה נראה שאין לסמוך כלל דברי על דברי המהרש"ם עד אשר יקיצו וירננו שוכני עפר ויבאר לנו עמקות דבריו, אך לעת עתה אין לנו אלא מה שעינינו רואות ואין לסמוך על דבריו להלכה.
כולו מי פירות.
ועוד יש שרצו לומר, דאמנם דברי המהרש"ם דחויים הם אך נדחו רק ב'רוב מי פירות', אך אם נילוש כולו במי פירות ללא מים כלל, אזי אין נזקקין לטעם.ואני סבור שכלל אין להשיב על דבריהם, שקשים הם לסברא ואף אחד מהפוסקים לא נסמך על סברא זו, וכדי שלא יאמרו 'בכך אתה פוטרנו', יש להשיב כנגדם, שכל האמור לעיל בדעת המהרש"ם שייך גם כן כאן בלא שינוי, ומשם תקחנו.
ועוד, שמהרבה פוסקים משמע (וכן איתא בבית יוסף בפירוש) דכיון שרובו מי פירות אז אף המים בטלים ברוב, כך שאין חילוק כלל בין 'רובו' ל'כולו', ואין בדבריהם שינוי מהמהרש"ם כלל.
העולה מדברינו.
והפירות העולים מכל זה בס"ד, דנראה דדעת המהרש"ם היא רק אליבא דהשולחן ערוך, אבל אליבא דהרמ"א ודאי דבעינן 'טעם' בכל גוונא, וגם אליבא דהשו"ע לא עמדו חבריו על סוף דעתו ואין הלכה כמותו[3].במאמרים הבאים נביא אי"ה דעת המצדדים לברך 'מזונות' על לחמניות אלו, סיכום השיטות והעולה להלכה בדין לחמניות אלו, ולאחריהם בעז"ה אף בדין המאכלים 'פיצה' ו'בורקס'.
[1] לדבריו נראה פשוט דהיינו אלי' דהשו"ע, ואכמ"ל.
[2] דברים אלו ליתא בכס"מ, ועי' בהגהות שבדפוס וילנא.
[3] אחר הדברים האלו, מצאתי בשו"ת 'שבט הלוי' (ח"ח סי' ל"ב) וזה לשונו:
מיהו מש"כ הגאון מהרש"ם דברוב לא בעינן הכרת טעם מילתא בטעמא היא, דהא בב"י כ' סבת הבדל בין ברכת המוציא לברכת בורא מיני מזונות לא משום דנקרא לחם או לא, אלא שתולה בלחם שדרך לקבוע עליו סעודה, ופשוט דאם יש רוב מי פירות הוא כבר בגדר לחם שאין קובעין עליו. ובאמת כל הענין לא שכיח שיהי' רוב תבלין ומי פירות ולא יהי' ניכר כלל בטעם.
עכ"ל וצ"ב מנ"ל הא 'שפשוט שאין קובעין עליו'. וגם לדבריו נראה פשוט שאם אכן יקבעו עליו סעודה ברכתו 'המוציא' ופשוט, (וממש"כ 'ולא יהא ניכר כלל' משמע שדבריו אמורין רק אלי' דהשו"ע וכנ"ל.
ואחר ראיתי שרבים ממצדדי ברכת 'מזונות' והמסתמכים על המהרש"ם מצטטים תשובה זו כחרב גאוותם, ואת אשר לטובתם משמיעים, ולהפך אינם משמיעים, מה שכתב בשבה"ל בפירוש בתשובה אחרת (חי"א סי' מ"ז) שלא כן:
ומש"כ הגאון מהרש"ם שם דברוב לא בעינן עוד טעם, הרואה יראה דכתב זה בשיטת הב"י ודעתו דלהב"י בעינן נו"ט רק במיעוט ולא רוב וכמש"כ כ' בקונטרסו הבהיר, וגם לו שלא יהא דעתו כן מכ"מ חולק לפ"ז על הט"ז ושאר פוסקים דבעינן תרתי רוב וטעם נרגש.
ואחר ראיתי שמביאים להוכיח משו"ת להורות נתן (ח"ז סי' ט') שדן בנידו"ד, ורצה להוכיח ממה שנקטו הפסקים 'חלב', ועינינו הרואות דחלב אין טעמו ניכר כ"כ (וצ"ע, דשמא בימים קדמונים שהיו אוכלים החלב עם השומן היה ניכר טעמו הרבה) ומזה רצה להוכיח שלא בעינן טעם ניכר כ"כ, אך גם הם 'שכחו' להזכיר שרנ"ג פסק באותה תשובה שלא כדיוק זה, מכח דברי הנזירות שמשון, ואכמ"ל, בכל טענותיהם, כפי שכ' בשבה"ל הנ"ל:
גם בענין מי פירות המעורבים מבקשים קולות מקולות שונות, עד שלחם גמור כאלו מתהפך לפת כיסנין, והלב יודע שתחבולות האלו לא ישנו כלום מאמיתת ההלכה. ודפח"ח.
- המאמר הבא בסדרה ''פת הבאה בכסנין' - הלכה למעשה.': לחמניות מזונות - הלכה למעשה.
- מאמר קודם בסדרה ''פת הבאה בכסנין' - הלכה למעשה.': פת הבאה בכסנין - ה' (גדר "נילוש")
