תכלית הבריאה, מהי? - חלק א

תוספת למאמר.

ציינתי בגוף המאמר כי אחד מהדברים אשר הם תכלית הבריאה, זה ה'שבת' וכמו שתיקנו מסדרי התפילה (ערבית לשב"ק) כי היא 'תכלית מעשה שמים וארץ'. ויש להוסיף בזה דברים:

דבר זה הוא מחויב השכל, כי הנה נודע מאמר הפייט 'מראש מקדם נסוכה [- השבת] סוף מעשה במחשבה תחילה' והענין בזה הוא, כי אם ניקח לדוגמא אדם הבונה בית, וננסה לעמוד על כל השלבים הקודמים לזה, נראה כי מראש יעמיד לנגד עיניו את תכלית רצונו, לדוגמ' בית רחב וגדול המתאים לכל צרכיו. ורק אחר שהעמיד לנגד עיניו בתחילה את תכליתו, יחלק אותה לפרטים ויעמוד על כל הדברים הקטנים המביאים אל בניית הבית, שהם כמות האבנים שצריך, ופועלים, ושאר הענינים. נמצא שבמחשבה חושב הוא בהקדם על השלימות והתכלית, ורק לאחר מכן חושב על הפרטים. לעומת זאת בעשייה - כלומר בעת בנייתו בפועל - מתחיל הוא מהפרטים הקטנים, עד שבסופו של דבר הוא משלים את הבית, שהוא היה ראשית מחשבתו. וזה שכתוב כי סוף המעשה – הפעולה - הנגלה לעינינו, הוא במחשבה תחילה וראשית. וזה שיסד הפייט, כי השבת 'מראש מקדם נסוכה' והיינו שמראש ומקודם הבריאה כבר עלתה במחשבה כי היא תכלית של הבריאה, והראיה היא, כי הרי 'סוף המעשה שבאה השבת רק בסוף מעשה בראשית, מזה נדע כי במחשבה' היא היתה 'תחילה', ולמענה ברא ה' את העולם.

והנה אם ניקח אדם הבונה בית וננסה לעמוד על תכליתו, לא נוכל לדעת זאת אלא לאחר שנראה מה עושה בבית לאחר גמר הבניה - אם נראה שבונה בית ומוכרו מיד, נדע כי תכליתו הוא הכסף שמקבל בעדו, ואם נראה שמחריבו מיד לאחר שבנאו, נדע כי תכליתו היא עצם מעשה הבניה שנותן לו הנאה מעצם היצירה ואין הוא נצרך לבית בעצם. אך אם נראה שאחר שבונה את ביתו נכנס אליו ומתגורר בו, נדע כי תכליתו היתה למען ימצא מקום מנוחה ונחלה, ובשביל זה עמל וטרח בבניית הבית.

וכן הוא גם אצל הבורא אשר אחר שברא את העולם בששה ימים, שבת ביום השביעי, מזאת ידענו שמטרתו היא מציאת מקום ומנוחה בעולם התחתון וזו תכליתו ומטרת בריאת העולם, ונמצא מבואר באר היטב כי מנוחת הבורא ביום השבת היא תכלית העולם.

ובזה נשכיל להבין את כפל הלשון המבוארת בכתוב, 'ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה' מדוע נכתב 'ויכל אלוקים' לשון כילוי, וכן 'וישבות' לשון שביתה. אך על פי מה שנתבאר מבואר היטב, כי כילוי ענינו שהסתיימה המלאכה ונגמרה מצד עצמה, אך עדיין לא מבואר כי המנוחה שאחר גמר המלאכה היא התכלית, על כן נאמר וישבות ביום השביעי, להודיע כי התכלית של כל העשייה אינו בשביל לגומרה, אלא לעצם מציאות המנוחה שהיא היא תכלית הבריאה. (ומאידך צריך גם שיהיה כילוי, כי אין מציאות מנוחה לפני שיש גמר ושלימות, וכמו שאומרים בתפילת המנחה בשבת 'מנוחת שלום ושלוה' 'מנוחה שלימה שאתה רוצה בה'.​

אכן. כמובן שאפשר ללמוד בסגנון כזה, אבל למיטב הבנתי בסוגיא הזו, לא רק שאין בדברים סתירה, אלא אדרבה השלמה מעמיקה לאותו עיקרון, ובזה אני רוצה להאריך בחלק ב' ואולי אף אצטרך חלקים נוספים.
אמנם באמת העיקרון של 'נתאוה הקב"ה' הוא הגדרה מרכזית בסוגיא הזו, אבל רק אומר לך בקיצור מילים את העיקרון.

ברור שמצד הקב"ה המטרה היא למעננו, כי חלילה לומר על הקב"ה שהוא חסר כבוד, או מלכות, או דירה בתחתונים, אבל מאידך השלימות הכי גדולה שיכולה להינתן לנו זה רק על ידי שנזכה שאורו יושפע עלינו, ובחינה משלימות תתגלה בנו, והדרך לזה נעשית על ידי שהוא משרה את שכינתו בתוך בני האדם, והצורה לזה נעשית על ידי הברית והתורה, ששניהם יחד משלימים את הכנסת הבורא לתוך הכרת חיינו, וההודאה במלכותו וההכרה בממשלתו.
נמצא שמבחינתנו התפקיד הוא להודות ולהמליך את הבורא, לירא ממנו וליתן לו כבוד, וזה הנקרא בלשון חז"ל 'שכינה בתחתונים' ובזה אנו משלימים את עצמנו, שזו היא מטרת הבורא 'להיטיב'.

כתבתי בקיצור, ואי"ה אאריך בזה במאמרים הבאים.​