רבות מרבותינו הפוסקים פסקו דס"ס לחומרא בברכות מברכים. והמה הלבוש בהלכות ציצית סימן יז סק"ב, הפרי חדש סימן תפט ס"ח, הגרע"א סימן יז על מג"א סק"ב, המאמר מרדכי סימן יז סק"ג והגר"ז בשו"ע שלו סימן תפט סכ"ה, והלח"מ פ"ד מהל' ברכות ה"ו ביאר דכן הוא דעת הרמב"ם.
והוכיחו מפסק השו"ע בסימן תפט דהמסופק אם לא ספר יום אחד ממשיך לברך, ולכאורה הטעם הוא שישנו ס"ס, דשמא ספר ואת"ל לא ספר שמא הלכה כסוברים דכל יום מצוה בפנ"ע ויכול להמשיך לספור בברכה.

אולם הנשמת חיים כלל ה אות ו והגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד או"ח סי' ז אות ד והחיד"א במחזיק ברכה או"ח סי' ז, כתבו דאין מברך בס"ס. ודחו הראיה מדברי השו"ע, דשאני התם דהספירה מדאורייתא. וכן מדוקדק בדברי התרומת הדשן סי' לז ע"ש היטב.

ואמנם דפשוט דהברכה מדרבנן היא, אך כוונתם דשאני ברכה על מצוה דאורייתא מברכה על מצוה דרבנן,דאמרינן שהברכה נגררת אחר המצוה, דבס"ס אם צריך לברך, אין מברך, אך ס"ס אי קיים המצוה דאורייתא, הלא ספק דאורייתא לחומרא, והריהו מצווה במצווה, ושפיר הוי בכלל וציוונו, והחיוב הברכה הוא חיוב וודאי. [וכן מבואר בב"י בסי' תפט ס"ו מהמרדכי דהברכה נגררת אחר המצוה ע"ש].

והנה הטור בסימן יז ס"ב הביא דעת הרמב"ם דטומטום ואנדרוגינוס חייבין בציצית מספק אך יתעטפו בלא ברכה, וכ"פ השו"ע שם, וביאר הב"י דחייבים משום ספק דאורייתא, וביאר המ"ב דלא יברכו משום דהברכה מדרבנן, ולכאורה מוכח דאין חיוב ברכה על קיום מצוה מספק.

אולם בסימן סז פסקו הטוש"ע דהמסופק אם קרא ק"ש חוזר וקורא ומברך אע"ג דהברכה מדרבנן. ועמד ע"ז הדרישה, וחילק דגבי טומטום הספק אם כלל בר חיובא אך בסימן סז הא בחזקת חיוב הוא וספק אם יצא יד"ח ולהכי קורא ק"ש בברכותיה, וכ"כ הכנסת הגדולה בסימן סז.

ולכאורה חילוק זה א"ש רק אי"נ דמעיקר הדין אין הברכה נגררת אחר המצוה וקיום הברכה הוא רק על מצוה מחיוב ודאי, רק דהיכא דאיכא חזקת חיוב על הברכה חייב לברך מדין הברכה, אך הסוברים דחיוב הברכה קיים כל היכא דעושה מצוה גם מספק אין לחלק כה"ג דמה איכפ"ל אי איכא או ליתא חזקת חיוב.

וביותר הא גם אחר חילוק הדרישה, הרי דעת הרא"ש בתשובה טו, הביאו הפרישה בסימן סז, והריא"ז הובא בשלטי גיבורים ברכות יב ע"א מדה"ר, דהמסופק אם קרא ק"ש חוזר וקורא בלא ברכה, ודלא כהרמב"ם פ"ב מק"ש הי"ג ורבינו יונה ברכות שם והמאירי ברכות כא ע"ב, ומכח דאין הברכה נגררת אחר המצוה, וצ"ל דכן דעת השו"ע וכנ"ל, רק דחזקת חיוב שאני וכמש"כ הדרישה. ובאמת דבדעת הרמב"ם נח' המפרשים דהרשב"א בתשו' סי' שכ הובא בכס"מ שם כתב דדעת הרמב"ם דאין מברך בקיום מצוה מספק וכמש"פ הרמב"ם גבי מילה פ"ג ממילה ה"ו וגבי שמיני דסוכה שהוא ספק שביעי פ"ו מסוכה ה"ג, וק"ש שאני שמעיקרא כך היתה תקנה דכל שהוא חייב לקרות גם מספק קורא עם ברכותיה, וכ"פ המ"ב בסי' סז סק"ד, והכס"מ לא כתב כן וכן בב"י אלא דדעת הרמב"ם כרבינו יונה, וכ"כ הט"ז, אולם כבר הגר"א הוכיח לא כן מדברי הרא"ש בחולין ר"פ כיסוי הדם דפליג על רבינו יונה וכתב דכן הוא דעת הרמב"ם פי"ד משחיטה ה"ד.
ויוצא מכל הנ"ל דשני עמודי ההוראה הרמב"ם והרא"ש ס"ל דדין הברכה הוא רק בקיום מצוה מוודאי, ופסק השו"ע בסי' תפט ע"כ דס"ל דס"ס בברכות חייב.​

דעת המ"ב בס"ס לברך:

המעיין בדעת המ"ב מבוכה ימצא. דהלא בסימן תפט ביאר פסק השו"ע דהמסופק מברך משום דס"ס בברכות חייב, וכן בסימן סז סק"ד הביא הרשב"א בתשובה דאין הברכה נגררת אחר המצוה, וממילא מוכח דמברך בספיה"ע משום ס"ס, ולא משום דהמצוה מדאורייתא וכנ"ל. וכן משמע בסימן יא סק"ז דכתב המ"ב דאם טוה הציצית וחשב שיהיה לשמה, אך לא אמר בפירוש בהתחלה אלא בסוף, יש לצדד להקל בזה, דס"ס הוא, וחזינן דהתיר הציצית לברך עליה מטעם ס"ס. וע"ע בביה"ל סימן יד ד"ה בלא כונה דכתב, דאי חשב לשמה בהטיל חוטי הציצית, יוכל לברך מטעם ס"ס, שמא הלכה דסגי במחשבה ושמא הלכה כהרמב"ם דאי"צ תליה לשמה, אך שם הביא עוד טעם לברך דתלית החוטין סתמא לשמא קאי דלא כטוית החוטין. וכן בשער הציון סימן רז סק"ו כתב, דלא חוזר ומברך המסופק אם אכל כזית בכדי אכילת פרס, ומשום דאין הלכה כר"י דלברכת בורא נפשות אי"צ שיור, ונשאר רק ספק אחד, ומשמע דאם הוי ס"ס חוזר ומברך. וכן משמע בשער הציון בסימן תרצא סק"ט, דהביא הלבושי שרד וכן מצדד, דיכול לברך על מגילה דעשה פרשותיה פתוחות, משום דאיכא דעת ה"ר משה מינץ דכשר בכה"ג דלא כרמ"א שם, ואת"ל דפסולה היא, הא איכא למ"ד דאפשר לברך על מגילה פסולה, ומשמע דמטעם ס"ס מברך. אולם בסימן רטו סק"כ כתב להדיא "כתבו האחרונים דאפילו יש ס"ס להצריך ברכה, כגון ספק אכל כזית או לא ואת"ל לא אכל שמא הלכה דעל בריה אפי' פחות מכזית מברכין, אפה"כ ספיקו להקל ולא יברך. וכן בביה"ל בסימן ז ד"ה להתפלל מיד, הביא דברי הארצות החיים דלא אמרינן ס"ס בברכות, ושאני התם דרוב הפוסקים ס"ל דלתפילה יכול לברך על נט"י.​

ולכאורה נידון זה תלוי בעיקר הביאור בהאי דינא דס"ס לקולא המבואר בכתובות ט ע"א, דהנה המל"מ פ"ד מבכורות ה"א כתב "וטעמא דמלתא דכיון דאיכא ס"ס חשיב מיעוטא דמיעוטא ולא חשיב ספק ומש"ה אזלי' לקולא", ומבואר דספק אם יש ספק ל"ח כלל לספק. ולפי"ז, סיבה לא מצאתי אמאי בס"ס לברך, לא יברך, הלא מצב כזה לא מוגדר כספק. [וידוע דברי הרשב"א בתשובה ח"א סימן תא דמדין רוב הוא, והגרי"ג אדלשטיין ביאר דאין כוונתו מדין רוב אלא כרוב [דהלא כתב דאפשר דהוא יותר מרוב], וי"ל דענינו כרובא דלית"ק דגדרו הוא לאי הסתפקות ולבטל הספק ולא כרובא דאית"ק דקיים ספק רק מוכרע הוא].
אלא דבמרדכי ביבמות אות כא מבואר לא כן דכתב דיש להחמיר גם בס"ס, ומבואר דרק דינא הוא לא לחשוש בדיעבד, ושפיר י"ל דמשום חומר דלא תשא אין לברך.​
  • יישר כח
  • תודה
  • שכוייח
תגובות: נקודה טובה, התורה, אוצר התורה ו-2 אחרים