בתורה נאמר (שמות לא, יד) "ושמרתם את השבת כי קודש היא, מחלליה מות יומת".
ופליגי רב אחא ורבינא, חד אמר מה קודש אסור בהנאה אף מעשי שבת אסורים בהנאה. וחד אמר היא קודש ואין מעשיה קודש.
וכלל גמור הוא, במחלוקת רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל.
הלכך פסקינן, מעשה שבת דרבנן.
ובגמ' חולין (טו.) פליגי רבי מאיר ורבי יהודה במבשל בשבת.
לרבי מאיר, המבשל בשבת, במזיד מותר במוצאי שבת לו ולאחרים, ובשוגג מותר בו ביום. ולרבי יהודה, בשוגג, אסור לו ולאחרים עד מוצ"ש. ובמזיד אסור לו עולמית ולאחרים מותר במוצאי שבת.
ובשלחן ערוך (סימן שיח סעיף א') פסק המחבר הלכה כרבי יהודה.
אולם המשנה ברורה (סק"ז) כתב בשם הגר"א שהלכה כרבי מאיר. ולכן במעשה שבת במקום הצורך אפשר לסמוך על רבי מאיר.
אולם כאמור לעיל לדעת הש"ע וכ"פהגר"ז לא פסקינן כרבי מאיר אלא כרבי יהודה.
ספק פלוגתא.
והפרי מגדים (א"א סק"י) יצא לחדש דין, שבכל ספק פלוגתא במעשה שבת נתיר, מצד ספק דרבנן לקולא.
כלומר, שתמיד ידענו שספק דרבנן לקולא היינו ספק במציאות, ועתה מחדש הפרי מגדים שגם באופן שיש ספק בדין אמרינן ספק דרבנן לקולא.
וממילא שלומדים הלכות שבת צריך לדעת גם את השיטות הדחויות מהלכה משום שאמנם הם לא נפסקו אבל הם מצטרפות לספק פלוגתא.
וצ"ע, באיזה פוסקים אנו אומרים ספק פלוגתא?
וודאי שבראשונים המובאים בבית יוסף אפשר לצרפם לספק פלוגתא אבל הראשונים והאחרונים המובאים במשנה ברורה ובספרי האחרונים האם נצרפם לספק?
וכיום רבים רבים מאחב"י רואים את המשנה ברורה כחותם ההלכה האחרון, ולשיטתם הראשונים המובאים בספרו חזי לאיצטרופי בוודאי לספק פלוגתא.
אולם יש הרוצים לומר שגם מחלוקת בין אחרוני הזמן המאוחרים יותר גם דעתם מצטרפת לספק פלוגתא.
נפקא מינא בספק פלוגתא.
א. המניח על הפלאטה בשבת דבר לח כגון מרק וכדו', והוא חם קצת פחות מיס"ב. האם המרק מותר לאכילה או לא?
ידועה בפי כל מח' הראשונים, האם יש בישול אחר בישול בלח?
ומקורו טהור בדברי הגמרא שבת (קמה:) "כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת. וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו בחמין בשבת. רואים מדברי הגמרא שאין בישול אחר בישול. אולם מצינו גמ' לגבי הטמנה מע"ש בדבר המוסיף הבל שאסור להטמין שמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחנה. חזינן דיש בישול אחר בישול.
ובקושיא זו עמד רבנו הרא"ש וחילק בין דבר יבש ללח. שביבש אין בישול אחר בישול ובלח יש בישול אחר בישול.
אולם הדבר עדיין נתון במחלוקת ראשונים עצומה בין הרמב"ם הרשב"א והר"ן הסוברים שאין בישול אחר בישול בלח לבין רש"י רבנו יונה הרא"ש והטור אשר סוברים שיש בא"ב בלח.
ועוד איכא ספק פלוגתא בין הרמ"א למחבר לגבי לח שהצטנן, שהרמ"א מיקל כל שלא הצטנן לגמרי והמחבר מחמיר כל שאין היס"ב.
ב. בחור שרצה לאכול טשולנט בליל שבת, ואין כוחותיו בידו להוריד את הסיר הכבד מהפלאטה, ולכן הוא החליט להסיר המכסה ולאכול ישירות מהסיר, בעודו פותח את הסיר הוא מגלה שהחלק העליון של הסיר חיוור מתבלינים ובתור שירות טוב לציבור הוא בחש בקדירה אנה ואנה. האם מותר לאכול מהטשולנט.
הבחור הזה עבר פעמיים על איסור מגיס, בפעם הראשונה בהוצאת האוכל ישירות מהסיר העומד על הפלאטה ובפעם השניה ע"י הבחישה בכף.
ודבר זה כבר נפתח בגדולים, מקור הדין בסימן שיח סעיף יח שאסור להגיס בסיר שאינו מבושל כל צרכו, אבל בסיר שהוא מבושל כל צרכו לפי המחבר אין איסור של מגיס, כי כל האיסור של מגיס הוא משום קירוב בישול. וברגע שהתבשיל מבושל כל צרכו מלאכת הבישול הגיעה לסיומה. וממילא למחבר ובני ספרד ההולכים לאורו הגדול הבחור הנ"ל לא עבר שום איסור.
אבל הרמ"א סיים "ולכתחילה יש להזהר בקדירה בכל עניין".
הביאור בזה שיש שני חומרות במגיס. האחד, חומרת הכל בו שאסור להגיס בכלי שנמצא על האש אפילו שהוא מבושל כל צרכו, והתיר רק באופן שהורידוהו מעל האש. והשני, חומרת מהר"י וייל שאוסר להגיס ולהוציא גם בכלי ראשון שאינו על האש. ולשיטתו צריך להריק את האוכל לכלי שני ואז להוציא את האוכל.
והט"ז תמה מאד על חומרת מהר"י וייל וכתב, שהרוצה להחמיר בהגסה יחמיר, אבל להוציא בכף מותר בתבשיל שבושל כל צרכו. והמ"ב העתיק אותו.
ועל חומרת הכל בו כתב שהיא חומרא גדולה מאד ואין לה טעם.
היוצא לנו שהבחור הלז נכנס בפלוגתת המחבר ורמ"א ולכן הוי ספק פלוגתא.
ופליגי רב אחא ורבינא, חד אמר מה קודש אסור בהנאה אף מעשי שבת אסורים בהנאה. וחד אמר היא קודש ואין מעשיה קודש.
וכלל גמור הוא, במחלוקת רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל.
הלכך פסקינן, מעשה שבת דרבנן.
ובגמ' חולין (טו.) פליגי רבי מאיר ורבי יהודה במבשל בשבת.
לרבי מאיר, המבשל בשבת, במזיד מותר במוצאי שבת לו ולאחרים, ובשוגג מותר בו ביום. ולרבי יהודה, בשוגג, אסור לו ולאחרים עד מוצ"ש. ובמזיד אסור לו עולמית ולאחרים מותר במוצאי שבת.
ובשלחן ערוך (סימן שיח סעיף א') פסק המחבר הלכה כרבי יהודה.
אולם המשנה ברורה (סק"ז) כתב בשם הגר"א שהלכה כרבי מאיר. ולכן במעשה שבת במקום הצורך אפשר לסמוך על רבי מאיר.
אולם כאמור לעיל לדעת הש"ע וכ"פהגר"ז לא פסקינן כרבי מאיר אלא כרבי יהודה.
ספק פלוגתא.
והפרי מגדים (א"א סק"י) יצא לחדש דין, שבכל ספק פלוגתא במעשה שבת נתיר, מצד ספק דרבנן לקולא.
כלומר, שתמיד ידענו שספק דרבנן לקולא היינו ספק במציאות, ועתה מחדש הפרי מגדים שגם באופן שיש ספק בדין אמרינן ספק דרבנן לקולא.
וממילא שלומדים הלכות שבת צריך לדעת גם את השיטות הדחויות מהלכה משום שאמנם הם לא נפסקו אבל הם מצטרפות לספק פלוגתא.
וצ"ע, באיזה פוסקים אנו אומרים ספק פלוגתא?
וודאי שבראשונים המובאים בבית יוסף אפשר לצרפם לספק פלוגתא אבל הראשונים והאחרונים המובאים במשנה ברורה ובספרי האחרונים האם נצרפם לספק?
וכיום רבים רבים מאחב"י רואים את המשנה ברורה כחותם ההלכה האחרון, ולשיטתם הראשונים המובאים בספרו חזי לאיצטרופי בוודאי לספק פלוגתא.
אולם יש הרוצים לומר שגם מחלוקת בין אחרוני הזמן המאוחרים יותר גם דעתם מצטרפת לספק פלוגתא.
נפקא מינא בספק פלוגתא.
א. המניח על הפלאטה בשבת דבר לח כגון מרק וכדו', והוא חם קצת פחות מיס"ב. האם המרק מותר לאכילה או לא?
ידועה בפי כל מח' הראשונים, האם יש בישול אחר בישול בלח?
ומקורו טהור בדברי הגמרא שבת (קמה:) "כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת. וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו בחמין בשבת. רואים מדברי הגמרא שאין בישול אחר בישול. אולם מצינו גמ' לגבי הטמנה מע"ש בדבר המוסיף הבל שאסור להטמין שמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחנה. חזינן דיש בישול אחר בישול.
ובקושיא זו עמד רבנו הרא"ש וחילק בין דבר יבש ללח. שביבש אין בישול אחר בישול ובלח יש בישול אחר בישול.
אולם הדבר עדיין נתון במחלוקת ראשונים עצומה בין הרמב"ם הרשב"א והר"ן הסוברים שאין בישול אחר בישול בלח לבין רש"י רבנו יונה הרא"ש והטור אשר סוברים שיש בא"ב בלח.
ועוד איכא ספק פלוגתא בין הרמ"א למחבר לגבי לח שהצטנן, שהרמ"א מיקל כל שלא הצטנן לגמרי והמחבר מחמיר כל שאין היס"ב.
ב. בחור שרצה לאכול טשולנט בליל שבת, ואין כוחותיו בידו להוריד את הסיר הכבד מהפלאטה, ולכן הוא החליט להסיר המכסה ולאכול ישירות מהסיר, בעודו פותח את הסיר הוא מגלה שהחלק העליון של הסיר חיוור מתבלינים ובתור שירות טוב לציבור הוא בחש בקדירה אנה ואנה. האם מותר לאכול מהטשולנט.
הבחור הזה עבר פעמיים על איסור מגיס, בפעם הראשונה בהוצאת האוכל ישירות מהסיר העומד על הפלאטה ובפעם השניה ע"י הבחישה בכף.
ודבר זה כבר נפתח בגדולים, מקור הדין בסימן שיח סעיף יח שאסור להגיס בסיר שאינו מבושל כל צרכו, אבל בסיר שהוא מבושל כל צרכו לפי המחבר אין איסור של מגיס, כי כל האיסור של מגיס הוא משום קירוב בישול. וברגע שהתבשיל מבושל כל צרכו מלאכת הבישול הגיעה לסיומה. וממילא למחבר ובני ספרד ההולכים לאורו הגדול הבחור הנ"ל לא עבר שום איסור.
אבל הרמ"א סיים "ולכתחילה יש להזהר בקדירה בכל עניין".
הביאור בזה שיש שני חומרות במגיס. האחד, חומרת הכל בו שאסור להגיס בכלי שנמצא על האש אפילו שהוא מבושל כל צרכו, והתיר רק באופן שהורידוהו מעל האש. והשני, חומרת מהר"י וייל שאוסר להגיס ולהוציא גם בכלי ראשון שאינו על האש. ולשיטתו צריך להריק את האוכל לכלי שני ואז להוציא את האוכל.
והט"ז תמה מאד על חומרת מהר"י וייל וכתב, שהרוצה להחמיר בהגסה יחמיר, אבל להוציא בכף מותר בתבשיל שבושל כל צרכו. והמ"ב העתיק אותו.
ועל חומרת הכל בו כתב שהיא חומרא גדולה מאד ואין לה טעם.
היוצא לנו שהבחור הלז נכנס בפלוגתת המחבר ורמ"א ולכן הוי ספק פלוגתא.
