בגמ' בפסחים ח. איתא דאין מחייבין אותו לבדוק בחורין ובסדקין מפני הסכנה, ושואלת הגמ' הרי שלוחי מצוה אינם ניזוקין, ומתרצת שמא יאבד לו מחט ויבוא לחפש אחריה וכיון דמתכוון אף למחט לאו שליח מצוה הוא וניזוק, שואלת הגמ' הרי מצינו דהאומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני וכו' הרי זה צדיק גמור, ומבאר רש"י "ולא אמרינן שלא לשמה עושה, אלא קיים מצוות בוראו שצווהו לעשות צדקה ומתכוון אף להנאת עצמו וכו' " וכתבו התוס' דהיינו רק אם אינו תוהה ומתחרט על המצווה אם לא נתקיימה בקשתו, אבל אם תוהה ומתחרט על המצווה אם לא חיה בנו ע"ז נאמר במש' "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס".
ובביאור הדברים נראה, שכשאדם נותן צדקה ע"מ שיחיה בנו ואפי' אם לא חיה אינו מתחרט א"כ הרי הוא מאמין במצוות הצדקה שבכח המצווה יכול להנצל בנו שנאמר וצדקה תציל ממות, והרי בוודאי לא יעשה דברים שאינו מאמין שבכחם להציל את בנו, וא"כ בוודאי שהוא צדיק גמור במצווה זו ואינה נחשבת שעשה שלא לשמה כיון דזה עצם הלשמה שמאמין במצווה מכח מה שציווה הקב"ה, ולכן אמרינן באמת קיים מצוות בוראו שצווהו לעשות צדקה, אבל לפי"ז אם באמת יתן צדקה מכח שמרחם על מישהו ולא יכל לעמוד ברחמים אלו ולכן נתן צדקה ולא כיוון ע"ד לעשות מצוות צדקה אפשר ובאמת לא קיים מצוות צדקה ובכה"ג לא נאמר ה"ז צדיק גמור.
ובהמשך הגמ' מבואר דשלוחי מצוה אינן ניזוקין ילפינן מעולי רגלים דכתיב בהו "ולא יחמוד איש את ארצך" מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה וכו', ובהמשך מביאה הגמ' "מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים, כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים דיינו ונמצאת עליה שלא לשמה, כיו"ב א"ר דוסתאי ב"ר ינאי מפני מה אין חמי טבריא בירושלים וכו' ונמצאת עליה שלא לשמה".
ויש להעיר, למה נמצאת עליה שלא לשמה, הרי גם אם היה פירות גינוסר או חמי טבריא בירושלים א"א לומר שרק בשביל זה היו עולין, הרי אנשים היו עוזבים את בתיהם, נשיהם, שדותיהן, וכל אשר להם וחוששים שהגויים יקחו להם את כל זה, רק סומכים על ההבטחה של "לא יחמוד איש את ארצך" כמבואר בגמ', ובוודאי לא היו עולין בשביל דברים אלו, אלא עולין כדי לקיים מצות עליה לרגל ורק היו נהנין מעליה זו בכך שהיה להם פירות גינוסר או חמי טבריא בירושלים, וא"כ מאי שנא מהאומר סלע זה לצדקה ע"מ שיחיה בני שאומר רש"י דלא הוי שלא לשמה כיון שעושה גם לקיים מצוות בוראו וגם להנאתו.
ונראה לבאר ע"פ מה שביאר מרן הגרש"ז אוירעבאך זצוק"ל עה"פ בשיה"ש ז׳ ב׳ "מַה־יָּפ֧וּ פְעָמַ֛יִךְ בַּנְּעָלִ֖ים בַּת־נָדִ֑יב", ודרשינן (חגיגה ג.) כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, ומדייק מרן הגרש"ז שכתוב מה יפו פעמיך בַּנְּעָלִ֖ים!, דהיינו במנעלים, וביאר באופן נפלא, יהודי היה עולה לרגל, עוזב את אשתו לבדה, עוזב את שדהו מלאה בחיטין, עוזב את פרתו רועה באפר, עוזב את כל רכושו ומשאירו ללא שמירה וסומך על ההבטחה האלוקית של לא יחמוד איש את ארצך, ועולה לראות ולהראות את פני ה' ברגל, אלא שבדרך מתחילים להיות קשיים והוא מתחיל לחשוב על אשתו שנותרה לבדה על שדהו ורכושו, וחושש שמא יקחו לו אותם שכניו הגויים, אבל הוא ממשיך ללכת – הרי הקב"ה הבטיח!, וככה הולך לו כל הדרך שמידי פעם עולות בו מחשבות כאלו ובכל זאת ממשיך במסירות נפש ממש כדי להגיע להסתופף בצל השכינה בבית ה', לבסוף הוא מגיע להר הבית, מיד הוא חולץ את מנעליו, ונכנס יחף לתוכו, מיד הוא עולה לדרגות גבוהות, כבר לא מעניין אותו כלום רק קרבת אלוקים, הוא שואב רוח הקודש בתוך בית המקדש, אבל שלמה המלך בשיר השירים אינו משבח את אותו זמן שהוא בקרבת ה' כזו גדולה ועצומה, אלא את אותו זמן שהוא הולך עם הנעליים בדרך לביהמי"ק וקשה לו, הוא חושב על כל רכושו שהשאיר ובכל זאת מתאמץ ועולה עד הגיעו לבית ה' "מַה־יָּפ֧וּ פְעָמַ֛יִךְ בַּנְּעָלִ֖ים", כשהוא עוד עם מנעליו אז יפו פעמיך של עולי רגלים.
ולפי"ז נראה שזה כוונת הגמ' כאן, שהשבח הגדול של "יפו פעמייך בנעלים" הוא מחמת שעולה כדי לקיים רצון ה' כדי לראות פני ה' ולקיים מצוות בוראו שציווהו לעלות לרגל, וכל שחסר קצת בלשמה זה כבר לא "לשמה" נקי, אלא חסר בלשמה, והנה זה בוודאי שאין איש שהיה עולה לירושלים רק בשביל פירות הגנוסר או מעיינות חמים, שבוודאי בשביל כך לא היה נוטש את ביתו אשתו ומפקיר אותם לחסדי הגויים, אלא מדובר שהיה עולה לרגל כדי לראות ולהראות בפני ה' רק שהיה לו עוד מחשבה קצת זרה שהוא עולה גם קצת להנות מהפירות או מהמעיינות החמין, אבל אז כבר לא היה "יפו פעמייך בנעלים" כיון שמעורב בזה מחשבה זרה, ואין כוונת הגמ' שזה לא לשמה באופן השלילי אלא כוונתה לומר שחסר כאן בלשמה וזה לא לשמה לגמרי, לכן אומרת הגמ' מפני מה אין וכו', ומש"כ רש"י גבי צדקה דאין זה שלא לשמה כוונתו במובן השלילי של השלא לשמה אלא הכוונה שאין זה שלא לשמה לגמרי אלא גם לשמה.
והביאור בזה, כי רצון ה׳ שכשעם ישראל עולה לראות ולהראות בשלשה רגלים שלש פעמים בשנה זה צריך להיות ברצון נקי ומזוכך לראות פני ה׳ ללא שום מחשבה זרה, וכך היא צורת המצווה וקיומה, ולכן אפי׳ מקצת שלא לשמה פוגם במצווה מיוחדת זו.
ולפי זה מתבאר היטב מה שאמרה האתון לבלעם (במדבר כ״ב כ״ח) ״וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים״ ומביא רש״י מהמדרש שרמז רמזה לו אתה מבקש להרוג אומה החוגגת שלש רגלים בשנה, והשאלה הנשאלת פה מדוע תפסה האתון וכן המלאך אח״כ דווקא את המצווה הזו של שלשה רגלים, וכי חסר מצוות שעם ישראל מקיים, מה מיוחד בזה שעם ישראל חוגג שלש רגלים, ועמדו בזה המפרשים ופירשו פירושים שונים.
אך למה שנתבאר מובן היטב, מכיון שזו המצווה שהקב״ה ציוה שתהיה בשלימות הדעת והמחשבה ובאופן הכי זך ונקי לשמו יתברך בלא שום מחשבות זרות היא מצווה שעומדת להם לישראל ועליה משבח שלמה המלך ״מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב״ שעם ישראל מוסר את נפשו עוזב הכל שלש פעמים בשנה ועולה לירושלים ומאמין בהבטחת הקב״ה ״ולא יחמוד איש את ארצך״, כזו אומה עם מסירות נפש וקיום מצוות נקי ומזוכך כזה – א״א להשמיד!
ובביאור הדברים נראה, שכשאדם נותן צדקה ע"מ שיחיה בנו ואפי' אם לא חיה אינו מתחרט א"כ הרי הוא מאמין במצוות הצדקה שבכח המצווה יכול להנצל בנו שנאמר וצדקה תציל ממות, והרי בוודאי לא יעשה דברים שאינו מאמין שבכחם להציל את בנו, וא"כ בוודאי שהוא צדיק גמור במצווה זו ואינה נחשבת שעשה שלא לשמה כיון דזה עצם הלשמה שמאמין במצווה מכח מה שציווה הקב"ה, ולכן אמרינן באמת קיים מצוות בוראו שצווהו לעשות צדקה, אבל לפי"ז אם באמת יתן צדקה מכח שמרחם על מישהו ולא יכל לעמוד ברחמים אלו ולכן נתן צדקה ולא כיוון ע"ד לעשות מצוות צדקה אפשר ובאמת לא קיים מצוות צדקה ובכה"ג לא נאמר ה"ז צדיק גמור.
ובהמשך הגמ' מבואר דשלוחי מצוה אינן ניזוקין ילפינן מעולי רגלים דכתיב בהו "ולא יחמוד איש את ארצך" מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה וכו', ובהמשך מביאה הגמ' "מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים, כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים דיינו ונמצאת עליה שלא לשמה, כיו"ב א"ר דוסתאי ב"ר ינאי מפני מה אין חמי טבריא בירושלים וכו' ונמצאת עליה שלא לשמה".
ויש להעיר, למה נמצאת עליה שלא לשמה, הרי גם אם היה פירות גינוסר או חמי טבריא בירושלים א"א לומר שרק בשביל זה היו עולין, הרי אנשים היו עוזבים את בתיהם, נשיהם, שדותיהן, וכל אשר להם וחוששים שהגויים יקחו להם את כל זה, רק סומכים על ההבטחה של "לא יחמוד איש את ארצך" כמבואר בגמ', ובוודאי לא היו עולין בשביל דברים אלו, אלא עולין כדי לקיים מצות עליה לרגל ורק היו נהנין מעליה זו בכך שהיה להם פירות גינוסר או חמי טבריא בירושלים, וא"כ מאי שנא מהאומר סלע זה לצדקה ע"מ שיחיה בני שאומר רש"י דלא הוי שלא לשמה כיון שעושה גם לקיים מצוות בוראו וגם להנאתו.
ונראה לבאר ע"פ מה שביאר מרן הגרש"ז אוירעבאך זצוק"ל עה"פ בשיה"ש ז׳ ב׳ "מַה־יָּפ֧וּ פְעָמַ֛יִךְ בַּנְּעָלִ֖ים בַּת־נָדִ֑יב", ודרשינן (חגיגה ג.) כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, ומדייק מרן הגרש"ז שכתוב מה יפו פעמיך בַּנְּעָלִ֖ים!, דהיינו במנעלים, וביאר באופן נפלא, יהודי היה עולה לרגל, עוזב את אשתו לבדה, עוזב את שדהו מלאה בחיטין, עוזב את פרתו רועה באפר, עוזב את כל רכושו ומשאירו ללא שמירה וסומך על ההבטחה האלוקית של לא יחמוד איש את ארצך, ועולה לראות ולהראות את פני ה' ברגל, אלא שבדרך מתחילים להיות קשיים והוא מתחיל לחשוב על אשתו שנותרה לבדה על שדהו ורכושו, וחושש שמא יקחו לו אותם שכניו הגויים, אבל הוא ממשיך ללכת – הרי הקב"ה הבטיח!, וככה הולך לו כל הדרך שמידי פעם עולות בו מחשבות כאלו ובכל זאת ממשיך במסירות נפש ממש כדי להגיע להסתופף בצל השכינה בבית ה', לבסוף הוא מגיע להר הבית, מיד הוא חולץ את מנעליו, ונכנס יחף לתוכו, מיד הוא עולה לדרגות גבוהות, כבר לא מעניין אותו כלום רק קרבת אלוקים, הוא שואב רוח הקודש בתוך בית המקדש, אבל שלמה המלך בשיר השירים אינו משבח את אותו זמן שהוא בקרבת ה' כזו גדולה ועצומה, אלא את אותו זמן שהוא הולך עם הנעליים בדרך לביהמי"ק וקשה לו, הוא חושב על כל רכושו שהשאיר ובכל זאת מתאמץ ועולה עד הגיעו לבית ה' "מַה־יָּפ֧וּ פְעָמַ֛יִךְ בַּנְּעָלִ֖ים", כשהוא עוד עם מנעליו אז יפו פעמיך של עולי רגלים.
ולפי"ז נראה שזה כוונת הגמ' כאן, שהשבח הגדול של "יפו פעמייך בנעלים" הוא מחמת שעולה כדי לקיים רצון ה' כדי לראות פני ה' ולקיים מצוות בוראו שציווהו לעלות לרגל, וכל שחסר קצת בלשמה זה כבר לא "לשמה" נקי, אלא חסר בלשמה, והנה זה בוודאי שאין איש שהיה עולה לירושלים רק בשביל פירות הגנוסר או מעיינות חמים, שבוודאי בשביל כך לא היה נוטש את ביתו אשתו ומפקיר אותם לחסדי הגויים, אלא מדובר שהיה עולה לרגל כדי לראות ולהראות בפני ה' רק שהיה לו עוד מחשבה קצת זרה שהוא עולה גם קצת להנות מהפירות או מהמעיינות החמין, אבל אז כבר לא היה "יפו פעמייך בנעלים" כיון שמעורב בזה מחשבה זרה, ואין כוונת הגמ' שזה לא לשמה באופן השלילי אלא כוונתה לומר שחסר כאן בלשמה וזה לא לשמה לגמרי, לכן אומרת הגמ' מפני מה אין וכו', ומש"כ רש"י גבי צדקה דאין זה שלא לשמה כוונתו במובן השלילי של השלא לשמה אלא הכוונה שאין זה שלא לשמה לגמרי אלא גם לשמה.
והביאור בזה, כי רצון ה׳ שכשעם ישראל עולה לראות ולהראות בשלשה רגלים שלש פעמים בשנה זה צריך להיות ברצון נקי ומזוכך לראות פני ה׳ ללא שום מחשבה זרה, וכך היא צורת המצווה וקיומה, ולכן אפי׳ מקצת שלא לשמה פוגם במצווה מיוחדת זו.
ולפי זה מתבאר היטב מה שאמרה האתון לבלעם (במדבר כ״ב כ״ח) ״וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים״ ומביא רש״י מהמדרש שרמז רמזה לו אתה מבקש להרוג אומה החוגגת שלש רגלים בשנה, והשאלה הנשאלת פה מדוע תפסה האתון וכן המלאך אח״כ דווקא את המצווה הזו של שלשה רגלים, וכי חסר מצוות שעם ישראל מקיים, מה מיוחד בזה שעם ישראל חוגג שלש רגלים, ועמדו בזה המפרשים ופירשו פירושים שונים.
אך למה שנתבאר מובן היטב, מכיון שזו המצווה שהקב״ה ציוה שתהיה בשלימות הדעת והמחשבה ובאופן הכי זך ונקי לשמו יתברך בלא שום מחשבות זרות היא מצווה שעומדת להם לישראל ועליה משבח שלמה המלך ״מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב״ שעם ישראל מוסר את נפשו עוזב הכל שלש פעמים בשנה ועולה לירושלים ומאמין בהבטחת הקב״ה ״ולא יחמוד איש את ארצך״, כזו אומה עם מסירות נפש וקיום מצוות נקי ומזוכך כזה – א״א להשמיד!
