בגדרי איסור שקר והסתעפויותיו
א. חומר האיסור – "תרחק" ולא "לא תעשה"
מבוא:
ראשית חכמה, בבואנו לעמוד על מדוכת איסור שקר, עלינו להתבונן בלשון המקרא, המלמדתנו פרק ביסודות המצווה. הנה, בכל איסורי התורה כולם, נקט הכתוב לשון: "לא תעשה", "לא תאכל" או "לא תגנוב", לשונות המורים על איסור חפצי או גברא בעצם המעשה. אולם בעוון שקר, מצינו שינוי השם והלשון, שנאמר: "מדבר שקר תרחק". לשון "הרחקה" זו, המופיעה כציווי מן התורה, דורשת ביאור והרחבה, שכן אין היא רק הוראה על הימנעות מן החטא, אלא חובה אקטיבית ליצור מרחק וגדר בין האדם לבין כל נדנוד של כזב.
א. שיטת החתם סופר: איסור "גרמא" וסיבוב השקר
בביאור ייחודו של לשון זה, הטביע החתם סופר (אה"ע ח"א סי' כ' ד"ה והנה) יסוד כביר בגדרי הדין. הנה קיימא לן ברוב איסורי תורה, כי במקום שנאמר "לא תעשה", האיסור חל על עשיית המעשה בידיים, אך "גרמא" בעלמא אינה אסורה מן התורה (וכדמוכח במנחות נ"ו ובשבת פרק כל כתבי לעניין מחיקת השם).
והנה, אילו היה כותב הכתוב "לא תדבר שקר", היינו אומרים כבכל התורה כולה, שרק דיבור של שקר גמור נאסר, אך סיבוב דברים הגורם לשקר להיאמר, או יצירת מצג שווא שאינו דיבור ישיר, היו מותרים. לזאת בא הכתוב ונקט לשון "תרחק" – ללמדנו שבתועבת השקר אין אנו מסתפקים באיסור המעשה בלבד, אלא התורה אסרה אף את ה'גרמא'. כל פעולה, אף שאינה דיבור שקרי מפורש, אם יש בה כדי להביא לידי תוצאה של שקר או עיוות האמת, הרי היא בכלל "תרחק". נמצא לפי זה, שאיסור שקר רחב יותר מכל לאווין שבתורה, שכן הוא אוסר לא רק את התוצאה אלא אף את המבואות המובילים אליה.
ב. דברי ה'כתב והקבלה': השקר כעבירה תדירה
בטעם הדבר שחיווה הכתוב לשון הרחקה, מוסיף בעל ה'כתב והקבלה' (שמות כ"ג, ז') נדבך מוסרי-הלכתי. הוא מציין כי טבעו של עולם הוא שהשקר מצוי ותדיר מאוד אצל בני האדם, כפי שאמרו חז"ל במסכת סנהדרין (פרק חלק): "ליכא קושטא בעלמא", ופירש רש"י שאין אדם שדובר אמת תמיד בכל עת ובכל שעה.
מכיוון שהשקר הוא בבחינת "עבירה המצויה", חששה התורה שאם תאסור רק את הדיבור עצמו, יקל האדם ראשו וייכשל 'בקרובי-שקר' כלשונו. לכן עשתה התורה סייג וגדר לעצמה, והשתמשה בלשון "תרחק", כדי להורות לאדם שעליו לברוח מן השקר כבורח מן האש. לשון זו מחייבת את האדם לבדוק לא רק את דבריו, אלא אף את "דמיונות" הדברים וההקשרים שבהם הם נאמרים, בבחינת "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו".
ג. פלפלו של ה'שפת אמת': הרחקה דאורייתא
תבלין מיוחד ליסוד זה מצינו בדברי ה'שפת אמת' (פרשת שופטים שנת תרל"ט), שהביא בשם זקנו ה"חידושי הרי"ם" בשם הרבי מפרשיסחא זי"ע, הערה למדנית נפלאה: בכל התורה כולה, אין אנו מוצאים שהתורה עצמה מצווה על "הרחקה" וסייגים. כל עניין ה"סיג לתורה" נמסר לחכמים, כפי ששנינו "ועשו סייג לתורה". אולם חריג אחד מצינו – הוא איסור שקר.
כאן, התורה עצמה לא המתינה לחכמים שיתקנו הרחקות, אלא היא גופא קבעה את ה"תרחק". מכאן למדנו על עומק חומרת האיסור ועל המיאוס המוחלט של השקר לפני הקב"ה, עד שלא היה אפשר להשאיר את גדרי האמת למנהג בני אדם או לסייגי חכמים בלבד, אלא נקבע כחובה עצמית מן התורה להתרחק מכל שמץ של כזב.
ד. כתיבה כסניף לדיבור
ולרווחא דמילתא יש להוסיף, כי גדר "תרחק" פושט צורה ולובש צורה, ואינו מצטמצם לדיבור הפה בלבד. כפי שדייקו היד רמה (בבא בתרא קעב.) ובעלי התוספות (שם צד:), האיסור כולל אף כתיבת שקר. למדנו מכאן יסוד חשוב: האיסור אינו על ה"פעולה" הטכנית של הוצאת מילים מהפה, אלא על יצירת המציאות השקרית. בין אם השקר נוצר על ידי קול ובין אם הוא נחקק עלי ספר, כיוון שיש כאן העמדת דבר שאינו אמת, עובר האדם על הציווי "מדבר שקר תרחק", שכן הכתב הוא כדבור (וכדמצינו בגיטין ובעדות).
נמצאנו למדים, שחומר איסור שקר אינו רק במניעת הנזק לזולת, אלא בחובה המוטלת על האדם להיות "איש אמת", המתרחק מכל סרך ותולדה של מרמה, כפי שדורשת התורה בלשון המיוחדת של "תרחק".
ב. גדרי השקר ב"מילי דעלמא" – האם האיסור תלוי בתוצאת נזק
לאחר שנתבאר בפרק הקודם חומר הלאו של "מדבר שקר תרחק" והרחבותיו המיוחדות, יש לחקור ולהעמיק בעיקרו של האיסור: האם התורה אסרה את השקר רק כאשר הוא מהווה כלי להזיק לזולת, כגון בעדות שקר או ברמאות במקח וממכר, או שמא השקר מצד עצמו מתועב הוא, ואף כשאין בו שום נפקא מינה לממון או לנזק, חל עליו איסור תורה.
א. שיטת ה'שערי תשובה': שקר בשיחת חולין
יסוד הדברים מפורש בדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות קפ"ו), המחלק את כתות השקרנים לדרגותיהם. בכת החמישית שם, עומד רבינו יונה על תופעה מצויה: אנשים המשנים מן האמת ב"ספור דברים אשר ישמעו והגדת מאורעות". מדובר במקרים בהם האדם מחליף פרטים בתוך סיפור דברים, מבלי שהדבר יגרום הפסד או נזק לאיש, אלא רק כדי להפיק "מעט הנאה" בשקרו.
רבינו יונה פוסק בנחרצות כי אף זה בכלל איסור שקר הוא, ומביא ראיה מדברי הגמרא ביבמות (סג.): על בנו של רב שהיה משנה בדבריו כדי להשכין שלום בין אביו לאמו, ורב הקפיד על כך ואמר לו: "למדו לשונם דבר שקר". אמנם, מבאר השערי תשובה, שאין עונש המשקר במילי דעלמא חמור כעונש המשקר להרע לזולתו, אך עצם העובדה שיש כאן שינוי מן האמת – הרי זו עבירה גמורה. נמצאנו למדים לשיטתו, שהאמת היא חובה עצמית המוטלת על הלשון, ללא קשר לתוצאות המעשיות של הדיבור.
ב. 'ספר חרדים': מצוות עשה של אמת
חיזוק ליסוד זה מצינו בדברי הספר חרדים (במצוות עשה התלויות בפה), המחדש כי ישנה מצוות עשה גמורה לדבר אמת בכל עת. הוא מדגיש כי חובה זו קיימת "אפילו במילי דעלמא דליכא בהו דררא דממונא". מדבריו עולה כי התורה לא הסתפקה בלאו של "תרחק", אלא קבעה חיובי עשה על עצם הדיבור שיהיה תואם למציאות. לשיטתו, כל הגה שיוצא מפי האדם שאינו אמת, מלבד מה שהוא עובר על הלאו, הוא מבטל מצוות עשה של "דיבור אמת". הדגש כאן הוא על קדושת הדיבור של היהודי, שצריך להיות חתום בחותמו של הקב"ה – אמת.
ג. ה'חפץ חיים': פחזות ואהבת השקר
מרן החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (קונטרס שפת תמים, פרק ו'), מעמיק עוד יותר בחקר הנהגת האדם בשקרים שאין בהם תועלת. הוא מתאר מציאות של אדם המשנה קצת מהדברים ששמע במכוון, או שבודה מלבו סיפורים שלמים: "למען הרבות שיחה בין הבריות או להחשב בין החכמים".
החפץ חיים מבאר שאף שאין הפסד לאיש בשקריו, עוון זה כבד מאוד מאחר שהוא נובע מ"אהבת השקר". כאשר אדם משקר ללא תועלת ממונית, הוא מוכיח שפנימיותו התקלקלה עד שהוא מעדיף את הכזב על פני האמת מצד עצמם. החפץ חיים מגדיר זאת כ"עזות פנים", שכן האדם מעז לשנות מן המציאות שברא הקב"ה רק בשביל רגע של תשומת לב או חשיבות מדומה.
ד. שיטת ה'יראים': שקר שאינו בא לידי רעה
לעומת דעת רוב רבותינו הנ"ל, מצינו שיטה מחודשת וייחודית בספר יראים (לרבי אליעזר ממיץ, סימן רל"ה). לשיטתו, איסור "מדבר שקר תרחק" נאמר בהקשר של עיוות הדין או גרימת נזק, וכל שקר שאינו בא לידי רעה – לא הזהירה עליו תורה בלאו זה.
לפי היראים, התורה התמקדה בתוצאה המזיקה של השקר. אמנם ודאי שגם לשיטתו אין רוח חכמים נוחה משינוי האמת, אך גדר האיסור דאורייתא מצומצם למקום שיש בו "רעה". פלוגתא זו בין היראים לבין השערי תשובה והחפץ חיים, היא יסודית בהבנת השאלה: האם השקר נאסר מחמת "בין אדם לחברו" (כדי שלא יזיק) או מחמת "בין אדם למקום" (כדי שלא יטמא שפתיו בכזב).
ג. פלוגתת הראשונים במניין המצוות – האם השקר הוא לאו עצמאי
לאחר שנתבארו בפרקים הקודמים חומר האיסור וגבולותיו במילי דעלמא, עלינו לדון ביסוד הדין מצד סדר מניין המצוות. חקירה גדולה היא בקרב הראשונים, האם הציווי "מדבר שקר תרחק" מהווה לאו עצמאי במניין תרי"ג המצוות, או שמא הוא נספח לאיסורים אחרים או הנהגה כללית שאינה נמנית במניין הלאווין.
א. שיטת המונים: איסור שקר כלאו מוגדר
מערכה רחבה של ראשונים ופוסקים סוברת כי איסור שקר הוא מצווה בפני עצמה. כך נקטו הרשב"ץ, היראים (סי' רל"ה), הסמ"ג (עשה ק"ז), הסמ"ק (מצוה רכ"ז), היד רמה והספר חרדים. לשיטתם, כשם שיש לאו על גניבה או רציחה, כך קבעה התורה לאו מיוחד על הדיבור הכוזב.
הנפקא מינה העולה משיטה זו היא, שגם במקום שבו השקר אינו גורם נזק ממוני הישיר (כמבואר בפרק ב'), עצם הדיבור מהווה מעשה איסור הגורר אחריו את חומרת הלאו. המונים את המצווה רואים ב"תרחק" הוראה קצובה לכל אדם ובכל זמן, המגדירה את חובת האמת כחלק בלתי נפרד מתרי"ג המצוות המעצבות את נפש הישראלי.
ב. שיטת המשמיטים: לאו שבכללות או ענף של דין
מאידך גיסא, ניצבים עמודי התווך של מוני המצוות: הרס"ג, הרמב"ם, הרמב"ן, החינוך ובעל השערי תשובה, אשר באופן עקבי לא מנו את "מדבר שקר תרחק" כלאו עצמאי בתרי"ג המצוות.
ויש לחקור בדעתם: וכי סברו שאין איסור בדבר, חלילה. אלא שביארו בזה האחרונים (ועיין בספר ניב שפתים בחידושיו לריש כלל א'), כי לשיטתם הכתוב "מדבר שקר תרחק" נאמר בפרשת משפטים בהקשר ישיר לעבודת הדיינים והעדות בבית הדין. לשיטה זו, אין מדובר בלאו עצמאי על כל דיבור ודיבור, אלא באזהרה יתרה לדיינים שלא יבואו לידי עיוות הדין על ידי קבלת טענות שקריות או התנהלות שיש בה שמץ כזב.
טעם נוסף להשמטה עשוי להיות לפי כללי הרמב"ם בשורש הרביעי, שאין מונים "לאווין שבכללות". ייתכן שאיסור שקר נתפס כהנהגה כללית המקיפה את כל התורה כולה (שהרי כל התורה אמת), ולכן אינו נמנה כלאו פרטני.
ג. ביאור ה'ניב שפתים' ושורש המחלוקת
בספר ניב שפתים האריך בביאור פלוגתא זו, ותלה אותה בשאלה היסודית שדנו בה לעיל: האם האיסור הוא "חפצא" של שקר או "גברא" של מזיק. המונים את המצווה סוברים שחלות האיסור היא על עצם הדיבור – שפתי כזב תועבת ה'. לעומת זאת, המשמיטים סוברים שעיקר הלאו נאמר על התוצאה המשפטית או הממונית.
מעתה, מובנת היטב שיטת הרמב"ם: כיוון שהרמב"ם מנה את איסור "לא תענה ברעך עד שקר" ואת איסורי העדות והדיינים, שוב אין צורך למנות את "מדבר שקר תרחק", שנחשב כציווי כללי להתרחק מאותם איסורים מפורטים. אך לשיטת הסמ"ג וחבריו, "תרחק" מוסיף רובד חדש – חובת הריחוק מהכזב גם במקום שאין בו דין ועדות.
מבוא:
ראשית חכמה, בבואנו לעמוד על מדוכת איסור שקר, עלינו להתבונן בלשון המקרא, המלמדתנו פרק ביסודות המצווה. הנה, בכל איסורי התורה כולם, נקט הכתוב לשון: "לא תעשה", "לא תאכל" או "לא תגנוב", לשונות המורים על איסור חפצי או גברא בעצם המעשה. אולם בעוון שקר, מצינו שינוי השם והלשון, שנאמר: "מדבר שקר תרחק". לשון "הרחקה" זו, המופיעה כציווי מן התורה, דורשת ביאור והרחבה, שכן אין היא רק הוראה על הימנעות מן החטא, אלא חובה אקטיבית ליצור מרחק וגדר בין האדם לבין כל נדנוד של כזב.
א. שיטת החתם סופר: איסור "גרמא" וסיבוב השקר
בביאור ייחודו של לשון זה, הטביע החתם סופר (אה"ע ח"א סי' כ' ד"ה והנה) יסוד כביר בגדרי הדין. הנה קיימא לן ברוב איסורי תורה, כי במקום שנאמר "לא תעשה", האיסור חל על עשיית המעשה בידיים, אך "גרמא" בעלמא אינה אסורה מן התורה (וכדמוכח במנחות נ"ו ובשבת פרק כל כתבי לעניין מחיקת השם).
והנה, אילו היה כותב הכתוב "לא תדבר שקר", היינו אומרים כבכל התורה כולה, שרק דיבור של שקר גמור נאסר, אך סיבוב דברים הגורם לשקר להיאמר, או יצירת מצג שווא שאינו דיבור ישיר, היו מותרים. לזאת בא הכתוב ונקט לשון "תרחק" – ללמדנו שבתועבת השקר אין אנו מסתפקים באיסור המעשה בלבד, אלא התורה אסרה אף את ה'גרמא'. כל פעולה, אף שאינה דיבור שקרי מפורש, אם יש בה כדי להביא לידי תוצאה של שקר או עיוות האמת, הרי היא בכלל "תרחק". נמצא לפי זה, שאיסור שקר רחב יותר מכל לאווין שבתורה, שכן הוא אוסר לא רק את התוצאה אלא אף את המבואות המובילים אליה.
ב. דברי ה'כתב והקבלה': השקר כעבירה תדירה
בטעם הדבר שחיווה הכתוב לשון הרחקה, מוסיף בעל ה'כתב והקבלה' (שמות כ"ג, ז') נדבך מוסרי-הלכתי. הוא מציין כי טבעו של עולם הוא שהשקר מצוי ותדיר מאוד אצל בני האדם, כפי שאמרו חז"ל במסכת סנהדרין (פרק חלק): "ליכא קושטא בעלמא", ופירש רש"י שאין אדם שדובר אמת תמיד בכל עת ובכל שעה.
מכיוון שהשקר הוא בבחינת "עבירה המצויה", חששה התורה שאם תאסור רק את הדיבור עצמו, יקל האדם ראשו וייכשל 'בקרובי-שקר' כלשונו. לכן עשתה התורה סייג וגדר לעצמה, והשתמשה בלשון "תרחק", כדי להורות לאדם שעליו לברוח מן השקר כבורח מן האש. לשון זו מחייבת את האדם לבדוק לא רק את דבריו, אלא אף את "דמיונות" הדברים וההקשרים שבהם הם נאמרים, בבחינת "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו".
ג. פלפלו של ה'שפת אמת': הרחקה דאורייתא
תבלין מיוחד ליסוד זה מצינו בדברי ה'שפת אמת' (פרשת שופטים שנת תרל"ט), שהביא בשם זקנו ה"חידושי הרי"ם" בשם הרבי מפרשיסחא זי"ע, הערה למדנית נפלאה: בכל התורה כולה, אין אנו מוצאים שהתורה עצמה מצווה על "הרחקה" וסייגים. כל עניין ה"סיג לתורה" נמסר לחכמים, כפי ששנינו "ועשו סייג לתורה". אולם חריג אחד מצינו – הוא איסור שקר.
כאן, התורה עצמה לא המתינה לחכמים שיתקנו הרחקות, אלא היא גופא קבעה את ה"תרחק". מכאן למדנו על עומק חומרת האיסור ועל המיאוס המוחלט של השקר לפני הקב"ה, עד שלא היה אפשר להשאיר את גדרי האמת למנהג בני אדם או לסייגי חכמים בלבד, אלא נקבע כחובה עצמית מן התורה להתרחק מכל שמץ של כזב.
ד. כתיבה כסניף לדיבור
ולרווחא דמילתא יש להוסיף, כי גדר "תרחק" פושט צורה ולובש צורה, ואינו מצטמצם לדיבור הפה בלבד. כפי שדייקו היד רמה (בבא בתרא קעב.) ובעלי התוספות (שם צד:), האיסור כולל אף כתיבת שקר. למדנו מכאן יסוד חשוב: האיסור אינו על ה"פעולה" הטכנית של הוצאת מילים מהפה, אלא על יצירת המציאות השקרית. בין אם השקר נוצר על ידי קול ובין אם הוא נחקק עלי ספר, כיוון שיש כאן העמדת דבר שאינו אמת, עובר האדם על הציווי "מדבר שקר תרחק", שכן הכתב הוא כדבור (וכדמצינו בגיטין ובעדות).
נמצאנו למדים, שחומר איסור שקר אינו רק במניעת הנזק לזולת, אלא בחובה המוטלת על האדם להיות "איש אמת", המתרחק מכל סרך ותולדה של מרמה, כפי שדורשת התורה בלשון המיוחדת של "תרחק".
ב. גדרי השקר ב"מילי דעלמא" – האם האיסור תלוי בתוצאת נזק
לאחר שנתבאר בפרק הקודם חומר הלאו של "מדבר שקר תרחק" והרחבותיו המיוחדות, יש לחקור ולהעמיק בעיקרו של האיסור: האם התורה אסרה את השקר רק כאשר הוא מהווה כלי להזיק לזולת, כגון בעדות שקר או ברמאות במקח וממכר, או שמא השקר מצד עצמו מתועב הוא, ואף כשאין בו שום נפקא מינה לממון או לנזק, חל עליו איסור תורה.
א. שיטת ה'שערי תשובה': שקר בשיחת חולין
יסוד הדברים מפורש בדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות קפ"ו), המחלק את כתות השקרנים לדרגותיהם. בכת החמישית שם, עומד רבינו יונה על תופעה מצויה: אנשים המשנים מן האמת ב"ספור דברים אשר ישמעו והגדת מאורעות". מדובר במקרים בהם האדם מחליף פרטים בתוך סיפור דברים, מבלי שהדבר יגרום הפסד או נזק לאיש, אלא רק כדי להפיק "מעט הנאה" בשקרו.
רבינו יונה פוסק בנחרצות כי אף זה בכלל איסור שקר הוא, ומביא ראיה מדברי הגמרא ביבמות (סג.): על בנו של רב שהיה משנה בדבריו כדי להשכין שלום בין אביו לאמו, ורב הקפיד על כך ואמר לו: "למדו לשונם דבר שקר". אמנם, מבאר השערי תשובה, שאין עונש המשקר במילי דעלמא חמור כעונש המשקר להרע לזולתו, אך עצם העובדה שיש כאן שינוי מן האמת – הרי זו עבירה גמורה. נמצאנו למדים לשיטתו, שהאמת היא חובה עצמית המוטלת על הלשון, ללא קשר לתוצאות המעשיות של הדיבור.
ב. 'ספר חרדים': מצוות עשה של אמת
חיזוק ליסוד זה מצינו בדברי הספר חרדים (במצוות עשה התלויות בפה), המחדש כי ישנה מצוות עשה גמורה לדבר אמת בכל עת. הוא מדגיש כי חובה זו קיימת "אפילו במילי דעלמא דליכא בהו דררא דממונא". מדבריו עולה כי התורה לא הסתפקה בלאו של "תרחק", אלא קבעה חיובי עשה על עצם הדיבור שיהיה תואם למציאות. לשיטתו, כל הגה שיוצא מפי האדם שאינו אמת, מלבד מה שהוא עובר על הלאו, הוא מבטל מצוות עשה של "דיבור אמת". הדגש כאן הוא על קדושת הדיבור של היהודי, שצריך להיות חתום בחותמו של הקב"ה – אמת.
ג. ה'חפץ חיים': פחזות ואהבת השקר
מרן החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (קונטרס שפת תמים, פרק ו'), מעמיק עוד יותר בחקר הנהגת האדם בשקרים שאין בהם תועלת. הוא מתאר מציאות של אדם המשנה קצת מהדברים ששמע במכוון, או שבודה מלבו סיפורים שלמים: "למען הרבות שיחה בין הבריות או להחשב בין החכמים".
החפץ חיים מבאר שאף שאין הפסד לאיש בשקריו, עוון זה כבד מאוד מאחר שהוא נובע מ"אהבת השקר". כאשר אדם משקר ללא תועלת ממונית, הוא מוכיח שפנימיותו התקלקלה עד שהוא מעדיף את הכזב על פני האמת מצד עצמם. החפץ חיים מגדיר זאת כ"עזות פנים", שכן האדם מעז לשנות מן המציאות שברא הקב"ה רק בשביל רגע של תשומת לב או חשיבות מדומה.
ד. שיטת ה'יראים': שקר שאינו בא לידי רעה
לעומת דעת רוב רבותינו הנ"ל, מצינו שיטה מחודשת וייחודית בספר יראים (לרבי אליעזר ממיץ, סימן רל"ה). לשיטתו, איסור "מדבר שקר תרחק" נאמר בהקשר של עיוות הדין או גרימת נזק, וכל שקר שאינו בא לידי רעה – לא הזהירה עליו תורה בלאו זה.
לפי היראים, התורה התמקדה בתוצאה המזיקה של השקר. אמנם ודאי שגם לשיטתו אין רוח חכמים נוחה משינוי האמת, אך גדר האיסור דאורייתא מצומצם למקום שיש בו "רעה". פלוגתא זו בין היראים לבין השערי תשובה והחפץ חיים, היא יסודית בהבנת השאלה: האם השקר נאסר מחמת "בין אדם לחברו" (כדי שלא יזיק) או מחמת "בין אדם למקום" (כדי שלא יטמא שפתיו בכזב).
ג. פלוגתת הראשונים במניין המצוות – האם השקר הוא לאו עצמאי
לאחר שנתבארו בפרקים הקודמים חומר האיסור וגבולותיו במילי דעלמא, עלינו לדון ביסוד הדין מצד סדר מניין המצוות. חקירה גדולה היא בקרב הראשונים, האם הציווי "מדבר שקר תרחק" מהווה לאו עצמאי במניין תרי"ג המצוות, או שמא הוא נספח לאיסורים אחרים או הנהגה כללית שאינה נמנית במניין הלאווין.
א. שיטת המונים: איסור שקר כלאו מוגדר
מערכה רחבה של ראשונים ופוסקים סוברת כי איסור שקר הוא מצווה בפני עצמה. כך נקטו הרשב"ץ, היראים (סי' רל"ה), הסמ"ג (עשה ק"ז), הסמ"ק (מצוה רכ"ז), היד רמה והספר חרדים. לשיטתם, כשם שיש לאו על גניבה או רציחה, כך קבעה התורה לאו מיוחד על הדיבור הכוזב.
הנפקא מינה העולה משיטה זו היא, שגם במקום שבו השקר אינו גורם נזק ממוני הישיר (כמבואר בפרק ב'), עצם הדיבור מהווה מעשה איסור הגורר אחריו את חומרת הלאו. המונים את המצווה רואים ב"תרחק" הוראה קצובה לכל אדם ובכל זמן, המגדירה את חובת האמת כחלק בלתי נפרד מתרי"ג המצוות המעצבות את נפש הישראלי.
ב. שיטת המשמיטים: לאו שבכללות או ענף של דין
מאידך גיסא, ניצבים עמודי התווך של מוני המצוות: הרס"ג, הרמב"ם, הרמב"ן, החינוך ובעל השערי תשובה, אשר באופן עקבי לא מנו את "מדבר שקר תרחק" כלאו עצמאי בתרי"ג המצוות.
ויש לחקור בדעתם: וכי סברו שאין איסור בדבר, חלילה. אלא שביארו בזה האחרונים (ועיין בספר ניב שפתים בחידושיו לריש כלל א'), כי לשיטתם הכתוב "מדבר שקר תרחק" נאמר בפרשת משפטים בהקשר ישיר לעבודת הדיינים והעדות בבית הדין. לשיטה זו, אין מדובר בלאו עצמאי על כל דיבור ודיבור, אלא באזהרה יתרה לדיינים שלא יבואו לידי עיוות הדין על ידי קבלת טענות שקריות או התנהלות שיש בה שמץ כזב.
טעם נוסף להשמטה עשוי להיות לפי כללי הרמב"ם בשורש הרביעי, שאין מונים "לאווין שבכללות". ייתכן שאיסור שקר נתפס כהנהגה כללית המקיפה את כל התורה כולה (שהרי כל התורה אמת), ולכן אינו נמנה כלאו פרטני.
ג. ביאור ה'ניב שפתים' ושורש המחלוקת
בספר ניב שפתים האריך בביאור פלוגתא זו, ותלה אותה בשאלה היסודית שדנו בה לעיל: האם האיסור הוא "חפצא" של שקר או "גברא" של מזיק. המונים את המצווה סוברים שחלות האיסור היא על עצם הדיבור – שפתי כזב תועבת ה'. לעומת זאת, המשמיטים סוברים שעיקר הלאו נאמר על התוצאה המשפטית או הממונית.
מעתה, מובנת היטב שיטת הרמב"ם: כיוון שהרמב"ם מנה את איסור "לא תענה ברעך עד שקר" ואת איסורי העדות והדיינים, שוב אין צורך למנות את "מדבר שקר תרחק", שנחשב כציווי כללי להתרחק מאותם איסורים מפורטים. אך לשיטת הסמ"ג וחבריו, "תרחק" מוסיף רובד חדש – חובת הריחוק מהכזב גם במקום שאין בו דין ועדות.
- המאמר הבא בסדרה 'דובר שקרים לא יכון': מדבר שקר תרחק, תמיד ?! (חלק ב) - גדרי שינוי מן האמת במקום מצווה ושלום
