מאמרי חז"ל סותרים בתכלית הבריאה

כאשר מתבוננים במאמרי חז"ל על תכלית ומטרת הבריאה, אנו מוצאים כמה מאמרים שראוי לתת עליהם את הדעת, מאחר שנראים כסותרים זה לזה.

סתירתם היא בשני בחינות שונות, האחד - סתירה יסודית ומהותית, האם התכלית היא למען הבורא או למען הנבראים, והשנית - שמצאנו טעמים רבים שנאמר עליהם כי הם תכלית הבריאה, וכל אחד נראה שונה מחבירו לחלוטין. ובודאי ישנו יסוד אחד הכולל את כולם למהות אחת המרכיבה את כל הפרטים האלו למהלך אחד, אשר רק בו נוכל להבין כיצד כולם תכלית הבריאה ואין סתירה ביניהם כלל. אך בהקדם עלינו להתבונן במאמרי חז"ל עצמם ולעמוד על הנקודות הנצרכות ביאור (בזה נעסוק בפרק הנוכחי), ולאחר מכן ננסה לעמוד על שורשי הדברים, ולבאר כיצד הכל זה דבר אחד שלם הכולל הכל (בעז"ה בפרק הבא).​


צד א' - התכלית היא למען הבורא, כבודו, יראתו, וקבלת מלכותו.

הנה מצאנו שאמרו חז"ל (אבות ו, יא)
'כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו',
אשר מזה נראה כי כבוד ה' הוא התכלית שלמענה נברא העולם.

ומאידך מצאנו שאמרו חז"ל (שבת לב:)
'לא ברא הקב"ה את העולם אלא כדי שייראו מלפניו שנאמר 'והאלוקים עשה שיראו מלפניו'
וכעי"ז אמרו (ברכות ו:)
'מאי 'ואת האלוקים ירא כי זה כל האדם' א"ר אלעזר אמר הקב"ה כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה' [-היינו בשביל ירא האלוקים]
וא"כ נמצא שהיראת שמים היא התכלית.
אמנם תכלית זו קרובה בענינה אל תכלית כבוד ה', שהרי היראה מבטאת את כבוד המלכות, וכלשון חז"ל 'מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנא' (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך' ומבואר כי היראה והכבוד אחד. [וזה דבר הראוי התבוננות בפני עצמו, ובעזהי"ת יתבאר בהמשך הדברים].

ומאמר נוסף שיש ליתן לו את הדעת הוא מה שאמרו (רש"י בראשית א, א, ועיין בר"ר א, ד)
'בראשית ברא אלוקים - בשביל התורה שנקראה ראשית'
וכן אמרו חז"ל (פסחים סח: ועיין היטב נדרים לב.)
'א''ר אלעזר אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'
ומזה נראה כי עיקר ותכלית הכל הוא עסק התורה. אמנם עדיין יש לומר כי על ידי התורה מקבלים ישראל את מלכות ה' ומקיימים את מצותיו ונמצא שזה חלק מתכלית כבוד ה' ויראתו.

על כל פנים מתכליות אלו נראה כי העיקר הוא למען הבורא שישלים הוא את רצונו בעולם, ולא למען הברואים שיוטב להם בזה ובבא. אלא שממאמרי חז"ל רבים עולה להיפך, כי התכלית היא הברואים שלמען טובתם ברא ה' את העולם.​


צד ב' - התכלית היא למען ישראל, ולמען טובת יראי ה' בעולם.

והנה מצאנו שאמרו חז"ל (רש"י בראשית א, א, ועיין ב"ר א, ד, ושהש"ר ב, ג)
לא נברא העולם אלא 'בשביל ישראל שנקראו ראשית',
ומזה נראה כי התכלית היא עם ישראל שנבחר על ידי ה' להיות דבוקים בו ולזכות לטוב נצחי, אמנם, אפשר שכוונת חז"ל היא, שהעולם נברא בשביל ישראל שהם יעסקו בתורה ויכבדו את ה', כמו שמשמע לכאו' בדברי המדרש (מדרש רבה אסתר ז, יג) 'אין העולם מתקיים אלא בשביל התורה שניתנה לישראל', ונמצא שהעיקר זה התורה וישראל הם העם שנתייחד למען מטרה זו.

אך מצאנו דברים מפורשים בדברי חז"ל, שאמרו (קה"ר עה"פ 'והארץ לעולם עומדת' קהלת א, ד)
'וכי מי נברא בשביל מי, התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל התורה, לא התורה בשביל ישראל [פי' בתמיה]' עיי"ש,
ודבריהם ברורים מללו כי התכלית הם ישראל - והתורה נבראה בשבילם - ולא ישראל בשביל התורה, כי התכלית היא ישראל ולא התורה. מבואר כי תכלית הבריאה לצורך הנבראים, ולא לצורך הבורא נברא העולם.

וכעי"ז יש להתבונן במה שנאמר לעיל כי התכלית היא 'שייראו מלפניו' אשר מזה נראה כי התכלית היא למען הבורא, אך מאידך מדברי חז"ל שאמרו (ברכות ו:) כי העולם נברא בשביל מי שהוא ירא שמים - נראה כי התכלית היא הנברא שזוכה לטוב השלם על ידי זכות יראת שמים שבו, ושוב נגלית לענינו סתירה על תכלית העולם, האם היא צורך הבורא או לתועלת הנבראים.​


תכליות שונות שמצאנו בדברי חז"ל

עד כאן ראינו שני אפשריות כלליות בתכלית הבריאה, האם מטרתה למען כבוד ה' או טובת ישראל. אך מצאנו בחז"ל מאמרים נוספים, המדברים על מצוות מסוימות וענינים פרטיים כתכלית הבריאה, ונתבונן בהם.

אמרו חז"ל (במדב"ר יג, ו)
'מן היום הראשון שברא הקב"ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים',
ומזה נראה כי התכלית היא השראת השכינה ובנין ביהמ"ק (ועיין במדב"ר יב, ו).

מאידך מצאנו בנוסח תפילת השבת (ערבית לשב"ק)
'אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ'
ומבואר כי תכלית ומטרת הבריאה היא 'שבת קודש'.

ולעומת זאת מצאנו בחז"ל (נדרים לא:)
'גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב''ה את עולמו שנאמר (ירמיה לג, כה) כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי',
ואיתא במדרש (ילמדנו, מובא במעשה רוקח הל' מילה אות ר"ה)
'בא וראה כמה חביבה מצות מילה לפני הקב"ה שחביבה יותר משבת, שהשבת והמילה היו מריבות ביניהם השבת אומר במי שבת הקב"ה במעשה בראשית אלא בי, והמילה אומרת בשבילי ברא הקב"ה את עולמו שנאמר (ירמיה לג, כה) 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי' 'בריתי יומם ולילה' זהו המילה שהיא בחיקו של אדם יומם ולילה, והשבת אומר אפי' אור של גיהנם שובת בשבת, ואין אנו יודעים איזה מהם גדולה, כיון שהגיעה מילה בשבת דוחין את השבת מפני המילה אנו יודעים שהמילה חשובה משבת'
נמצא שמצות מילה היא תכלית ומטרת הבריאה.​


השכל וההגיון מחייבים שתכלית הבריאה היא להיטיב לנבראים

והנה מלבד מה שיש להתבונן בסתירת מאמרים אלו, יש ליתן את הדעת כי מצד הסברא וההיגיון נראה כי רוב התכליות האלו לא יתכנו, והטעם האמיתי הוא מחמת ההטבה לבריות. כי הנה לא ימצא בעולם שיעשה אדם איזה פעולה אם לא למען איזה רצון השלמה מסוים שהאדם חש שהוא חסר ממנו (וזה הוא שורש כל מעשי בני האדם הנעשים בעולם - להשלים איזה חסר שנעדר מהם, כאשר נראה לעיני כל מתבונן). א"כ הדעת נותנת שהבורא שהוא שלם בכל מיני שלימות ולא שייך בו חיסרון כלל ואינו נצרך למאום, אין מקום לומר שטעם הבריאה היא בשבילו ולמענו.

א"כ מוכרח שתכלית הבריאה אינה למענו ולא למען כבודו והיראה ממנו, אלא למען הנבראים שיוכלו לקבל שפע והטבה מאת הבורא, וכל מטרתו היא להיטיב לזולתו (וכמו שהאריך בזה בספר דרך ה' חלק א').

ובעת אשר אנו עומדים בענין זה, חובה עלינו להתבונן במאמר חז"ל (בר"ר א, ד)
'רב הונא בשם רב מתנה אמר, בזכות שלשה דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות ביכורים, ומה טעם, בראשית ברא אלוקים, ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו, כ) 'ראשית עריסותיכם' אין ראשית אלא מעשרות, היך דאת אמר (דברים יח, ד) 'ראשית דגנך', ואין ראשית אלא ביכורים, שנאמר (שמות כג, יט) 'ראשית ביכורי אדמתך'.
ומאמר חז"ל זה אומר דרשני, כי מדוע השתנו מצוות אלו שנאמר עליהם כי הם תכלית הבריאה, והרי אינם מעיקרי הדת ולא יסוד האמונה, אלא ודאי ענין עמוק יש במאמר זה, ועל כן עלינו לבארו ולהבין כיצד כל תכלית הבריאה כלולה במצוות אלו.
סוף דבר נמצינו למדים כי מאמרי חז"ל רבים יש בענין, ועלינו ליתן את הדעת ולסדר בדרך נכונה כיצד כולם יעמדו ויסתדרו יחד, וכאשר נשכיל את שורש הדברים נרויח בכפליים, נדע תכלית הבריאה מה היא, ונבין מאמרי חכמים וחידותם, ואם ירצה ה' אאריך בזה במאמר הבא, תכלית הבריאה חלק ב'.​