הרבי ר' יהונתן איבשיץ פירש "אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם" דהיינו שכפרו בלב ולא עבדו ע"ז בגלוי כבבית ראשון.
ופירש הבית הלוי[1] האיך אין זה סותר את מה שאמרו חז"ל שהיה בהם שנאת חינם-
כיון ששנאת חינם פירושו ששנאו לחכמים ולא נשמעו להם, ומזה הגיעו לכפירה.
אולם היו שתירצו, שהרי אדם הלקוי בבין אדם לחבירו "אין לו נפש" (כמ"ש ברמב"ם בהקדמה לפ' חלק) ולכן אין לו חלק לעולם הבא אע"פ שאין עבירתו חמורה כל כך.
ובכך פירשו את מאמר חז"ל "נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו". שלאדם עם נפש זה יותר נח, וזה יותר ממצוה או חובה...
וזו הכוונה שבכך באו לכפירה, כמ"ש החזו"א בפתיחה לאמונה וביטחון ש"האמונה נטיה דקה מעדינות הנפש".
ע"כ כבר ביארנו בכמה מקומות. בפוסטים ומאמרים לרוב.
ורבינו יונה כתב על בעל לשון הרע באריכות, וכידוע דברי החפץ חיים מבוססים רבות על דבריו, ולהלן נביא כמה נקודות שכתב בכדי לתרץ את הדבר הקשה שאנו רואים שחז"ל התייחסו לבעל לשון הרע כחמור מעובר על ג' עבירות...:
רב. והנה אנו צריכין לפרש לך. היאך יתכן כי יהיה עון לשון הרע יתר על השלש האלה. הלא כל אחת מהן אמרו רבותינו זכרונם לברכה יהרג אדם ואל יעבור עליהם. ואמרו המודה עבודה זרה שכל המודה בה ככופר בכל התורה. ואמרו כי המומר לעבודה זרה מומר לכל התורה כולה. וכאשר תשים לבך למאמרם ז"ל תמצא לו כמה שרשים וכמה פנים:
רג. האחד - כי בעל הלשון הוא שונה באולתו. עשר פעמים ביום יכלים ויבאיש ויחפיר. וידבר שפת יתר. ויכה בסתר. ומי יתן קץ לענשו. כי בעל הלשון לא ישים קנצי למילין. בשגם עבירה קלה כבדה מאד על השנות האולת פעמים רבות כאשר הקדמנו. אף כי חטאה גדולה. ורעה חולה. וכאמרם רבותינו זכרונם לברכה שקול לשון הרע כנגד שלש עבירות. רצונו לומר - כנגד עובר אותן לעת שיתקפו יצרו. לא כנגד מומר והיוצא מן הכלל לעבור עליהן בכל עת:
רד. והשני - כי בעל הלשון תשובתו קשה. אחרי אשר למד לשונו דבר שקר. ופיו שלח ברעה. מרוב ההרגל איננו שליט ברוחו. וכאילו לשונו גורם במחשבה כענין שנאמר (תהלים נב) הוות תחשוב לשונך. ונאמר (קהלת י) ושפתות כסיל תבלענו ונאמר (משלי יא) פי כסיל מחתה לו. ומחתה לשון יראה ומגור. רצונו לומר - כי הכסיל יירא ויגור מזעם לשונו פן יוקש בו. כאשר יירא מאויבו. כי אין שפתיו ברשותו:
רה. והשלישי - בעל הלשון חטאו נקל בעיניו. כי אמר אך דבר שפתים הוא ולא פנה אל נזקיו הרבים. על כן לא ישוב מדרכו הרעה. ואם שוב ישוב אין תשובתו שלמה. כי לא יכיר גודל חטאו. כי התשובה השלימה להנקות מפשע רב. כי יקד יקוד היגון ובנפשו. כיקוד האש.
רו. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כא) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון. פירוש - הלץ אשר גבר זדונו. להכות בלשונו. בגאותו וגאונו. ועברתו וחרונו. אל תאמר כי בלשונו לבד יכה. ואל במעשה כי ידוע תדע. כי הוא עושה בעברת זדון. רצונו לומר - כי אם לא יכול להכות את אויביו בלשונו. ויוכל הכות בו במעשה. יכה בעברה ולא יחמול. כאשר אמרו רבותינו זכרונם לברכה בענין דואג. כי כאשר צוה שאול להכות בכהנים. וימאנו אנשיו להכותם. אמר לדואג אתה הכית בלשון אתה תכה בחרב. שנאמר (ש"א כב) סוב אתה ופגע בכהנים: וכו' עיי"ש טעמים נוספים.
ואם נסכם בקצרה הרי שנאמרו כאן ג' טעמים: א' שעושה עבירה זו שוב ושוב יותר מג' חמורות. ב' שקשה לו להגמל מהחטא. ג' קשה לו כי אין החטא חמור בעיניו.
ונתמקד בנקודה השלישית, שחטאים אלו של בין אדם לחבירו קלים הם בעיני האנשים, וכיוון שכאמור בעצם עבירות כאלו הם פגם באמונה התמימה, ו"לא נתגלה עוונם" כמה נוקב כאשר עוד זמן לא רב נעמוד בימים נוראים, ונתפייט בקול רנן "להוגה דעות ביום דין"...
הלוא לכן היה בוכה מרנא הגרי"ז כשהיה מגיע למילים "להוגה דעות ביום דין" כיון שעוונות הללו התלויים בלב לא נתגלו עוונם...
הבית הלוי עצמו נתן ג' סיבות לחומרת חורבן בית שני שלשיטתו הוא על חטא הכפירה, ומדהים לראות שהם ממש מקבילות להנזכר לגבי עבירות בין אדם לחבירו. וז"ל: "וכן בשני הגליות האחרון קשה וארוך יותר מן הראשון דבראשון לא מצינו דבעודם יושבים בבבל נשתעבדו בשיעבודים קשים אצל הבבלים וגם כי אחר עברו שבעים שנה נגאלו, וחורבן השני שהיה עבור קלקול האמונה הוא ארוך הרבה כו'. והוא מטעם הנ"ל דקלקול באמונה גרוע מע"ז. ועוד טעם לזה דחטאם הי' שעבדו ע"ז תיכף כשנחרבו ובאה עליהם היסורים והגלות הכירו עי"ז גופא שאין בהע"ז שעבדו שום ממש ולא יכלו להושיעם וע"כ בנקל היה להם לשוב בתשובה, משא"כ בגלות האחרון שהיה עבור חסרון האמונה הרי כל מה שנשתהו בגלות הרי בכל יום נתוסף ההסתר פנים ועי"ז נתרבה יותר המכשול והטעות לתלות הכל בטבע באמרם איה אלהינו צור חסיו בו. וגם עוד כי מי אשר נתקלקלה אצלו האמונה חלילה קשה לו לשוב ולקבוע האמונה בלבו אם לא במסירת נפש ממש וכמו שאמר הכתוב (משלי ב) כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים. וע"כ חורבן שני נמשך הרבה יותר מן הראשון..."
ואם נסכם: א' שהמעשה חמור יותר מע"ז. ב' שככל שחולף הזמן משתרשים בחטא. ג' שהחטא אינו חמור בעיני החוטא כיון שהוא עמוק בשרשו.
מבהיל! בבית שני כולם מתנהלים כמו חברים ושומרים חולין בטהרת הקודש, פרומערס עם פיאות ענקיות שכל היום מדברים בלימוד, אבל משהו היה רקוב "לא נתגלה" ועד היום לא נגאלנו... בבית ראשון לעומתו, אמנם עשו עבירות חמורות. חמורות מאוד! אבל הדעות היו נכונות, הערכים הוצבו בסדר הראוי.
קראנו בהפטרה בשבת מטו"מ ירמיהו ב, ז "וַתָּבֹ֙אוּ֙ וַתְּטַמְּא֣וּ אֶת־אַרְצִ֔י וְנַחֲלָתִ֥י שַׂמְתֶּ֖ם לְתוֹעֵבָֽה:" ויש שפירשו שבעוונתינו גרמנו שה' יתעב את הארץ אשר עיניו בה תמיד... (וכמ"ש הראשונים [שלא כדעת כל מיני...] שאין ראוי לעלות לארץ ישראל, אלא בעל תורה וירא שמים ומדקדק במצוות. [כגון בארחות חיים לר"י מלוניל] וכתב ספר חרדים מצוות התלויות בארץ ישראל פרק ב "הבאים לא"י ואין שמים על לב כי הם בהיכל המלך ומורדים ופושעים ומרבים במשתאות של סעודת מריעות ומרזחים עליהם הכתוב אומר ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה, וכתיב כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי.") וז"א שח"ו אם עושים דברים נגד האמונה הורסים את כל מעלת הארץ רח"ל.
ופירש הבית הלוי[1] האיך אין זה סותר את מה שאמרו חז"ל שהיה בהם שנאת חינם-
כיון ששנאת חינם פירושו ששנאו לחכמים ולא נשמעו להם, ומזה הגיעו לכפירה.
אולם היו שתירצו, שהרי אדם הלקוי בבין אדם לחבירו "אין לו נפש" (כמ"ש ברמב"ם בהקדמה לפ' חלק) ולכן אין לו חלק לעולם הבא אע"פ שאין עבירתו חמורה כל כך.
ובכך פירשו את מאמר חז"ל "נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו". שלאדם עם נפש זה יותר נח, וזה יותר ממצוה או חובה...
וזו הכוונה שבכך באו לכפירה, כמ"ש החזו"א בפתיחה לאמונה וביטחון ש"האמונה נטיה דקה מעדינות הנפש".
ע"כ כבר ביארנו בכמה מקומות. בפוסטים ומאמרים לרוב.
ורבינו יונה כתב על בעל לשון הרע באריכות, וכידוע דברי החפץ חיים מבוססים רבות על דבריו, ולהלן נביא כמה נקודות שכתב בכדי לתרץ את הדבר הקשה שאנו רואים שחז"ל התייחסו לבעל לשון הרע כחמור מעובר על ג' עבירות...:
רב. והנה אנו צריכין לפרש לך. היאך יתכן כי יהיה עון לשון הרע יתר על השלש האלה. הלא כל אחת מהן אמרו רבותינו זכרונם לברכה יהרג אדם ואל יעבור עליהם. ואמרו המודה עבודה זרה שכל המודה בה ככופר בכל התורה. ואמרו כי המומר לעבודה זרה מומר לכל התורה כולה. וכאשר תשים לבך למאמרם ז"ל תמצא לו כמה שרשים וכמה פנים:
רג. האחד - כי בעל הלשון הוא שונה באולתו. עשר פעמים ביום יכלים ויבאיש ויחפיר. וידבר שפת יתר. ויכה בסתר. ומי יתן קץ לענשו. כי בעל הלשון לא ישים קנצי למילין. בשגם עבירה קלה כבדה מאד על השנות האולת פעמים רבות כאשר הקדמנו. אף כי חטאה גדולה. ורעה חולה. וכאמרם רבותינו זכרונם לברכה שקול לשון הרע כנגד שלש עבירות. רצונו לומר - כנגד עובר אותן לעת שיתקפו יצרו. לא כנגד מומר והיוצא מן הכלל לעבור עליהן בכל עת:
רד. והשני - כי בעל הלשון תשובתו קשה. אחרי אשר למד לשונו דבר שקר. ופיו שלח ברעה. מרוב ההרגל איננו שליט ברוחו. וכאילו לשונו גורם במחשבה כענין שנאמר (תהלים נב) הוות תחשוב לשונך. ונאמר (קהלת י) ושפתות כסיל תבלענו ונאמר (משלי יא) פי כסיל מחתה לו. ומחתה לשון יראה ומגור. רצונו לומר - כי הכסיל יירא ויגור מזעם לשונו פן יוקש בו. כאשר יירא מאויבו. כי אין שפתיו ברשותו:
רה. והשלישי - בעל הלשון חטאו נקל בעיניו. כי אמר אך דבר שפתים הוא ולא פנה אל נזקיו הרבים. על כן לא ישוב מדרכו הרעה. ואם שוב ישוב אין תשובתו שלמה. כי לא יכיר גודל חטאו. כי התשובה השלימה להנקות מפשע רב. כי יקד יקוד היגון ובנפשו. כיקוד האש.
רו. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כא) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון. פירוש - הלץ אשר גבר זדונו. להכות בלשונו. בגאותו וגאונו. ועברתו וחרונו. אל תאמר כי בלשונו לבד יכה. ואל במעשה כי ידוע תדע. כי הוא עושה בעברת זדון. רצונו לומר - כי אם לא יכול להכות את אויביו בלשונו. ויוכל הכות בו במעשה. יכה בעברה ולא יחמול. כאשר אמרו רבותינו זכרונם לברכה בענין דואג. כי כאשר צוה שאול להכות בכהנים. וימאנו אנשיו להכותם. אמר לדואג אתה הכית בלשון אתה תכה בחרב. שנאמר (ש"א כב) סוב אתה ופגע בכהנים: וכו' עיי"ש טעמים נוספים.
ואם נסכם בקצרה הרי שנאמרו כאן ג' טעמים: א' שעושה עבירה זו שוב ושוב יותר מג' חמורות. ב' שקשה לו להגמל מהחטא. ג' קשה לו כי אין החטא חמור בעיניו.
ונתמקד בנקודה השלישית, שחטאים אלו של בין אדם לחבירו קלים הם בעיני האנשים, וכיוון שכאמור בעצם עבירות כאלו הם פגם באמונה התמימה, ו"לא נתגלה עוונם" כמה נוקב כאשר עוד זמן לא רב נעמוד בימים נוראים, ונתפייט בקול רנן "להוגה דעות ביום דין"...
הלוא לכן היה בוכה מרנא הגרי"ז כשהיה מגיע למילים "להוגה דעות ביום דין" כיון שעוונות הללו התלויים בלב לא נתגלו עוונם...
הבית הלוי עצמו נתן ג' סיבות לחומרת חורבן בית שני שלשיטתו הוא על חטא הכפירה, ומדהים לראות שהם ממש מקבילות להנזכר לגבי עבירות בין אדם לחבירו. וז"ל: "וכן בשני הגליות האחרון קשה וארוך יותר מן הראשון דבראשון לא מצינו דבעודם יושבים בבבל נשתעבדו בשיעבודים קשים אצל הבבלים וגם כי אחר עברו שבעים שנה נגאלו, וחורבן השני שהיה עבור קלקול האמונה הוא ארוך הרבה כו'. והוא מטעם הנ"ל דקלקול באמונה גרוע מע"ז. ועוד טעם לזה דחטאם הי' שעבדו ע"ז תיכף כשנחרבו ובאה עליהם היסורים והגלות הכירו עי"ז גופא שאין בהע"ז שעבדו שום ממש ולא יכלו להושיעם וע"כ בנקל היה להם לשוב בתשובה, משא"כ בגלות האחרון שהיה עבור חסרון האמונה הרי כל מה שנשתהו בגלות הרי בכל יום נתוסף ההסתר פנים ועי"ז נתרבה יותר המכשול והטעות לתלות הכל בטבע באמרם איה אלהינו צור חסיו בו. וגם עוד כי מי אשר נתקלקלה אצלו האמונה חלילה קשה לו לשוב ולקבוע האמונה בלבו אם לא במסירת נפש ממש וכמו שאמר הכתוב (משלי ב) כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים. וע"כ חורבן שני נמשך הרבה יותר מן הראשון..."
ואם נסכם: א' שהמעשה חמור יותר מע"ז. ב' שככל שחולף הזמן משתרשים בחטא. ג' שהחטא אינו חמור בעיני החוטא כיון שהוא עמוק בשרשו.
מבהיל! בבית שני כולם מתנהלים כמו חברים ושומרים חולין בטהרת הקודש, פרומערס עם פיאות ענקיות שכל היום מדברים בלימוד, אבל משהו היה רקוב "לא נתגלה" ועד היום לא נגאלנו... בבית ראשון לעומתו, אמנם עשו עבירות חמורות. חמורות מאוד! אבל הדעות היו נכונות, הערכים הוצבו בסדר הראוי.
קראנו בהפטרה בשבת מטו"מ ירמיהו ב, ז "וַתָּבֹ֙אוּ֙ וַתְּטַמְּא֣וּ אֶת־אַרְצִ֔י וְנַחֲלָתִ֥י שַׂמְתֶּ֖ם לְתוֹעֵבָֽה:" ויש שפירשו שבעוונתינו גרמנו שה' יתעב את הארץ אשר עיניו בה תמיד... (וכמ"ש הראשונים [שלא כדעת כל מיני...] שאין ראוי לעלות לארץ ישראל, אלא בעל תורה וירא שמים ומדקדק במצוות. [כגון בארחות חיים לר"י מלוניל] וכתב ספר חרדים מצוות התלויות בארץ ישראל פרק ב "הבאים לא"י ואין שמים על לב כי הם בהיכל המלך ומורדים ופושעים ומרבים במשתאות של סעודת מריעות ומרזחים עליהם הכתוב אומר ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה, וכתיב כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי.") וז"א שח"ו אם עושים דברים נגד האמונה הורסים את כל מעלת הארץ רח"ל.
[1] זלה"ק: בית הלוי שמות יב והטעם לזה הוא דידוע דבית ראשון נחרב בחטא ע"ז ובבית שני לא היה זה החטא כלל רק שנתחדשו אז בישראל כת הצדוקים שכחשו באמונה ובקבלת חכמינו ז"ל בתורה שבע"פ ופירשו התורה כפי שכלם הטבעי ועי"ז נחלקו ישראל לכתות ונעשה פירוד בין הלבבות ורבתה השנאה והמחלוקת וזהו שגרם החורבן. ועל כן צריכים ישראל קודם הגאולה לתקן אותו החטא שגרם להם החורבן והוא הכפירה בתורה שבע"פ וע"כ אינם נגאלים רק בזכות עסק של המשנה דהוא כלל תורה שבע"פ. וכמו דהיה בגלות בבל דהחורבן הראשון היה בשביל ע"ז ומש"ה קודם גאולתם עמד עליהם המן שעשה עצמו ע"ז וגם גזרו אז להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים דהיינו מי שמחזיק בדתו ולא יעזוב דתו ולא ישתחוה לע"ז יען כי הם היו צריכים לתקן זה שגרם החורבן שלהם ומש"ה נתגבר זה החטא שנית קודם גאולתם וכשקיבלו ישראל על עצמם בימי מרדכי ואסתר למסור גופם על קדושת שמו יתברך תיכף אחר זה נבנה להם בית השני ונגאלו. וכמו כן תהיה בגאולה העתידה דלבסוף יתעורר ויהיה עיקר התגברות של היצה"ר באותו החטא והוא הכפירה בתורה שבע"פ, וכמו שאמרו בסנהדרין (דף צ"ו) אין בן דוד בא כו' שנאמר כולו הפך לבן טהור הוא, ועי"ז שיתחזקו ישראל באמונתם וירבו לעסוק בהך דבע"פ יזכו לגאולה אותם שנשארו באמונתם וכמו שאמר הכתוב (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה. ועיקר הנסיון יהיה באמונה בתורה שבע"פ היפך דברי הצדוקים שהיו בזמן החורבן, וכל החזיון הזה כמעט הוא נראה ברור בחוש עד כי אין צריך לראיה לדברים הללו:
וכו' (עיי"ש שמפרש איך שע"י שמדלג על הבן הרשע מגיע אמירת לכם ולא לו וכו' מתק דבריו)
בית הלוי שמות יב הנה במדרש איכה בפתיחה ר' יצחק פתח (אות ט) איתא דבר אחר בושנו כי שמענו חרפה (ירמיה נא) זה שבעה עשר בתמוז כסתה כלימה פנינו זה תשעה באב כי באו זרים על מקדשי ה' זה חורבן ראשון וחורבן שני. ודברי המדרש הללו צריכין ביאור להבין כוונתו דמאי שייכות להני שני ענינים של שבעה עשר בתמוז וט"ב להדדי וגם למה חלקם המדרש לשנים. ואשר נראה בביאורו דהנה בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות עבור חטא העגל ובט"ב היה החטא של מרגלים ובכו באותו לילה בכיה של חנם והוקבע להם בכיה לדורות שנחרבו באותו יום בית ראשון וגם בית שני. ועיין בזוהר פרשה כי תשא דעיקר העגל לא עשוהו ישראל רק הערב רב לחודייהו וגם זה לשון הילקוט על (ישעיה מא) מוצלים היו ישראל מאותו מעשה שאילו עשו ישראל את העגל היה להם לומר אלה אלהינו ישראל אלא הערב רב שעלו ממצרים עשו אותו והם אמרו לישראל אלה אלהיך ישראל עכ"ל. ונמצא דעיקר חטאם של ישראל היה מה ששמעו שהערב רב מדברים דברים רעים ומגונים כאלה ולא מיחו בידם ולא עמדו עליהם להורגם. וזהו שדרש המדרש בושנו כי שמענו חרפה זה שבעה עשר בתמוז יען כי אז היה חטאם מה ששמעו דברי חירופים מהערב רב ולא מיחו בהם כראוי וזהו שמענו חרפה. כסתה כלימה פנינו זה תשעה באב שאז היה החטא לישראל בעצמם ובכו בכיה של חנם וזהו שקורא הפסוק כסתה כלימה פנינו שהורידו דמעות של כלימה על פניהם ע"ד מאה"כ (מלאכי ב) כסות דמעה את מזבח, וזה היה בט"ב. כי באו זרים על מקדשי ה' זה חרבן ראשון וחורבן שני דעבור הני שני מיני חטאים של י"ז בתמוז ושל ט"ב נחרבו שני בתי המקדשים וכמו שמבואר להלן:
דהנה ידוע ומבואר בספרים מרבותינו דעשרת הדברות המה כלל כל התורה כולה דכל התורה כולה נרמזה ונכללה בהם. והגם דאין אנחנו יודעים עתה היאך למצא כל הפרטים שבתורה בעשרת הדברות עכ"ז דבריהם נאמנים ובודאי דהוא כן. והנה עוד כולם נכללו בשני דברות הראשונים שהם אנכי ולא יהיה לך שנאמרו בדיבור אחד מפי הגבורה והמה כלל של כל הדברים. ובכללם הם סור מרע ועשה טוב עשה ול"ת. אנכי עשה ועשה טוב, ולא יהיה לך הוא ל"ת וסור מרע. והנה אנכי הוא מצות עשה וציוי להאמין שכל מה שהוא בכל העולם והמציאות בכללו ופרטיו ופרטי פרטיו את הכל הבורא יתברך שמו מהוה אותו וממציא בכל עת וזמן. ובזה נכלל חיוב כל המצות עשה דעל כן מחויבים כל ישראל לעבדו ולהודות לו ולקיים כל מה שציוה עלינו מהמצות עשה ובכללם הוא ציווי של ועשה טוב. ולא יהיה לך הוא הכלל של סור מרע והוא אזהרה ול"ת שלא נאמין חלילה בדבר שוא ושקר ושום כו"ם בעולם ולא לעבוד לשום נברא שבעולם כאשר עשו העמים הקדמונים דהגם שהיו מאמינים בהבורא יתברך ובאחדותו עכ"ז האמינו שיש כח להממוצעים להרע למי שירצו מהברואים שתחת ממשלתם או להיטיב למי שירצו וע"כ יצא להם לכבד את השמש והירח והכוכבים ודומיהם כדי להפיק רצון מהם (ועיין ברמב"ם ריש הלכות ע"ז). ודיבור זה של לא יהיה לך הוא ראש ויסוד לכל האיסורים והלא תעשה שבתורה ובכללם הוא סור מרע. ושוב הענינים האלו יכללו בפסוק ראשון של קריאת שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. דה' אלהינו הוא קבלות המצות עשה של אנכי והכולל בו. וה' אחד הוא קבלות שמירות הל"ת של לא יהיה לך, כי באומרו ה' אחד הרי פירושו האמנה שבלתו אפס ותוהו ואין לו שני לעבדו, וה' הוא אחד ואין בלתו וכמו שאמר הכתוב (שמות כ) לא תעשון אתי אלהי כסף כו'. ונתבאר דכמו דאנכי ולא יהיה לך כלול בהם כל התורה כמו כן הוא בפסוק ראשון של קריאת שמע:
והנה היצר הרע מתהפך הוא לכמה גוונין וכל האופנים מטרתם להחטיא האדם פעם כה ופעם כה כפי מה שיעלה בידו. ואם לא יעלה בידו באופן אחד יתהפך ממש להיפוך באופן אחר המנגד ממש לראשון אולי יעלה בידו, והוא דלפעמים יחטיאו בחטא ע"ג או אביזרי דידיה והוא להוסיף להאדם אמונה האסורה וכמו להאמין בסיבות הממוצעים שיש בכחם להרע או להטיב ויפתנו לעבוד להם, וזהו העובר על לא יהיה לך והאדם המקבל דברי היצר הוא בכלל פתי המאמין לכל דבר ריק וכזב. ואם רואה היצה"ר שאינו יכול לפתות את האדם בזה האופן והאדם מתחזק בשכלו לנגדו יתהפך היצה"ר להיפוכו ממש להתלבש בלבוש חכם ופילוסוף למעט בלב האדם האמונה המחוייבת ולהטיל לו בה ספיקות עד שיביאנו חלילה לידי כפירה גמורה ושלא להאמין כלל ולומר עזב ה' את הארץ ועולם כמנהגו נוהג וכפי הטבע אשר הוטבע בו בעת הבריאה. וכמו שאמר הכתוב על פרעה שאמר (יחזקאל כח) לי יאורי ואני עשיתני דפרעה אמר שהוא עשה את עצמו. ודברים אלו הרי הם בדרך מליצה ומשל דכפשוטו הרי אי אפשר להאמר שהוא בעצמו יעשה את עצמו והרי קודם שנולד בעולם לא היה נמצא כלל והיאך יעשה את עצמו דפשיטא דלא אמר על עצמו שהוא נצחי מקודם דהרי ידוע זמן התחלת מציאתו, רק הכוונה שהוא נעשה ונולד מעצמו ולא זולתו עשאו רק נעשה בטבע הקבוע בהעולם בעת נברא העולם. ועוד יוליכוהו שולל מכפירה לכפירה עד כי יכפור לבסוף גם בהבריאה וכדומה לזה. וכל ענין זה הוא לעבור על העשה של אנכי ה' אלהיך, ועל אלו הדברים נתכוונו חז"ל ואמרו במסכת קידושין (דף ל') יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו. עוד אמרו שם יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום. דמתגבר פירושו באותן אופן ודרך הפתויים שהתחיל לפתותו מקודם ובכל יום מתגבר עליו להוסיף לו פיתוי על פיתוי. ומתחדש פירושו דכשרואה שאינו יכול להאדם באופן הקדום מתחדש באופן אחר להכשילו אשר הוא ההיפוך ממש מן הקדום. וזהו מתחדש שהוא חדש ממש לא כהקדום:
והנה הני שני אופני חטאים היו בעגל ובמרגלים וחלוקים הוו ממש מהיפוך להיפוך. דבעגל היה החטא בעניני ע"ג לומר להעגל אלה אלהיך ישראל ולהאמין בהעגל או במזל שור שיש בו איזו כח לפעול בעולם השפל ועברו על אזהרת לא יהיה לך. אבל במרגלים לא היה בו שום סרך ע"ז רק אדרבה שם היה החטא להיפוך ממש בחסרון אמונה ואמרו כי חזק הוא ממנו כביכול גם בעה"ב אינו יכול להוציא משם כליו. דשפטו ע"פ משפטי השכל ודרכי הטבע אחרי שראו שם ערים בצורות ויושביה בני ענק אמרו דלא יוכלו ישראל לכובשם, וענין חטאם אז היה נגד העשה של אנכי וכמבואר. ובזה הוא דנחלק ט"ב משבעה עשר בתמוז. וגם בשני החורבנות מצינו ג"כ שהיו חלוקים בהני שני מיני חטאים, דבבית ראשון היה חטא ע"ז וכמו דאיתא בפרק ראשון דיומא (ט), וזהו בחי' חטא העגל של י"ז בתמוז, ובבית שני לא היה חטא ע"ז כלל ועיקר יסוד חורבנו היה ע"י שאז נתחדשו כת הצדוקים שכפרו באמונה ובקבלת חכמינו ז"ל לפרש התורה שבכתב ע"י קבלתם בתורה שבע"פ והצדוקים הלכו בהתורה לפרשו ע"פ שכלם הטבעי ומזה נצמח לבסוף החורבן וכמו שכתב ביערות דבש דעיקר חורבנו עי"ז שנתחדשה כת הצדוקים. וכן נתחדש ונתרבו אז בעולם כת הפילוסופין תלמידי אריסטו בלימודם החכמה שאחרי הטבע. ומה דאמרו בגמרא דיומא (ט ב) דבית שני נחרב עבור שנאת חנם כתבנו במק"א (לעיל עמ' קכח) פירושו דעיקר מה שנתחדשו הכופרים אז היה יסודו ע"י שנאת חנם דעל ידי השנאה נתפרדו אלו מן החכמים מקבלי תורה שבע"פ ולבסוף נתפקרו עבור זה לגמרי, ועכ"פ החטא היה בענין ובחינה ניצוץ מחטא מרגלים שיסודו הכפירה בהאמת וחסרון האמונה במה שמחויבין להאמין. וזהו כוונתו של המדרש שהתחלנו, כי שמענו חרפה זה י"ז בתמוז שנעשה העגל, כסתה כלמה פנינו זה תשעה באב ששבו המרגלים, כי באו זרים על מקדשי ה' זה חורבן ראשון וחורבן שני, דהני שני חורבנות היו משרשי שני החטאים האלו, בית ראשון היה מניצוץ חטא העגל ובית שני היה מבחינת חטא מרגלים וכמו שנתבאר. והנה רואים אנחנו שהשני קשה מהראשון הרבה מאד דבהעגל לא היה עונשם גדול כך דלא מתו מהם רק כשלשת אלפי איש. ועוד דהרי תיכף אחר זה נתרצה השי"ת עמהם וציום על מלאכת המשכן להשרות שכינתו בתוכם. משא"כ במרגלים שמתו כל היותר מעשרים שנה ונתעכבו במדבר ארבעים שנה והם בעצמם לא נכנסו לארץ כלל ורק בניהם נכנסו, והטעם לזה מוכרח דחטא המינות וחסרון אמונה קשה הרבה יותר מן החטא של ע"ז. וכן בשני הגליות האחרון קשה וארוך יותר מן הראשון דבראשון לא מצינו דבעודם יושבים בבבל נשתעבדו בשיעבודים קשים אצל הבבלים וגם כי אחר עברו שבעים שנה נגאלו, וחורבן השני שהיה עבור קלקול האמונה הוא ארוך הרבה כו'. והוא מטעם הנ"ל דקלקול באמונה גרוע מע"ז. ועוד טעם לזה דחטאם הי' שעבדו ע"ז תיכף כשנחרבו ובאה עליהם היסורים והגלות הכירו עי"ז גופא שאין בהע"ז שעבדו שום ממש ולא יכלו להושיעם וע"כ בנקל היה להם לשוב בתשובה, משא"כ בגלות האחרון שהיה עבור חסרון האמונה הרי כל מה שנשתהו בגלות הרי בכל יום נתוסף ההסתר פנים ועי"ז נתרבה יותר המכשול והטעות לתלות הכל בטבע באמרם איה אלהינו צור חסיו בו. וגם עוד כי מי אשר נתקלקלה אצלו האמונה חלילה קשה לו לשוב ולקבוע האמונה בלבו אם לא במסירת נפש ממש וכמו שאמר הכתוב (משלי ב) כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים. וע"כ חורבן שני נמשך הרבה יותר מן הראשון. היוצא מכל האמור למעלה דפרה רומזת על משיח והוא קץ וסוף לכל הגליות. וגם נתברר דשני שרשי חטאים הם. אחת ענין ע"ג והיא הוספה בעצמו אמונה האסורה. והשניה הוא חטא חסרון אמונה. הראשונה היה בבית ראשון והשני היה בבית שני, ומש"ה נחרבו שניהם. ומש"ה קודם הגאולה יתגבר שנית היצה"ר של הכפירה ובפרט בתורה שבע"פ ובדברי החכמים ויסבלו ממנו ישראל הרבה, והיא כדי לתקן אותו החטא דעבורו נחרב הבית ומי אשר ישאר שלם באמונתו יזכה לגאולה. וזהו מה דאמרו בסוף מכות (כד) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה, דנבואת חבקוק קאי על ביאת משיח וכמו שאמר שם בפסוק כי עוד חזון למועד ויפיח לקץ ולא יכזב ואם יתמהמה חכה לו, דדברים אלו נאמרו על ביאת משיח ועל זה אמר ואם יתמהמה חכה לו דגלות בבל היה זמנו קבוע שבעים שנה. ומסיים הפסוק וצדיק באמונתו יחיה דכל מי שישאר חזק ושלם באמונתו אז צדיק יקרא לו ויחיה:
וכו' (עיי"ש שמפרש איך שע"י שמדלג על הבן הרשע מגיע אמירת לכם ולא לו וכו' מתק דבריו)
בית הלוי שמות יב הנה במדרש איכה בפתיחה ר' יצחק פתח (אות ט) איתא דבר אחר בושנו כי שמענו חרפה (ירמיה נא) זה שבעה עשר בתמוז כסתה כלימה פנינו זה תשעה באב כי באו זרים על מקדשי ה' זה חורבן ראשון וחורבן שני. ודברי המדרש הללו צריכין ביאור להבין כוונתו דמאי שייכות להני שני ענינים של שבעה עשר בתמוז וט"ב להדדי וגם למה חלקם המדרש לשנים. ואשר נראה בביאורו דהנה בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות עבור חטא העגל ובט"ב היה החטא של מרגלים ובכו באותו לילה בכיה של חנם והוקבע להם בכיה לדורות שנחרבו באותו יום בית ראשון וגם בית שני. ועיין בזוהר פרשה כי תשא דעיקר העגל לא עשוהו ישראל רק הערב רב לחודייהו וגם זה לשון הילקוט על (ישעיה מא) מוצלים היו ישראל מאותו מעשה שאילו עשו ישראל את העגל היה להם לומר אלה אלהינו ישראל אלא הערב רב שעלו ממצרים עשו אותו והם אמרו לישראל אלה אלהיך ישראל עכ"ל. ונמצא דעיקר חטאם של ישראל היה מה ששמעו שהערב רב מדברים דברים רעים ומגונים כאלה ולא מיחו בידם ולא עמדו עליהם להורגם. וזהו שדרש המדרש בושנו כי שמענו חרפה זה שבעה עשר בתמוז יען כי אז היה חטאם מה ששמעו דברי חירופים מהערב רב ולא מיחו בהם כראוי וזהו שמענו חרפה. כסתה כלימה פנינו זה תשעה באב שאז היה החטא לישראל בעצמם ובכו בכיה של חנם וזהו שקורא הפסוק כסתה כלימה פנינו שהורידו דמעות של כלימה על פניהם ע"ד מאה"כ (מלאכי ב) כסות דמעה את מזבח, וזה היה בט"ב. כי באו זרים על מקדשי ה' זה חרבן ראשון וחורבן שני דעבור הני שני מיני חטאים של י"ז בתמוז ושל ט"ב נחרבו שני בתי המקדשים וכמו שמבואר להלן:
דהנה ידוע ומבואר בספרים מרבותינו דעשרת הדברות המה כלל כל התורה כולה דכל התורה כולה נרמזה ונכללה בהם. והגם דאין אנחנו יודעים עתה היאך למצא כל הפרטים שבתורה בעשרת הדברות עכ"ז דבריהם נאמנים ובודאי דהוא כן. והנה עוד כולם נכללו בשני דברות הראשונים שהם אנכי ולא יהיה לך שנאמרו בדיבור אחד מפי הגבורה והמה כלל של כל הדברים. ובכללם הם סור מרע ועשה טוב עשה ול"ת. אנכי עשה ועשה טוב, ולא יהיה לך הוא ל"ת וסור מרע. והנה אנכי הוא מצות עשה וציוי להאמין שכל מה שהוא בכל העולם והמציאות בכללו ופרטיו ופרטי פרטיו את הכל הבורא יתברך שמו מהוה אותו וממציא בכל עת וזמן. ובזה נכלל חיוב כל המצות עשה דעל כן מחויבים כל ישראל לעבדו ולהודות לו ולקיים כל מה שציוה עלינו מהמצות עשה ובכללם הוא ציווי של ועשה טוב. ולא יהיה לך הוא הכלל של סור מרע והוא אזהרה ול"ת שלא נאמין חלילה בדבר שוא ושקר ושום כו"ם בעולם ולא לעבוד לשום נברא שבעולם כאשר עשו העמים הקדמונים דהגם שהיו מאמינים בהבורא יתברך ובאחדותו עכ"ז האמינו שיש כח להממוצעים להרע למי שירצו מהברואים שתחת ממשלתם או להיטיב למי שירצו וע"כ יצא להם לכבד את השמש והירח והכוכבים ודומיהם כדי להפיק רצון מהם (ועיין ברמב"ם ריש הלכות ע"ז). ודיבור זה של לא יהיה לך הוא ראש ויסוד לכל האיסורים והלא תעשה שבתורה ובכללם הוא סור מרע. ושוב הענינים האלו יכללו בפסוק ראשון של קריאת שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. דה' אלהינו הוא קבלות המצות עשה של אנכי והכולל בו. וה' אחד הוא קבלות שמירות הל"ת של לא יהיה לך, כי באומרו ה' אחד הרי פירושו האמנה שבלתו אפס ותוהו ואין לו שני לעבדו, וה' הוא אחד ואין בלתו וכמו שאמר הכתוב (שמות כ) לא תעשון אתי אלהי כסף כו'. ונתבאר דכמו דאנכי ולא יהיה לך כלול בהם כל התורה כמו כן הוא בפסוק ראשון של קריאת שמע:
והנה היצר הרע מתהפך הוא לכמה גוונין וכל האופנים מטרתם להחטיא האדם פעם כה ופעם כה כפי מה שיעלה בידו. ואם לא יעלה בידו באופן אחד יתהפך ממש להיפוך באופן אחר המנגד ממש לראשון אולי יעלה בידו, והוא דלפעמים יחטיאו בחטא ע"ג או אביזרי דידיה והוא להוסיף להאדם אמונה האסורה וכמו להאמין בסיבות הממוצעים שיש בכחם להרע או להטיב ויפתנו לעבוד להם, וזהו העובר על לא יהיה לך והאדם המקבל דברי היצר הוא בכלל פתי המאמין לכל דבר ריק וכזב. ואם רואה היצה"ר שאינו יכול לפתות את האדם בזה האופן והאדם מתחזק בשכלו לנגדו יתהפך היצה"ר להיפוכו ממש להתלבש בלבוש חכם ופילוסוף למעט בלב האדם האמונה המחוייבת ולהטיל לו בה ספיקות עד שיביאנו חלילה לידי כפירה גמורה ושלא להאמין כלל ולומר עזב ה' את הארץ ועולם כמנהגו נוהג וכפי הטבע אשר הוטבע בו בעת הבריאה. וכמו שאמר הכתוב על פרעה שאמר (יחזקאל כח) לי יאורי ואני עשיתני דפרעה אמר שהוא עשה את עצמו. ודברים אלו הרי הם בדרך מליצה ומשל דכפשוטו הרי אי אפשר להאמר שהוא בעצמו יעשה את עצמו והרי קודם שנולד בעולם לא היה נמצא כלל והיאך יעשה את עצמו דפשיטא דלא אמר על עצמו שהוא נצחי מקודם דהרי ידוע זמן התחלת מציאתו, רק הכוונה שהוא נעשה ונולד מעצמו ולא זולתו עשאו רק נעשה בטבע הקבוע בהעולם בעת נברא העולם. ועוד יוליכוהו שולל מכפירה לכפירה עד כי יכפור לבסוף גם בהבריאה וכדומה לזה. וכל ענין זה הוא לעבור על העשה של אנכי ה' אלהיך, ועל אלו הדברים נתכוונו חז"ל ואמרו במסכת קידושין (דף ל') יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו. עוד אמרו שם יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום. דמתגבר פירושו באותן אופן ודרך הפתויים שהתחיל לפתותו מקודם ובכל יום מתגבר עליו להוסיף לו פיתוי על פיתוי. ומתחדש פירושו דכשרואה שאינו יכול להאדם באופן הקדום מתחדש באופן אחר להכשילו אשר הוא ההיפוך ממש מן הקדום. וזהו מתחדש שהוא חדש ממש לא כהקדום:
והנה הני שני אופני חטאים היו בעגל ובמרגלים וחלוקים הוו ממש מהיפוך להיפוך. דבעגל היה החטא בעניני ע"ג לומר להעגל אלה אלהיך ישראל ולהאמין בהעגל או במזל שור שיש בו איזו כח לפעול בעולם השפל ועברו על אזהרת לא יהיה לך. אבל במרגלים לא היה בו שום סרך ע"ז רק אדרבה שם היה החטא להיפוך ממש בחסרון אמונה ואמרו כי חזק הוא ממנו כביכול גם בעה"ב אינו יכול להוציא משם כליו. דשפטו ע"פ משפטי השכל ודרכי הטבע אחרי שראו שם ערים בצורות ויושביה בני ענק אמרו דלא יוכלו ישראל לכובשם, וענין חטאם אז היה נגד העשה של אנכי וכמבואר. ובזה הוא דנחלק ט"ב משבעה עשר בתמוז. וגם בשני החורבנות מצינו ג"כ שהיו חלוקים בהני שני מיני חטאים, דבבית ראשון היה חטא ע"ז וכמו דאיתא בפרק ראשון דיומא (ט), וזהו בחי' חטא העגל של י"ז בתמוז, ובבית שני לא היה חטא ע"ז כלל ועיקר יסוד חורבנו היה ע"י שאז נתחדשו כת הצדוקים שכפרו באמונה ובקבלת חכמינו ז"ל לפרש התורה שבכתב ע"י קבלתם בתורה שבע"פ והצדוקים הלכו בהתורה לפרשו ע"פ שכלם הטבעי ומזה נצמח לבסוף החורבן וכמו שכתב ביערות דבש דעיקר חורבנו עי"ז שנתחדשה כת הצדוקים. וכן נתחדש ונתרבו אז בעולם כת הפילוסופין תלמידי אריסטו בלימודם החכמה שאחרי הטבע. ומה דאמרו בגמרא דיומא (ט ב) דבית שני נחרב עבור שנאת חנם כתבנו במק"א (לעיל עמ' קכח) פירושו דעיקר מה שנתחדשו הכופרים אז היה יסודו ע"י שנאת חנם דעל ידי השנאה נתפרדו אלו מן החכמים מקבלי תורה שבע"פ ולבסוף נתפקרו עבור זה לגמרי, ועכ"פ החטא היה בענין ובחינה ניצוץ מחטא מרגלים שיסודו הכפירה בהאמת וחסרון האמונה במה שמחויבין להאמין. וזהו כוונתו של המדרש שהתחלנו, כי שמענו חרפה זה י"ז בתמוז שנעשה העגל, כסתה כלמה פנינו זה תשעה באב ששבו המרגלים, כי באו זרים על מקדשי ה' זה חורבן ראשון וחורבן שני, דהני שני חורבנות היו משרשי שני החטאים האלו, בית ראשון היה מניצוץ חטא העגל ובית שני היה מבחינת חטא מרגלים וכמו שנתבאר. והנה רואים אנחנו שהשני קשה מהראשון הרבה מאד דבהעגל לא היה עונשם גדול כך דלא מתו מהם רק כשלשת אלפי איש. ועוד דהרי תיכף אחר זה נתרצה השי"ת עמהם וציום על מלאכת המשכן להשרות שכינתו בתוכם. משא"כ במרגלים שמתו כל היותר מעשרים שנה ונתעכבו במדבר ארבעים שנה והם בעצמם לא נכנסו לארץ כלל ורק בניהם נכנסו, והטעם לזה מוכרח דחטא המינות וחסרון אמונה קשה הרבה יותר מן החטא של ע"ז. וכן בשני הגליות האחרון קשה וארוך יותר מן הראשון דבראשון לא מצינו דבעודם יושבים בבבל נשתעבדו בשיעבודים קשים אצל הבבלים וגם כי אחר עברו שבעים שנה נגאלו, וחורבן השני שהיה עבור קלקול האמונה הוא ארוך הרבה כו'. והוא מטעם הנ"ל דקלקול באמונה גרוע מע"ז. ועוד טעם לזה דחטאם הי' שעבדו ע"ז תיכף כשנחרבו ובאה עליהם היסורים והגלות הכירו עי"ז גופא שאין בהע"ז שעבדו שום ממש ולא יכלו להושיעם וע"כ בנקל היה להם לשוב בתשובה, משא"כ בגלות האחרון שהיה עבור חסרון האמונה הרי כל מה שנשתהו בגלות הרי בכל יום נתוסף ההסתר פנים ועי"ז נתרבה יותר המכשול והטעות לתלות הכל בטבע באמרם איה אלהינו צור חסיו בו. וגם עוד כי מי אשר נתקלקלה אצלו האמונה חלילה קשה לו לשוב ולקבוע האמונה בלבו אם לא במסירת נפש ממש וכמו שאמר הכתוב (משלי ב) כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים. וע"כ חורבן שני נמשך הרבה יותר מן הראשון. היוצא מכל האמור למעלה דפרה רומזת על משיח והוא קץ וסוף לכל הגליות. וגם נתברר דשני שרשי חטאים הם. אחת ענין ע"ג והיא הוספה בעצמו אמונה האסורה. והשניה הוא חטא חסרון אמונה. הראשונה היה בבית ראשון והשני היה בבית שני, ומש"ה נחרבו שניהם. ומש"ה קודם הגאולה יתגבר שנית היצה"ר של הכפירה ובפרט בתורה שבע"פ ובדברי החכמים ויסבלו ממנו ישראל הרבה, והיא כדי לתקן אותו החטא דעבורו נחרב הבית ומי אשר ישאר שלם באמונתו יזכה לגאולה. וזהו מה דאמרו בסוף מכות (כד) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה, דנבואת חבקוק קאי על ביאת משיח וכמו שאמר שם בפסוק כי עוד חזון למועד ויפיח לקץ ולא יכזב ואם יתמהמה חכה לו, דדברים אלו נאמרו על ביאת משיח ועל זה אמר ואם יתמהמה חכה לו דגלות בבל היה זמנו קבוע שבעים שנה. ומסיים הפסוק וצדיק באמונתו יחיה דכל מי שישאר חזק ושלם באמונתו אז צדיק יקרא לו ויחיה:
