בס"ד
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה, עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'" (ויקרא כ"ג, ט"ו-ט"ז), בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקריבים מנחה מהתבואה החדשה לה', בחג הפסח היו מקריבים מהתבואה החדשה של השעורים ובחג השבועות היו מקריבים מהתבואה החדשה של החיטים.
אבל בימינו שאין לנו בית המקדש ואין אנחנו יכולים להקריב מנחה חדשה, ומה שנותר לנו הוא רק מצות ספירת העומר, שנצטווינו לספור כל יום מיום הקרבת מנחת השעורים בחג הפסח ועד הקרבת מנחת החיטים בחג השבועות, ועליה אנו מברכים 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר'.
ויש לתמוה, שהרי נצטווינו לספור את הימים ומדוע אנו מברכים על ספירת העומר, הגם שאנו סופרים לימי העומר אך אין אנו סופרים עומר אנו סופרים ימים ומדוע אנו מברכים על ספירת העומר.
איתא במדרש (ויקרא רבה כ"ח ו'), לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הה"ד (בראשית יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך, ע"מ, ואתה את בריתי תשמור, ואיזה זה מצות העומר.
הנה נכתבו כאן שני עניינים במצות העומר, האחד שמצות העומר קרויה ברית, ועוד נוסף על כך שהיא קשורה בברית מילה, שהרי התורה מדברת שם על ברית מילה שה' ציווה לאברהם, ועל הציווי שם מפרש המדרש 'ואיזה זה מצות העומר'.
וצריך להבין איזו שייכות יש לברית במצות העומר, והתמיהה מתעצמת בקשר בינה לבין ברית מילה, איך נקשרת היא המצות ברית שנצטווינו לכרות בשר הערלה ביום השמיני, ועוד צריך לבאר מה השייכות בין מצות העומר לירושת הארץ.
התורה מצווה עלינו לחוג שלושה מועדים שקרואים שלוש רגלים, שבאים אנו מצווים לעלות לבית המקדש להיראות את פני ה', ובמועדים אלו אנו מעלים קרבנות איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקינו, ואם נשים ליבנו שלושת מועדים אלו קשורים ליבול הארץ, בחג המצות אנו מצווים להקריב את מנחת העומר, מנחה מהיבול החדש של השעורים, חג השבועות נקרא בתורה חג הקציר, ובו מקריבים מנחה מהיבול החדש של החיטים, וכן חג הסוכות קרוי חג האסיף ויש קשר הדוק בין החג לכך שאז אנו אוספים את היבול לבית, הה"ד "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג, ט"ז), ובהם אנו מצווים להעלות גם את ביכורי האדמה, דכתיב "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך" (שמות כ"ג, י"ט).
וצריכים אנו לבאר מדוע נתקנו מועדים על פירות הארץ, שהרי א"א להתעלם מהנוכחות הברורה של תקופות המועדים, תחילת הקציר, סוף הקציר והאסיף.
ונקדים קודם ענינה של ברית, שהרי ישנו חילוק עצום בין הסכם לברית, הסכם הינו הסכמה לשותפות לצורך קידום איזה שהוא אינטרס שאני וחברי רוצים לקדם, אבל ברית הינה שותפות לא לצורך ענין מסוים אלא שותפות בעצם הקיום של שני הצדדים, והוא חיבור שמחבר שני צדדים לכדי שורש אחד, ולכן הנישואין נקראים ברית, שהאיש והאישה הנישאים כורתים ביניהם ברית וע"י כך מתחברים שניהם, הה"ד "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כ"ד).
ושמעתי מרבותיי שישנו חילוק נוסף בין כל הסכם לבין ברית, שבהסכם בעלמא לאותו ענין שאנו משתפים פעולה אנו כביכול עומדים זה לצד זה, הימין שלי הוא הימין שלו והשמאל שלי הוא השמאל שלו, כי האינטרס שלנו הינו משותף לשנינו, ואנו בדעה אחת בעניין זה, אבל בברית כששניים כורתים ברית אחד עם השני, אינם מעמידים עצמם אחד לצד השני אלא אחד כנגד השני, דהיינו אני מגיע עם ה'אני' שלי ואתה מגיע עם ה'אני' שלך ויחד אנו רוצים לקדם את עולמנו למטרה אחת ולבנות משהו משותף, כמובן שצריך שהשקפת עולמנו תהיה בצורה כללית זהה, אבל אין זה שאני מוותר על העצמיות שלי בחיבור למישהו אחר.
שהרי אם נשתמש בברית הנישואין למשל, הרי ברור שאדם שנושא אישה אינו אומר כל מה שאני כאן הוא בשבילך ואיני כאן בשביל עצמי כלל, שהרי נישואין אינם קנין עבדות לאחד מהצדדים שהרי אם כן אין זה ברית של נישואין כלל, ומאידך אין ברית הנישואין יכולה להתקיים אם אני כאן רק בשביל עצמי, וזה ברור, אלא הברית שאיש ואישה כורתים ביניהם בנישואין, זה למרות שהם עומדים אחד למול השני, והשמאל שלה הוא הימין שלו והימין שלה הוא השמאל שלו, וכל אחד מגיע בצורה שונה ובכל זאת הם מתחברים לצורך מטרה אחת שהיא להקים בית נאמן.
והנה ה' יתברך נתן לנו את ארץ ישראל, ואחר שנחלנו אותה, כל אדם מישראל פנה לעבוד את אדמתו לזרוע בדמעה כדי לקצור ברינה, זרע, חרש, השקה וכו', עד שהגיע היום המיוחל והוא פונה לקצור את פרי מעשי ידיו, האדם הזה מגיע לקצור את פרי עמלו ומביט על שדהו ואומר: כמה נאים מעשי ידיי, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, שהרי מחוקי הטבע כשהאדם עמל ויגע, מעשיו מוציאים פירות.
לכך ציווה ה' יתברך, שנקריב את ראשית קצירנו, שנזכור את ה' אלוקינו כי הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, ולכן נתקנו שלושת הרגלים על תקופות השנה הטבעית, שבזמנים שהאדם בא ליהנות ממעשי ידיו, מזכירים לו שיש מי שמנהיג את כל חוקי הטבע והוא ורק הוא הנותן כוח לעשות חיל, ולכן מצווה הוא לשמוח במעשי ידיו לפני ה' יתברך.
והנה כאשר הוציאנו ה' יתברך ממצרים אנו לא עשינו כמעט כלום מצדנו, היינו רק צריכים להראות שאנו נכונים להצטרף להיות עמו וצאן מרעיתו, והוא יתברך עשה הכל בריאה חדשה בניסים גלויים והוציאנו בזרוע נטויה ובמופתים גדולים, ויציאת מצרים נמשלה בדברי חז"ל לרועה המכניס ידו למעי בהמתו ושומט העובר, שהעובר אינו פועל מצידו כלל וכל פעולת הלידה הינה מעשה ידי הרועה, הה"ד "או הניסה אלוה-ים לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ל"ד, ד'), כמו כן כריתת הברית שנעשתה ביציאת מצרים היתה כריתת ברית של כל ישראל ככלל אחד עם הקב"ה.
וידועים הדברים שיציאת מצרים נעשתה בשם הוי"ה כדאיתא בתחילת פרשת וארא, ושם הוי"ה מסמל את הקיום מעל הטבע ע"י בריאות חדשות והנהגות מחוץ למסגרת הטבע הכללית, ומאידך שם אדנות הינו ביטוי להנהגתו יתברך בתוך הטבע, כמו שמצינו "מלפני אדון חולי ארץ" (תהילים קי"ד, ז) וכן "ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" (תהילים ח', י'), ששם אדנות נסמך פעמים רבות למילה 'ארץ' שענינה הוא, הנהגתו יתברך בתוך המהלך הטבעי בעולם, ולכן שם אדנות נקרא על מהלך הטבע, כיון שאדנות ענינה שלטון ומשילות שאלו שני ענינים המתקיימים על מציאות קיימת.
ולכן ממחרת השבת אנו מצווים להקריב מנחה מהתבואה החדשה, כיון שבמנחה זו אנו מראים שאין לנו מעצמנו כלום אף במה שנראה כלפי חוץ שאנו כן פועלים ועושים, ואף בהנהגת הטבע הנסתרת אנו יודעים שהקב"ה מנהיג את עולמו אל התכלית, וזה ענין הברית שבמצות העומר, שהרי "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קט"ו, ט"ז), דהיינו שהקב"ה נתן לבני האדם את היכולת לקדם ולפתח את הקיום בארץ, אבל גם הכוח לגדל וליצור קיום בארץ אינו שלנו אלא ממנו, ואם תאמר עד כמה שכל הכוח שלנו אינו אלא ממנו מדוע אינו פועל לבד, אלא הענין הוא שהקב"ה רצה לכרות איתנו ברית ולכן נתן לנו את היכולת ליצור ולקדם בהאי עלמא, וכדי שאנו נעמוד כנגדו ונעמיד את עצמינו באותה ברית אנו צריכים להקריב את ראשית היצירה שלנו ולומר שכל כוחנו אינו אלא ממנו והסיבה שאנו מכניסים עצמינו באותה ברית היא לא בשביל הקב"ה אלא בשבילנו "למען ייטב לך".
וזהו גם ענינה של ברית מילה, שכשאנו מסירים את הערלה אנו מכפיפים את אותו כח שניתן לנו להתרחב ולעשות פירות אליו יתברך ומראים שהכל ממנו, ולכן מצינו ענין ערלה גם במילה וגם בגידולי קרקע, שבשניהם בשביל להנות מפרי עמלינו אנו מבטאים בתחילה שכל כוחנו אינו אלא מאיתו יתברך.
ובעבור כך ירשנו את הארץ, כדי להעמיד את עצמינו ככלים בלבד אף בהנהגת הטבע, דהיינו לגלות את שם אדנות בתוך ההסתר של הטבע, ובעבור כך הובטחה הארץ לאברהם אבינו כיון שהוא גילה את הנהגתו של הקב"ה בתוך הטבע, כדאיתא בברכות (ז:), אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר "ויאמר אדני (אלהים) במה אדע כי אירשנה" (בראשית ט"ו, ח').
וזו הסיבה שאנו מברכים על ספירת העומר, שבכל שבע שבתות אלו האדם חוזר מביתו לאחר הקציר, וסופר את עומריו ומזכיר לעצמו שכל פרי מעשיו אינו אלא מאיתו יתברך, אך אם כנים הדברים צריך להבין מדוע סופרים ימים הרי כל הענין הוא ספירה של עומר.
ונקדים לבאר ענינה של ספירה, שכאשר אדם סופר הוא רוצה לצרף הרבה פרטים לכלל אחד, דאין הענין של ספירה לדעת את כל יחיד ויחיד שבפרטים, אלא לדעת את המנין הכולל של כולם, והנה כמו שהקדמנו הברית שנכרתה ביציאת מצרים היתה ברית של כל כלל ישראל ככלל אחד, אך לאחר מכן נצרכת ברית כלפי כל יחיד ויחיד, וזו הברית שבמצות העומר שכל יחיד מקריב את ראשית עריסותיו, וזו ברית שבה כל אחד נותן מעצמו ומכיר במה שיש לו שהכל ממנו יתברך.
וכך האדם סופר מ"ט ימים שהם כנגד מ"ט שערי בינה, שבהם האדם עובד ופועל מעצמו ומתקדם ומתקרב אל בוראו, ואח"כ מגיע יום הנ' שבו הוא מקריב מנחה מראשית תוצרת החיטים, וכידוע שער הנ' אינו בהשגתינו ואין האדם יכול להגיע בכוחו אל שער הנ' אלא שכשהאדם מתקרב ומגיע לשער המ"ט מסייעין בידו מן שמיא ומשפיעין עליו מלמעלה שפע קודש, וזהו ענין צירוף כל המ"ט ימים של התקדמות מצד האדם לכלל אחד שעל ידו מגיעים אנו כאיש אחד בלב אחד לקבל תורה, ואין מן האפשר לקבל תורה ביחיד שהתורה ניתנה לכל כלל ישראל, והרי איש אחד מישראל שהיה חסר במעמד הר סיני ולא היתה אפשרות לינתן תורה, אלא כל האפשרות של מסירת התורה היא ע"י איחוד כל הפרטים לכדי כלל אחד.
אך ימי הספירה עצמם הינם לכל יחיד ויחיד בפני עצמו, ועי' בספר גבורות ה' למהר"ל (פרק ל"ח) שכתב לבאר ענינו של פסח שני, וכ' שפסח ראשון הוא לרבים שהרי ברבים טומאה נדחית ועושים הפסח בטומאה, וכל ענינו של פסח שני הוא ליחיד, וכ' שיש חילוק ביניהם, שהרבים הקב"ה אלוהיהם בין אם ירצו בין שלא, אבל ביחיד אין הקב"ה אלוהיו עד שיקבל אלהותו, ומפני כך כשאינו יכול ליטהר ולעובדו, ממתין עד שיוכל ליטהר ורק אח"כ יכול לעובדו.
וזהו כפי ביאורינו, שכל המהות של ימי הספירה הם קיבוץ כל הפרטים לכדי כלל אחד, וזה נעשה ע"י כל יחיד ויחיד בפני עצמו, וזו השלטת אדנותו בהנהגת הטבע עצמה, וזו ענינה של מצות העומר, שע"י ההבנה של האדם שהכל מאיתו יתברך וע"י ההתקרבות שלו במשך מ"ט ימי הספירה והעמדת עצמו כמקבל גמור משפיעים עליו מלמעלה אף מחוץ לטבע שזהו סוד יום החמישים,דהנה שם במדרש שהבאנו לעיל, איתא נמי, אמר רבי אבהו ורבי סימון ורבי יהושע בן לוי היא שעמדה להם בימי גדעון שנאמר (שופטים ז) ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים, מהו צליל לחם שעורים רבנן אמרי על שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים ובזכות מה ניצולו בזכות לחם שעורים ואיזו זו מצות העומר, והנה שם אצל גדעון לפני יציאתו למלחמה, היה קוצר החיטים של אביו להבריח מפני מדין, ונגלה אליו מלאך ה', ואמר לו גדעון "איה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה'", ופירשו חז"ל, פסח היה, ואמר לו אמש הקרני אבא את ההלל ושמעתיו שהיה אומר בצאת ישראל ממצרים ועתה נטשנו אם צדיקים היו אבותינו יעשה לנו בזכותם ואם רשעים היו כשם שעשה להם נפלאותיו חנם כן יעשה לנו ואיה כל נפלאותיו.
דהיינו שגדעון ראה את המציאות שהוא עצמו לא בר הכי ואינו זכאי, ואם מגיע לעם ישראל שיעשה להם נס מעל לטבע זה רק ע"י העמדה שלהם בהכרה ברורה שכל כוחם אינו אלא מאיתו יתברך, ולכן זכו באמת לניסים מעל הטבע אף בזמן הסתר פנים.
ואכן ימים אלו של ימי הספירה הם העמדה של חיי עם ישראל בגלות שאחת מיסודותיה היא הפיזור, שאז הוא זמן של הסתר פנים ואין גילוי של הבורא, אלא הכל נסתר בדרך הנהגת הטבע, וזו העבודה שלנו בימים אלו, שכיון שעם ישראל מראה ומבטא חזק שלמרות ההסתר אנו מכירים ומכריזים על הנהגתו יתברך אף בתוך המהלך הטבעי, ממילא כשמגיעים לחג השבועות אנו מגיעים כאיש אחד, ובתוך ההסתר והגלות אנו מקיימים מעין קיבוץ וחיבור של כל הפרטים, ואז מאירה לנו ההארה האלוקית מלמעלה ואנו יכולים ליכנס כביכול למעין שער הנ' ולקבל תורה.
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה, עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'" (ויקרא כ"ג, ט"ו-ט"ז), בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקריבים מנחה מהתבואה החדשה לה', בחג הפסח היו מקריבים מהתבואה החדשה של השעורים ובחג השבועות היו מקריבים מהתבואה החדשה של החיטים.
אבל בימינו שאין לנו בית המקדש ואין אנחנו יכולים להקריב מנחה חדשה, ומה שנותר לנו הוא רק מצות ספירת העומר, שנצטווינו לספור כל יום מיום הקרבת מנחת השעורים בחג הפסח ועד הקרבת מנחת החיטים בחג השבועות, ועליה אנו מברכים 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר'.
ויש לתמוה, שהרי נצטווינו לספור את הימים ומדוע אנו מברכים על ספירת העומר, הגם שאנו סופרים לימי העומר אך אין אנו סופרים עומר אנו סופרים ימים ומדוע אנו מברכים על ספירת העומר.
איתא במדרש (ויקרא רבה כ"ח ו'), לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הה"ד (בראשית יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך, ע"מ, ואתה את בריתי תשמור, ואיזה זה מצות העומר.
הנה נכתבו כאן שני עניינים במצות העומר, האחד שמצות העומר קרויה ברית, ועוד נוסף על כך שהיא קשורה בברית מילה, שהרי התורה מדברת שם על ברית מילה שה' ציווה לאברהם, ועל הציווי שם מפרש המדרש 'ואיזה זה מצות העומר'.
וצריך להבין איזו שייכות יש לברית במצות העומר, והתמיהה מתעצמת בקשר בינה לבין ברית מילה, איך נקשרת היא המצות ברית שנצטווינו לכרות בשר הערלה ביום השמיני, ועוד צריך לבאר מה השייכות בין מצות העומר לירושת הארץ.
התורה מצווה עלינו לחוג שלושה מועדים שקרואים שלוש רגלים, שבאים אנו מצווים לעלות לבית המקדש להיראות את פני ה', ובמועדים אלו אנו מעלים קרבנות איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקינו, ואם נשים ליבנו שלושת מועדים אלו קשורים ליבול הארץ, בחג המצות אנו מצווים להקריב את מנחת העומר, מנחה מהיבול החדש של השעורים, חג השבועות נקרא בתורה חג הקציר, ובו מקריבים מנחה מהיבול החדש של החיטים, וכן חג הסוכות קרוי חג האסיף ויש קשר הדוק בין החג לכך שאז אנו אוספים את היבול לבית, הה"ד "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג, ט"ז), ובהם אנו מצווים להעלות גם את ביכורי האדמה, דכתיב "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך" (שמות כ"ג, י"ט).
וצריכים אנו לבאר מדוע נתקנו מועדים על פירות הארץ, שהרי א"א להתעלם מהנוכחות הברורה של תקופות המועדים, תחילת הקציר, סוף הקציר והאסיף.
ונקדים קודם ענינה של ברית, שהרי ישנו חילוק עצום בין הסכם לברית, הסכם הינו הסכמה לשותפות לצורך קידום איזה שהוא אינטרס שאני וחברי רוצים לקדם, אבל ברית הינה שותפות לא לצורך ענין מסוים אלא שותפות בעצם הקיום של שני הצדדים, והוא חיבור שמחבר שני צדדים לכדי שורש אחד, ולכן הנישואין נקראים ברית, שהאיש והאישה הנישאים כורתים ביניהם ברית וע"י כך מתחברים שניהם, הה"ד "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כ"ד).
ושמעתי מרבותיי שישנו חילוק נוסף בין כל הסכם לבין ברית, שבהסכם בעלמא לאותו ענין שאנו משתפים פעולה אנו כביכול עומדים זה לצד זה, הימין שלי הוא הימין שלו והשמאל שלי הוא השמאל שלו, כי האינטרס שלנו הינו משותף לשנינו, ואנו בדעה אחת בעניין זה, אבל בברית כששניים כורתים ברית אחד עם השני, אינם מעמידים עצמם אחד לצד השני אלא אחד כנגד השני, דהיינו אני מגיע עם ה'אני' שלי ואתה מגיע עם ה'אני' שלך ויחד אנו רוצים לקדם את עולמנו למטרה אחת ולבנות משהו משותף, כמובן שצריך שהשקפת עולמנו תהיה בצורה כללית זהה, אבל אין זה שאני מוותר על העצמיות שלי בחיבור למישהו אחר.
שהרי אם נשתמש בברית הנישואין למשל, הרי ברור שאדם שנושא אישה אינו אומר כל מה שאני כאן הוא בשבילך ואיני כאן בשביל עצמי כלל, שהרי נישואין אינם קנין עבדות לאחד מהצדדים שהרי אם כן אין זה ברית של נישואין כלל, ומאידך אין ברית הנישואין יכולה להתקיים אם אני כאן רק בשביל עצמי, וזה ברור, אלא הברית שאיש ואישה כורתים ביניהם בנישואין, זה למרות שהם עומדים אחד למול השני, והשמאל שלה הוא הימין שלו והימין שלה הוא השמאל שלו, וכל אחד מגיע בצורה שונה ובכל זאת הם מתחברים לצורך מטרה אחת שהיא להקים בית נאמן.
והנה ה' יתברך נתן לנו את ארץ ישראל, ואחר שנחלנו אותה, כל אדם מישראל פנה לעבוד את אדמתו לזרוע בדמעה כדי לקצור ברינה, זרע, חרש, השקה וכו', עד שהגיע היום המיוחל והוא פונה לקצור את פרי מעשי ידיו, האדם הזה מגיע לקצור את פרי עמלו ומביט על שדהו ואומר: כמה נאים מעשי ידיי, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, שהרי מחוקי הטבע כשהאדם עמל ויגע, מעשיו מוציאים פירות.
לכך ציווה ה' יתברך, שנקריב את ראשית קצירנו, שנזכור את ה' אלוקינו כי הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, ולכן נתקנו שלושת הרגלים על תקופות השנה הטבעית, שבזמנים שהאדם בא ליהנות ממעשי ידיו, מזכירים לו שיש מי שמנהיג את כל חוקי הטבע והוא ורק הוא הנותן כוח לעשות חיל, ולכן מצווה הוא לשמוח במעשי ידיו לפני ה' יתברך.
והנה כאשר הוציאנו ה' יתברך ממצרים אנו לא עשינו כמעט כלום מצדנו, היינו רק צריכים להראות שאנו נכונים להצטרף להיות עמו וצאן מרעיתו, והוא יתברך עשה הכל בריאה חדשה בניסים גלויים והוציאנו בזרוע נטויה ובמופתים גדולים, ויציאת מצרים נמשלה בדברי חז"ל לרועה המכניס ידו למעי בהמתו ושומט העובר, שהעובר אינו פועל מצידו כלל וכל פעולת הלידה הינה מעשה ידי הרועה, הה"ד "או הניסה אלוה-ים לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ל"ד, ד'), כמו כן כריתת הברית שנעשתה ביציאת מצרים היתה כריתת ברית של כל ישראל ככלל אחד עם הקב"ה.
וידועים הדברים שיציאת מצרים נעשתה בשם הוי"ה כדאיתא בתחילת פרשת וארא, ושם הוי"ה מסמל את הקיום מעל הטבע ע"י בריאות חדשות והנהגות מחוץ למסגרת הטבע הכללית, ומאידך שם אדנות הינו ביטוי להנהגתו יתברך בתוך הטבע, כמו שמצינו "מלפני אדון חולי ארץ" (תהילים קי"ד, ז) וכן "ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" (תהילים ח', י'), ששם אדנות נסמך פעמים רבות למילה 'ארץ' שענינה הוא, הנהגתו יתברך בתוך המהלך הטבעי בעולם, ולכן שם אדנות נקרא על מהלך הטבע, כיון שאדנות ענינה שלטון ומשילות שאלו שני ענינים המתקיימים על מציאות קיימת.
ולכן ממחרת השבת אנו מצווים להקריב מנחה מהתבואה החדשה, כיון שבמנחה זו אנו מראים שאין לנו מעצמנו כלום אף במה שנראה כלפי חוץ שאנו כן פועלים ועושים, ואף בהנהגת הטבע הנסתרת אנו יודעים שהקב"ה מנהיג את עולמו אל התכלית, וזה ענין הברית שבמצות העומר, שהרי "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קט"ו, ט"ז), דהיינו שהקב"ה נתן לבני האדם את היכולת לקדם ולפתח את הקיום בארץ, אבל גם הכוח לגדל וליצור קיום בארץ אינו שלנו אלא ממנו, ואם תאמר עד כמה שכל הכוח שלנו אינו אלא ממנו מדוע אינו פועל לבד, אלא הענין הוא שהקב"ה רצה לכרות איתנו ברית ולכן נתן לנו את היכולת ליצור ולקדם בהאי עלמא, וכדי שאנו נעמוד כנגדו ונעמיד את עצמינו באותה ברית אנו צריכים להקריב את ראשית היצירה שלנו ולומר שכל כוחנו אינו אלא ממנו והסיבה שאנו מכניסים עצמינו באותה ברית היא לא בשביל הקב"ה אלא בשבילנו "למען ייטב לך".
וזהו גם ענינה של ברית מילה, שכשאנו מסירים את הערלה אנו מכפיפים את אותו כח שניתן לנו להתרחב ולעשות פירות אליו יתברך ומראים שהכל ממנו, ולכן מצינו ענין ערלה גם במילה וגם בגידולי קרקע, שבשניהם בשביל להנות מפרי עמלינו אנו מבטאים בתחילה שכל כוחנו אינו אלא מאיתו יתברך.
ובעבור כך ירשנו את הארץ, כדי להעמיד את עצמינו ככלים בלבד אף בהנהגת הטבע, דהיינו לגלות את שם אדנות בתוך ההסתר של הטבע, ובעבור כך הובטחה הארץ לאברהם אבינו כיון שהוא גילה את הנהגתו של הקב"ה בתוך הטבע, כדאיתא בברכות (ז:), אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר "ויאמר אדני (אלהים) במה אדע כי אירשנה" (בראשית ט"ו, ח').
וזו הסיבה שאנו מברכים על ספירת העומר, שבכל שבע שבתות אלו האדם חוזר מביתו לאחר הקציר, וסופר את עומריו ומזכיר לעצמו שכל פרי מעשיו אינו אלא מאיתו יתברך, אך אם כנים הדברים צריך להבין מדוע סופרים ימים הרי כל הענין הוא ספירה של עומר.
ונקדים לבאר ענינה של ספירה, שכאשר אדם סופר הוא רוצה לצרף הרבה פרטים לכלל אחד, דאין הענין של ספירה לדעת את כל יחיד ויחיד שבפרטים, אלא לדעת את המנין הכולל של כולם, והנה כמו שהקדמנו הברית שנכרתה ביציאת מצרים היתה ברית של כל כלל ישראל ככלל אחד, אך לאחר מכן נצרכת ברית כלפי כל יחיד ויחיד, וזו הברית שבמצות העומר שכל יחיד מקריב את ראשית עריסותיו, וזו ברית שבה כל אחד נותן מעצמו ומכיר במה שיש לו שהכל ממנו יתברך.
וכך האדם סופר מ"ט ימים שהם כנגד מ"ט שערי בינה, שבהם האדם עובד ופועל מעצמו ומתקדם ומתקרב אל בוראו, ואח"כ מגיע יום הנ' שבו הוא מקריב מנחה מראשית תוצרת החיטים, וכידוע שער הנ' אינו בהשגתינו ואין האדם יכול להגיע בכוחו אל שער הנ' אלא שכשהאדם מתקרב ומגיע לשער המ"ט מסייעין בידו מן שמיא ומשפיעין עליו מלמעלה שפע קודש, וזהו ענין צירוף כל המ"ט ימים של התקדמות מצד האדם לכלל אחד שעל ידו מגיעים אנו כאיש אחד בלב אחד לקבל תורה, ואין מן האפשר לקבל תורה ביחיד שהתורה ניתנה לכל כלל ישראל, והרי איש אחד מישראל שהיה חסר במעמד הר סיני ולא היתה אפשרות לינתן תורה, אלא כל האפשרות של מסירת התורה היא ע"י איחוד כל הפרטים לכדי כלל אחד.
אך ימי הספירה עצמם הינם לכל יחיד ויחיד בפני עצמו, ועי' בספר גבורות ה' למהר"ל (פרק ל"ח) שכתב לבאר ענינו של פסח שני, וכ' שפסח ראשון הוא לרבים שהרי ברבים טומאה נדחית ועושים הפסח בטומאה, וכל ענינו של פסח שני הוא ליחיד, וכ' שיש חילוק ביניהם, שהרבים הקב"ה אלוהיהם בין אם ירצו בין שלא, אבל ביחיד אין הקב"ה אלוהיו עד שיקבל אלהותו, ומפני כך כשאינו יכול ליטהר ולעובדו, ממתין עד שיוכל ליטהר ורק אח"כ יכול לעובדו.
וזהו כפי ביאורינו, שכל המהות של ימי הספירה הם קיבוץ כל הפרטים לכדי כלל אחד, וזה נעשה ע"י כל יחיד ויחיד בפני עצמו, וזו השלטת אדנותו בהנהגת הטבע עצמה, וזו ענינה של מצות העומר, שע"י ההבנה של האדם שהכל מאיתו יתברך וע"י ההתקרבות שלו במשך מ"ט ימי הספירה והעמדת עצמו כמקבל גמור משפיעים עליו מלמעלה אף מחוץ לטבע שזהו סוד יום החמישים,דהנה שם במדרש שהבאנו לעיל, איתא נמי, אמר רבי אבהו ורבי סימון ורבי יהושע בן לוי היא שעמדה להם בימי גדעון שנאמר (שופטים ז) ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים, מהו צליל לחם שעורים רבנן אמרי על שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים ובזכות מה ניצולו בזכות לחם שעורים ואיזו זו מצות העומר, והנה שם אצל גדעון לפני יציאתו למלחמה, היה קוצר החיטים של אביו להבריח מפני מדין, ונגלה אליו מלאך ה', ואמר לו גדעון "איה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה'", ופירשו חז"ל, פסח היה, ואמר לו אמש הקרני אבא את ההלל ושמעתיו שהיה אומר בצאת ישראל ממצרים ועתה נטשנו אם צדיקים היו אבותינו יעשה לנו בזכותם ואם רשעים היו כשם שעשה להם נפלאותיו חנם כן יעשה לנו ואיה כל נפלאותיו.
דהיינו שגדעון ראה את המציאות שהוא עצמו לא בר הכי ואינו זכאי, ואם מגיע לעם ישראל שיעשה להם נס מעל לטבע זה רק ע"י העמדה שלהם בהכרה ברורה שכל כוחם אינו אלא מאיתו יתברך, ולכן זכו באמת לניסים מעל הטבע אף בזמן הסתר פנים.
ואכן ימים אלו של ימי הספירה הם העמדה של חיי עם ישראל בגלות שאחת מיסודותיה היא הפיזור, שאז הוא זמן של הסתר פנים ואין גילוי של הבורא, אלא הכל נסתר בדרך הנהגת הטבע, וזו העבודה שלנו בימים אלו, שכיון שעם ישראל מראה ומבטא חזק שלמרות ההסתר אנו מכירים ומכריזים על הנהגתו יתברך אף בתוך המהלך הטבעי, ממילא כשמגיעים לחג השבועות אנו מגיעים כאיש אחד, ובתוך ההסתר והגלות אנו מקיימים מעין קיבוץ וחיבור של כל הפרטים, ואז מאירה לנו ההארה האלוקית מלמעלה ואנו יכולים ליכנס כביכול למעין שער הנ' ולקבל תורה.
