תשובה בענין מי מברך ספירת העומר בציבור הרב או השץ
אל מעלת כבוד המופלא, בפז לא יסולא, דעסיק בתורה תדירא, חשיכה כאורה, לילה כיום יאירה, ה"ה ... ני"ו ויצ"ו
אחר דרישת שלום כבוד תורתו כנהוג !
בענין שאלתך על ספירת העומר על ידי המרא דאתרא, האם נאה ויאה שיברך הרב או שמא עדיף בכלל שיברך הש"ץ. אביא הידוע לי בזה לע"ע בקצירת האומר, ודי בזה לחכם שכמותו, תרב גדולתו, אשרי יולדתו, וזה החלי בעזר העוזר האמיתי:
במדרש (בראשית רבה פרשה כ' אות ג') אמרו: "וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹאת, תָּנֵי רַבִּי חִיָּא בַּגְּדֻלָּה מַתְחִילִים מִן הַגָּדוֹל, וּבְקַלְקָלָה מַתְחִילִים מִן הַקָּטָן. בַּגְּדֻלָּה מַתְחִילִים מִן הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י', ו'): וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר", ע"כ. כלומר, בכל דבר שעל ידי הקדמתו תיראה גדולתו לעומת אחרים, שנאמר (שמואל ב', ח' י"ח): ובני דוד כהנים היו, וכי כהנים היו, אלא מה כהן נוטל בראש, שהכהן יש להקדימו בכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון בקריאת התורה, וליטול מנה יפה ראשון, אף תלמיד חכם נוטל בראש. וכן מצינו בגמ' (נדרים סב.): "אמר רבא: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא שרו לי תיגראי ברישא, דכתיב: ובני דוד כהנים היו, מה כהן נוטל בראש, אף תלמיד חכם נוטל בראש". ובני דוד חכמים היו, ולכך דינם היה ככהנים. וע"ע במדב"ר (פט"ו אות י"ז), ובתו"כ (שמיני), ובסוף מכילתא דמילואים.
ולאור כך היה נראה דהמנהג הנכון הוא לכבד תלמיד חכם או אדם חשוב לברך ולספור את העומר, והוא לפי שנוהגים בו על ידי מנהג חשיבות.
אך היה נראה מטעם נוסף שיתנו דיקא לחכם או אדם חשוב לברך ולספור העומר, והוא משום שאדם שאינו בן תורה יסבור שהוא מוציא את הרבים ידי חובתם על ידי ברכתו, ועל ידי ספירתו, וממילא יכוון עליהם, ואח"כ יווצר לן בורכא, שהרי הקהל יברכו ויספרו ואית לן בהא חשש ברכה לבטלה, על כן מכבדים בן תורה או רב המקום, והוא מכוון להדיא שלא יוציא שום אדם, אולם אפ הקהל אינו מכוון לצאת יד"ח, מה בכך שהמברך מכוון עליהם, אלא יש כאן עשה דכבוד התורה לכבד התורה לומדיה וחכמיה.
ובעיקר טעם זה, הנה במשנ"ב (תפ"ט סק"ה) כתב: "ומיהו מנהג בכל ישראל שכל אחד מברך וסופר לעצמו ואין סומכים על הש"ץ", אכן יש לידע אשר פסק הגר"ז בשו"ע שלו (תפ"ט סעי' י"ב): "שמע הספירה מאחד או מציבור שספרו, ולא נתכוון כלל להוציאו וגם הוא לא נתכוון לצאת בשמיעה זו, אלא שמע לפי תומו, לא יברך כשיספור בלילה, שהשומע כעונה, ואפילו היה מחשב אין אני מתכוון לצאת בספירה זו אין זה כלום להאומרים שמצוות אין צריכות כוונה כלל, אלא אם כן מחשב אני מתכוון שלא לצאת בה", ובפרט דיעוי' במ"ב (שם סקי"ז) שכתב ג"כ בשם המג"א שלענין ברכה שצריך להזכיר שם שמים צריך לחשוש להך דעה.
והיא שיטה מחודשת שאינה מובאת בשאר פוסקים, שאין די במה שמחשב שאין רוצה לצאת, אלא צריך לחשוב שהוא מתכוון שלא לצאת בספירה זו, דהיינו שצריך כוונה הפכית, והגר"ז עצמו מביא שיטתו זאת גם בהל' ברכת הפירות (סי' רי"ג סעי' ד'), וע"ש מ"ב (סקי"ח) וכן בהלכות מצוות צריכות כוונה (סי' ס') ובמ"ב וביה"ל (שם) שאינו מביא כלל שיטתו, ויל"ע.
ומ"מ כתב בשו"ת ישועות משה להגרי"מ אהרונסון זצ"ל (ח"ג סי' מ"ט): ולפי דבריו ראוי לכל מדקדק בשעה ששומע ברכת הש"ץ וספירתו לכוון בפירוש שמתכוון הוא לא לצאת י"ח, וידקדק לענות "ב"ה וב"ש" שזה ג"כ כגילוי דעת שאין רוצה לצאת ולא כמו שנוהגין ההמון שמדקדקין לא לענות "ב"ה וב"ש". ועיי"ש שמסביר לפי"ז את המנהג שמכבדים את האב"ד והרב לברך ולא הש"ץ, כי אפשר שבין הציבור יש אנשים שאין יודעים ליזהר בזה, והרב יודע ההלכה ומכוון ומתנה בפירוש שכוונתו לא להוציא את ציבור השומעים, ועי"כ אין הציבור יוצאים י"ח אף שלהם אין כוונה לזה.
והוסיף וכתב שם: ובדוחק אפשר להצדיק מנהג העולם שאין מכוונין כנ"ל ובכל זאת מברכין לעצמן אחר ברכת הש"ץ, שכיון שכן המנהג מאז ומקדם, הרי זה כאילו התנו בפירוש שלא לצאת ידי חובתן מהש"ץ. ובפשוטו נראה דאין זה דוחק אלא הכרח לומר כן ונכון הוא, עפ"י המשך דברי הגר"ז (סעי' י"ד) שהשואל את חבירו כמה ימי ספירה היום, והלה ענה לו את יום הספירה, מ"מ יכול השואל לספור בברכה "אף ששמע כבר הספירה מהמשיב מכל מקום בשעה ששמע היה בדעתו לחזור ולספור שהרי בשביל כך הוא שומע ונמצא שהיה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו", א"כ ה"ה ממש בשומע מהש"ץ לפני ספירתו שכל שמיעתו הוא כדי שידע את יום הספירה, ובדעתו בעת השמיעה לחזור ולספור והוי כמכוון בפירוש שלא לצאת.
וסייג לדבריו בשו"ת ישועות משה (שם): אכן, אף ללימוד זכות זה, הרי זה דווקא במי שמתפלל עתה במנין זה ומברך עתה, אבל אם אינו מברך עכשיו עם מנין זה, וכן ההולך לפי תומו ושומע את הברכה והספירה צריך שיכוון מפורש שאינו רוצה לצאת י"ח בשמיעה זו, ואם לא כיון כך ראוי שלא יברך אח"כ לעצמו, אלא יבקש מחבירו הסופר שיוציאנו בברכת הספירה.
ובפס"ת כתב, שאפשר שיועיל אם יתנה בתחילת ימי הספירה שכל ברכות ספירת העומר שישמע מאחרים עד סוף ימי הספירה הרי הוא מתכוון מעתה שאינו רוצה לצאת בהם, וכעין מש"כ בשו"ע (יו"ד סי' רע"ד סעי' א') לענין כתיבת ס"ת לשם קדושת ס"ת שכשהסופר אומר בתחילת הספר די לכל הספר, וכמ"ש בס' חלקת יהושע (מאמר ד' אות ד') לענין מסירת מודעה בבוקר על השמות הקדושים של כל היום, ועיי'.
ויש להוסיף סמך נוסף להנהגה זו שמברך וסופר הרב או האיש החשוב דיקא, שהרי יש מרבותינו הפוסקים שכתבו להקל לו לספור אף בששכח יום אחד, ואכ"מ.
ויש להאריך בזה עוד, אך אין הזמן עומד בזה לרשותי, לכך אנקוט כמאמר חז"ל "תן לחכם ויחכם עוד" – חכם דיקא.
בענין שאלתך על ספירת העומר על ידי המרא דאתרא, האם נאה ויאה שיברך הרב או שמא עדיף בכלל שיברך הש"ץ. אביא הידוע לי בזה לע"ע בקצירת האומר, ודי בזה לחכם שכמותו, תרב גדולתו, אשרי יולדתו, וזה החלי בעזר העוזר האמיתי:
במדרש (בראשית רבה פרשה כ' אות ג') אמרו: "וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹאת, תָּנֵי רַבִּי חִיָּא בַּגְּדֻלָּה מַתְחִילִים מִן הַגָּדוֹל, וּבְקַלְקָלָה מַתְחִילִים מִן הַקָּטָן. בַּגְּדֻלָּה מַתְחִילִים מִן הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י', ו'): וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר", ע"כ. כלומר, בכל דבר שעל ידי הקדמתו תיראה גדולתו לעומת אחרים, שנאמר (שמואל ב', ח' י"ח): ובני דוד כהנים היו, וכי כהנים היו, אלא מה כהן נוטל בראש, שהכהן יש להקדימו בכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון בקריאת התורה, וליטול מנה יפה ראשון, אף תלמיד חכם נוטל בראש. וכן מצינו בגמ' (נדרים סב.): "אמר רבא: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא שרו לי תיגראי ברישא, דכתיב: ובני דוד כהנים היו, מה כהן נוטל בראש, אף תלמיד חכם נוטל בראש". ובני דוד חכמים היו, ולכך דינם היה ככהנים. וע"ע במדב"ר (פט"ו אות י"ז), ובתו"כ (שמיני), ובסוף מכילתא דמילואים.
ולאור כך היה נראה דהמנהג הנכון הוא לכבד תלמיד חכם או אדם חשוב לברך ולספור את העומר, והוא לפי שנוהגים בו על ידי מנהג חשיבות.
אך היה נראה מטעם נוסף שיתנו דיקא לחכם או אדם חשוב לברך ולספור העומר, והוא משום שאדם שאינו בן תורה יסבור שהוא מוציא את הרבים ידי חובתם על ידי ברכתו, ועל ידי ספירתו, וממילא יכוון עליהם, ואח"כ יווצר לן בורכא, שהרי הקהל יברכו ויספרו ואית לן בהא חשש ברכה לבטלה, על כן מכבדים בן תורה או רב המקום, והוא מכוון להדיא שלא יוציא שום אדם, אולם אפ הקהל אינו מכוון לצאת יד"ח, מה בכך שהמברך מכוון עליהם, אלא יש כאן עשה דכבוד התורה לכבד התורה לומדיה וחכמיה.
ובעיקר טעם זה, הנה במשנ"ב (תפ"ט סק"ה) כתב: "ומיהו מנהג בכל ישראל שכל אחד מברך וסופר לעצמו ואין סומכים על הש"ץ", אכן יש לידע אשר פסק הגר"ז בשו"ע שלו (תפ"ט סעי' י"ב): "שמע הספירה מאחד או מציבור שספרו, ולא נתכוון כלל להוציאו וגם הוא לא נתכוון לצאת בשמיעה זו, אלא שמע לפי תומו, לא יברך כשיספור בלילה, שהשומע כעונה, ואפילו היה מחשב אין אני מתכוון לצאת בספירה זו אין זה כלום להאומרים שמצוות אין צריכות כוונה כלל, אלא אם כן מחשב אני מתכוון שלא לצאת בה", ובפרט דיעוי' במ"ב (שם סקי"ז) שכתב ג"כ בשם המג"א שלענין ברכה שצריך להזכיר שם שמים צריך לחשוש להך דעה.
והיא שיטה מחודשת שאינה מובאת בשאר פוסקים, שאין די במה שמחשב שאין רוצה לצאת, אלא צריך לחשוב שהוא מתכוון שלא לצאת בספירה זו, דהיינו שצריך כוונה הפכית, והגר"ז עצמו מביא שיטתו זאת גם בהל' ברכת הפירות (סי' רי"ג סעי' ד'), וע"ש מ"ב (סקי"ח) וכן בהלכות מצוות צריכות כוונה (סי' ס') ובמ"ב וביה"ל (שם) שאינו מביא כלל שיטתו, ויל"ע.
ומ"מ כתב בשו"ת ישועות משה להגרי"מ אהרונסון זצ"ל (ח"ג סי' מ"ט): ולפי דבריו ראוי לכל מדקדק בשעה ששומע ברכת הש"ץ וספירתו לכוון בפירוש שמתכוון הוא לא לצאת י"ח, וידקדק לענות "ב"ה וב"ש" שזה ג"כ כגילוי דעת שאין רוצה לצאת ולא כמו שנוהגין ההמון שמדקדקין לא לענות "ב"ה וב"ש". ועיי"ש שמסביר לפי"ז את המנהג שמכבדים את האב"ד והרב לברך ולא הש"ץ, כי אפשר שבין הציבור יש אנשים שאין יודעים ליזהר בזה, והרב יודע ההלכה ומכוון ומתנה בפירוש שכוונתו לא להוציא את ציבור השומעים, ועי"כ אין הציבור יוצאים י"ח אף שלהם אין כוונה לזה.
והוסיף וכתב שם: ובדוחק אפשר להצדיק מנהג העולם שאין מכוונין כנ"ל ובכל זאת מברכין לעצמן אחר ברכת הש"ץ, שכיון שכן המנהג מאז ומקדם, הרי זה כאילו התנו בפירוש שלא לצאת ידי חובתן מהש"ץ. ובפשוטו נראה דאין זה דוחק אלא הכרח לומר כן ונכון הוא, עפ"י המשך דברי הגר"ז (סעי' י"ד) שהשואל את חבירו כמה ימי ספירה היום, והלה ענה לו את יום הספירה, מ"מ יכול השואל לספור בברכה "אף ששמע כבר הספירה מהמשיב מכל מקום בשעה ששמע היה בדעתו לחזור ולספור שהרי בשביל כך הוא שומע ונמצא שהיה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו", א"כ ה"ה ממש בשומע מהש"ץ לפני ספירתו שכל שמיעתו הוא כדי שידע את יום הספירה, ובדעתו בעת השמיעה לחזור ולספור והוי כמכוון בפירוש שלא לצאת.
וסייג לדבריו בשו"ת ישועות משה (שם): אכן, אף ללימוד זכות זה, הרי זה דווקא במי שמתפלל עתה במנין זה ומברך עתה, אבל אם אינו מברך עכשיו עם מנין זה, וכן ההולך לפי תומו ושומע את הברכה והספירה צריך שיכוון מפורש שאינו רוצה לצאת י"ח בשמיעה זו, ואם לא כיון כך ראוי שלא יברך אח"כ לעצמו, אלא יבקש מחבירו הסופר שיוציאנו בברכת הספירה.
ובפס"ת כתב, שאפשר שיועיל אם יתנה בתחילת ימי הספירה שכל ברכות ספירת העומר שישמע מאחרים עד סוף ימי הספירה הרי הוא מתכוון מעתה שאינו רוצה לצאת בהם, וכעין מש"כ בשו"ע (יו"ד סי' רע"ד סעי' א') לענין כתיבת ס"ת לשם קדושת ס"ת שכשהסופר אומר בתחילת הספר די לכל הספר, וכמ"ש בס' חלקת יהושע (מאמר ד' אות ד') לענין מסירת מודעה בבוקר על השמות הקדושים של כל היום, ועיי'.
ויש להוסיף סמך נוסף להנהגה זו שמברך וסופר הרב או האיש החשוב דיקא, שהרי יש מרבותינו הפוסקים שכתבו להקל לו לספור אף בששכח יום אחד, ואכ"מ.
ויש להאריך בזה עוד, אך אין הזמן עומד בזה לרשותי, לכך אנקוט כמאמר חז"ל "תן לחכם ויחכם עוד" – חכם דיקא.
(מתוך 'תשובה' שכתבתי בזה מכבר)
