מדבר שקר תרחק, תמיד ?! (חלק ד)

חומרת עוון שקר ועומק חובת ההרחקה ממנו מן המפורסמות הן, ואף על פי כן שנינו בגמרא כי במצבים מסוימים הותר, ואף מצווה היא, לשנות מן האמת. אלא שכאן עלינו לשרטט את קו הגבול הדק, ולברר את הגדר המעשי שקבעו לנו רבותינו בהנהגת הדיבור: האם בשעת הצורך הופקרה הרצועה והותר השקר המוחלט, או שמא חותם האמת מחייב אותנו בכל עוז לצמצם את הכזב, ולנקוט אך ורק בלשון עמומה המשתמעת לב' אנפי? מתוך יסוד זה נבוא לברר את חובת הדקדוק בלשון הכפולה בהיתרי חז"ל​

גדר אופן השינוי – חובת "לשון המשתמעת לתרי אנפי" וההרחקה משקר גמור​

א. חקירת יסוד ההיתר: הופקרה הרצועה או שמא צמצום האיסור?
הנה מצינו בדברי חז"ל בכמה דוכתי דאוקמוה להלכתא שנקטו היתרא לשנות מן האמת מפני השלום או מפני ענווה ודרך ארץ, וכדאיתא במסכת יבמות (סה:) "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום", ובמסכת בבא מציעא (כג:) "בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במיליהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא".

ויש לחקור בעיקר גדר היתר זה, אי נימא דבמקום שהותר לשנות הופקרה הרצועה לחלוטין והותר לאדם להוציא מפיו שקר גמור וכזב מוחלט ללא כל מורא, או דלמא חובת ההרחקה משקר במקומה עומדת בכל תוקף, וכל היכא דאפשר למעט בכזב חובה גמורה היא לעשות כן, וגדר ההיתר אינו אלא לנקוט בלשון עמומה שאינה שקר מוחלט מצד כוונת הדובר, אלא שהשומע טועה מעצמו בהבנתה.



ב. שיטת רבינו יהודה החסיד והכרעת החפץ חיים
והנה, יסוד גדול וראש פינה להאי מילתא חזינו בדברי רבינו החסיד בספר חסידים (סימן תתרס"א), דנקט בפשיטות דאף באותן דוכתי שהתירו חכמים לשנות, אין לומר שקר ממש אלא יש לנקוט בלשון שמשמעותה כפולה ("לתרי אנפי"), באופן שהשומע יטעה מעצמו בדברים אך מצד האמת והכוונה הפנימית אין כאן כזב מוחלט.
וכשיטה זו פסק להלכה ולמעשה מרן בעל החפץ חיים בספרו חפץ חיים (הלכות רכילות, כלל א, סעיף ח, בציור של "חצי סיפור"), וזה לשון קדשו:​

הרי לנו דיוק נפלא בדברי ה"חפץ חיים": אף במקום שישנו היתר גמור לשנות מפני השלום ולמנוע איסור רכילות, מכל מקום אינו היתר גורף לשקר לכתחילה, אלא אדרבה, מוטלת על האדם חובה גמורה להשתדל בכל עוז שלא להוציא שקר גמור מפיו, אלא לנקוט בלשון משתמעת שאינה כזב מוחלט. ורק אם מבין שכלו כל הקיצין וחברו לא יקבל את התשובה העמומה, ועיקרו של שלום יתקלקל, רק אז הותר לו לומר שקר גמור.



ג. הוראת פוסקי דורנו: הגרי"ש אלישיב והגר"ח קנייבסקי
בדרך זו ממש צעד ונקט מרן פוסק הדור הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, והובאו דבריו בספרו אשרי האיש (אורח חיים, חלק א, פרק ל, אות יז), בזה הלשון:​

ודברים מפורשים בזה ראיתי להאי גיסא בדברי מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי זיע"א בספרו ארחות יושר (סימן א, ד"ה והחמירו) ובפירושו למסכת כותים (פירוש מטהר, אות ל), דאייתי סמוכין ויסודות כבירים לזה מדברי הראשונים, וכתב וז"ל:​

ד. יסוד המדרש בהנהגת יעקב אבינו מול עשו
ומקורם של דברים טהור הוא מדברי המדרש (בראשית רבה, פרשה עח, סימן יד) על הפסוק "עד אשר אבא אל אדוני שעירה", ואמרו שם:​

הרי לן חזיון נורא ויסוד עצום למעשה: אף שהיה ליעקב אבינו היתר גמור לשנות מפני הרמאות של עשו ועיוות הדרך, וכדאמרינן בגמרא בעבודה זרה (כה.) "ישראל שנזדמן לו גוי... שאלו להיכן הולך – ירחיב לו את הדרך", מכל מקום יעקב אבינו, שעליו העיד הכתוב "תתן אמת ליעקב", לא רצה בשום אופן להוציא מפיו שקר גמור. על כן תפס בלשון המשתמעת לב' אנפי וכיוון בלבו למה שיקרה לעתיד לבוא, ורק עשו הרשע הוא זה שלא הבין את עומק כוונתו וטעה בזה מעצמו. נמצאנו למדים שחובת הדקדוק בלשון המשתמעת לתרי אנפי היא גדר עצמי במצוות האמת, ואין להקל בה ראש בשום אופן כל היכא דאיכא פתחון פה להתחמק משקר גמור.​