כלים החייבים בטבילה
איתא בגמרא מסכת עבודה זרה דף עה: - וזה לשון הגמרא:
"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפי' כלים חדשים במשמע דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו ואפילו הכי בעי טבילה מתקיף לה רב ששת אי הכי אפי' זוזא דסרבלא נמי א"ל כלי סעודה אמורין בפרשה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה אבל שאולין לא רב יצחק בר יוסף זבן מנא דמרדא מעובד כוכבים סבר להטבילה א"ל ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן כלי מתכות אמורין בפרשה אמר רב אשי הני כלי זכוכית הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמו קוניא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר כתחלתו וחד אמר כסופו והלכתא כסופו איבעיא להו משכנתא מאי אמר מר בר רב אשי אבא משכן ליה עובד כוכבים כסא דכספא ואטבליה ואישתי ביה ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמיא אי משום דחזי לעובד כוכבים דדעתיה לשקועיה".
מבואר בגמרא כמה כללים לכלים החייבים בטבילה – ונבארם בקיצור, ואחר כך נפרט אחד אחד לפרטיו ודקדוקיו:
- כלים לקוחים מגוי – בין חדשים ובין ישנים, והגמרא מוכיחה זאת מזה שהפסוק כותב זאת אחרי הליבון – שאז הם כמו כלים חדשים.
- רק לקוחים ולא שאולים. והטעם, כיוון שנלמד ממעשה דכלי מדין, ושם היה לקיחה לעולם – לכך רק כלים שלקוחים מגוי ולא שאולים לזמן חייבים בטבילה. לגבי כלים שכורים, וכלים שנמצאים אצל ישראל במשכנתא – יבואר לקמן בהרחבה.
- רק כלי מתכות, והטעם כנ"ל שזה היה המעשה במדין. וכמו שמבאר רש"י, וזה לשונו:
"כלי מתכות אמורין - לענין טבילה בכלי עובדי כוכבים דכתיב (במדבר לא) אך את הזהב וגו'".
אמנם הגמרא מחדשת, שגם כלי זכוכית הוא בכלל כלי מתכות, משום שאם נשברו אפשר להתיך אותם ולתקנם. אמנם דין זה הוא לכו"ע מדרבנן, אף לדעות שטבילת כלים מדאורייתא.
לגבי כלי שאינו ממתכת אבל מצופה במתכת, נבאר בהמשך דינו.
- רק כלי סעודה. והטעם כנ"ל, שזה נאמר בפרשת כלי מדין, וכמו שמבאר רש"י וזה לשונו:
"כלי סעודה אמורין בפרשה - דהכתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש ע"י האור אלא כלים של צורכי סעודה ובהנהו כתיב וטהר טבילה אבל זוזא דסרבלא לא".
גדר כלי סעודה – יבואר אי"ה בהמשך.
כלים שאינם לקוחים מגוי
בגמרא מבואר שרק כלים לקוחים מגוי חייבים בטבילה, אבל כלים שאולים לא.
ולגבי כלים שכורים מגוי, כתב הטור בסימן ק"כ שהוא הדין שפטורים מטבילה, וזה לשון הטור:
"ודוקא בלוקח כלי מן הנכרי. אבל שואל או שוכר ממנו, אין צריך".
וכתב על כך הבית יוסף שם, וזה לשונו:
"ודוקא בלוקח כלי מן הנכרי אבל שואל או שוכר ממנו א"צ. בסוף מסכת ע"ז (שם) אר"נ ל"ש אלא בלקוחין וכמעשה שהיה פי' בכלי מדין אבל שאולין לא ומשמע דשכורים שוים לשאולין וכ"כ הרשב"א בת"ה".
וכך פסק גם בשולחן ערוך סימן ק"כ סעיף ח', וזה לשונו:
"השואל או שוכר כלי מהעובד כוכבים אינו טעון טבילה".
לגבי דין כלי של עכו"ם שנמצא אצל ישראל במשכנתא, הגמרא מביאה מעשה ממר בר רב אשי שאביו טבל כלי של עכו"ם שהיה אצלו במשכנתא.
אבל מר בר רב אשי מסתפק האם היה זה בגלל שמשכנתא כזביני, ואז בכל מקרה צריך טבילה, או שמא משום שידע שהגוי רוצה להשאירו אצלו במקום החוב – ואז הוה כלקוחים, אבל אם לא יודעים – לא צריך לטבול.
וכתב על כך תוספות, וזה לשונו:
"אי משום דקסבר משכנתא כזביני. וכיון דלא איפשיטא מטבילין למשכנתא בלא ברכה ואם יש לו כלי שקנה מן העובד כוכבים המחויב טבילה יטביל זה עמו ויברך על שניהם".
היינו שתוס' סובר שבכל אופן מטבילים משכנתא בלא ברכה.
אמנם הטור בסימן ק"כ כתב, וזה לשונו:
"ואם משכן לו הנכרי כלי - אם נראה בדעת הנכרי שרוצה לשקעו בידו, צריך להטבילו. ואם אינו יודע אם בדעתו לשוקעו, מיבעיא אם צריך טבילה ולא איפשיטא, וי"א לקולא שאין צריך טבילה, וטוב להטבילו בלא ברכה, או יקנה כלי אחר ויטבילנו עמו".
היינו שהטור סובר שבמקום שיודע שבדעת הגוי לשקעו בידו – מחוייב בטבילה בברכה. ורק כשאינו יודע – יטבול בלא ברכה או עם כלי אחר.
אמנם יש לדון בדברי התוס' האם כוונתו גם כשיודע בבירור שדעתו לשקעו בידו.
והבית יוסף שם מביא את דעת הרמב"ם שכשאינו יודע אם דעתו לשקעו בידו – אינו צריך טבילה, וזה לשונו:
"ואם משכן לו הנכרי כלי וכו' שם איבעיא להו משכנתא מאי אמר מר בר רב אשי אבא משכן לו נכרי כסא דכספא ואטבליה ואישתי ביה ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמי אי משום דחזי לנכרי דדעתיה לשקועיה כלומר שלא לפדותו עוד משמע בהדיא דהיכא דדעתיה לשקועיה פשיטא לו דבעי טבילה ובלא דעתיה לשקועיה הוא דאיבעיא לן ולא איפשיטא ופסק הרמב"ם בפי"ז מהמ"א לקולא וכתב הר"ן דלטעמיה אזיל שסובר דטבילת כלים אינה אלא מדברי סופרים אבל הרשב"א כתב בשם הראב"ד דמשכנתא צריכה טבילה ונ"ל שהוא העיקר ע"כ וכתב סמ"ג שגם מקצת רבותינו שבצרפת פוסקים להקל ויש מטבילין אותו בלא ברכה וכ"כ במרדכי".
אמנם בשולחן ערוך פסק כדעת הטור, וזה לשונו (סימן ק"כ סעיף ט'):
"משכן גוי כלי לישראל אם נראה בדעת הגוי שרוצה לשקעו בידו טעון טבילה ואם לאו יטבילנו בלא ברכה או יקנה כלי אחר ויטבילנו עמו".
ואם טבלו כשלא ידע אם דעתו לשקעו בידו, ואחר כך החליט הגוי לשקעו, כותב הבית יוסף בשם תשובה אשכנזית שצריך לטבלו שוב בלא ברכה, וזה לשונו:
"מ"כ בתשובה אשכנזית כשנשתקע ברשות ישראל צריך טבילה שנייה בלא ברכה דראשונה כלא זבניה דמי וכעומד ברשות הנכרי דמי הלכך לא מהני אותה טבילה וצריך להטבילו לאחר שבא לרשות ישראל".
וכך פסק גם הרמ"א בסימן ק"כ סעיף ט', וזה לשונו:
"ואם לבסוף נשתקע בידו יחזור ויטבילנו בלא ברכה".
ולגבי כלי של ישראל שהיה אצל גוי במשכנתא, כותב תוס' שאף לדעת הסוברים שמשכנתא כזביני היינו רק אצל ישראל, אבל אצל עכו"ם לכו"ע לאו כזביני הוא, וזה לשון התוס':
"אבל הממשכן כלי לעובד כוכבים וחזר ופדה אין צריך טבילה אע"ג דמספקא ליה לתלמודא אי משכנתא כזביני לענין הא ודאי פשיטא דלא הוי כזביני".
ולגבי כלים שגנבם גוי, או שלקחתם המלכות בחזקה, כותב הדרכי משה בסעיף קטן י"א, וזה לשונו:
"ושר ומושל שאנס כלים מיד ישראל ואח"כ החזיר אפי' בחנם צריך טבילה דהואיל ולקחם ממנו בחזקה ואונס הוי כשלו וכשהחזירן הוי כאילו קנה הישראל ממנו אבל אם נגזל ממנו בשדה או נגנב אע"פ שנתייאשו לגמרי מאחר שגנב וגזלן אין רשאי להחזיק בו בפירסום לא נקרא שם נכרי עליו וא"צ טבילה".
