וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ

אין כמו פרשת קורח לחדד זויות חשוכות בתפישת עולמנו המקובעת, היא גם חמקמקה למדי ואין האוחז בחבל העצמיות שלו יכול לעמוד על העיוות שבה. מהלומת אור חדשה נשפכת מדברי רש"י שפותח את פירושו לפרשתנו: "פרשה זו יפה נדרשת"… כי פרשה זו של מחלוקת, היא תמיד אקטואלית, דור דור ודורשיו, דור דור ומחלוקותיו, דור דור וטעויותיו.

פרשת קרח פותחת בלשון קיחה, וכמאמרם ז"ל: 'שלקח את עצמו להיות לצד אחד', כלומר, האישיות הפרטית שלו הפכה לעיקרית בענין, שוב לא הנושא הרוחני הוא העיקר, כי אין יותר הבטה לעבר התכלית האמיתית, יש כאן יותר עיון [מדוקדק, יש לומר, במקומי, במעמדי, במסגרת בה יש רק 'אותי ואני'…

ושלא תהיה טעות, עדת קורח, הרשעים והחטאים לפי התורה, לא היו חבורת פורקי עול המורדים בסמכות התורה הקדושה, ההיפך הוא הנכון, האמירה של התורה "כל העדה כלם קדושים" (במדבר טז, ג), לא היתה רק התרסה, אלא זו היתה האמת החותכת. הם לא רצו ולא הציגו מצע שהוא נגד התורה, אלא דווקא להיפך – לקיים את התורה כצורתה, לשמור על הגחלת הבוערת בקדושה, הנכונה מבחינתם.

חכמינו הקדושים ז"ל מספרים (סנהדרין קו, ב) על און בן פלת, שאשתו, בעצת נשים נבונה, גמלה להניאו מהצטרפות למחנה קרח, בכך שפרעה את ראשה, ובחוסר צניעות שכזה, בטוחה היתה, שהעדה כולה, הקדושים… לא יהינו להיכנס לביתה, לגרור את בעלה לאסון. מה שאכן היה. כלומר, מדובר באנשי קודש אמיתיים שדבר שכזה גורם להם לוותר על אותו צעד שהם כה בוערים ולוהטים בו, כי הם זכרו תמיד וכך גם הציגו זאת, איננו למען עצמנו – אנו בשביל הקב"ה, ורק את רצונו אנו רוצים לקיים.

ובכן התמיהה רק מתעצמת, קרח שפיקח היה, שעינו הטעתו, היה בעל רוח הקדש, אם כי לא מדויקת, אבל בכל זאת חז"ל מבטאים את גדלותו האמיתית, הוא לא היה איש פשוט בכלל, איך לפתע, הכל נפל, כל המדרגות הרוחניות, כל הטוהר הנאצל… הכל פג, כולם הסתופפו בלהט החרב המתהפכת, המחלקת שבערה, חרכה כל פיסת טוהר במחנה, עד שהאמירה 'עת שכרות' גילמה את ההנחתה ממחוז הקדושה הגבוה אל עומק הרע של המחלוקת והמריבה על מנהיג הדור האמיתי, עבדי משה.

פרשת קורח מלמדת אותנו כי למחלוקת יש טומאה טמונה ונסתרת ברת כוח הרסני במימדים מפלצתיים, כי המחלוקת שלא לשם שמים, גורמת לאדם להיות עוור, חרש ונכה כל הרגשות כולם, לא רק שהיא טומאה עצומה בענין המחלוקת גופא, היא גם עוטפת בקרבה את כל המידות הרעות, ללא שיור אחת בחוץ, וכרוע בהתגלמותו, דורסת היא כל חלקה טובה. והכי גרוע – עצם הדבר שאינה לשם שמים, גם נעלם מבעל המחלוקת, הוא יתממם, ולא מצביעות, כי אדרבה, אין זו מחלוקת כי אם כבוד שמים, ממש כך.

זאת היא הסכנה הגדולה ביותר שבעבירה זו יותר מכל העבירות שבעולם, כל עובר עבירה, רחמנא ליצלן, גם מספק לעצמו תירוצים רבים כחול הים, אבל לא תירוץ כזה הופכי וקוטבי, בנקודת המריבה המבזה הזו, לעולם לא יחושו בעלי המחלןקת שהם כאלו 'בעלי מחלוקת', הם, לדידם, משכיני השלום דוקא, הם יודעים להסביר למה הם מתנהגים בדרך האמת, הכי אמיתית, ואילו המחנה שכנגד, הוא הבעייתי, ורמיסתו – תיקון העולם, לא פחות! הם משכנעים את עצמם, ואת כל מי שמוכן להקשיב להם, כי ממש אסור לפספס את התפקיד הגורלי שהועידו לנו משמיא, הם מרגישים, שבגישתם זו, הם מקיימים מעין מצות "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו).

מסממני הגלות הבולטים, הוא, אשר "בני קרח לא מתו"… בעלי המחולקת, לדורותיהם, ובלבוש האופייני דווקא, ממשיכים בתיקון שבו החל ממציא השיטה… עד שכל המחזיק במחלוקת עובר על "ולא יהיה כקורח ועדתו", אין אחד שלא קרא מאמרי רז"ל בגנות המחלוקת ובמעלת השלום. אלא שהיישום הוא הבעיה. להחיל את הדברים היפים האלו עלינו, ממש במגרש הפרטי, היכן שמתחוללת המהומה, שם להרגע ולפרוש מהמחלוקת, ובזמן.

מן הנראה, שכיון שגדול השלום, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, הרי שיש התגברות היצר על הדבר הכי חשוב בעולם, הלוא אמרו ששמו של הקב"ה שלום, וכל חיילות הסטרא אחרא מכוונים את דעתן למרוד במלך ה', על ידי החרפת מחלוקת בין יראי ה', על ידי מריבות בבית, ועל ידי התפלגות משפחות וכו' וכו'.

ולפעמים חושבים מקצת מאתנו, כי דיבורים רעים אודות גדולים וכו', הם תיקון הדת ממש, וזהו ביטוי לאימרה 'האירוניה מתה', כי הלוא כמה זלזול בתלמידי חכמים וביזוי התורה הקדושה נעשים בשם הדת עצמה?! הרי אין אבסורד גדול יותר מזה, שמתוך קנאות לדבר השם יתברך, ויש להניח שזה אכן כך, אך באמצעות הקנאות הזו, שלא צווה אותה ה' - אנשים בזים בנושאי דגל תורתו הקדושה, ומחרפים אנשים גדולים באמת אשר עמלים בה יומם ולילה ודבקים באהבתו וביראתו של בורא עולם, לעיתים, הפלגנות נובעת רק מחמת העטיפה השונה, או הגישה האחרת, התפישה הקוטבית. וכשפורצת מחלוקת שכזו היא ממש מבטלת את כל הילכות כבוד תלמיד חכם וכו', וכמעט דורסים על כל הלכותיה של תורה באבחת סכינא חריפא של מחלוקת אחת.

יתירה מזאת, בעיון מרפרף על הנשמע והנעשה, על ה'מקוה־נייעס' ושיחות פוליטיקה עקרות של יושבי קרנות, נגלה, כי אין כאן שום קנאות לדבר ה' ותורתו, זהו בעצם ההיפך הגמור, בהיסוס־מה ניתן אפלו לומר, כי זאת היא הכפירה הגדולה ביותר במציאות השם.

ולמה? כי עלינו לבדוק היטב, מדוע בעצם, אנו מחבבים את הרבי והגדול פלוני אלמוני, האם באמת משום שהוא נציגו של הבורא בעולמנו? האם משום שאהבת התורה שבנו, גורמת לנו לחבב את ההוגה בה באמת? לא תמיד התשובה היא חיובית...

ובבדיקה עצמית נוקבת היינו אמורים להגיע למסקנה, כי אם היתה כך האמת, שהקנאות הזועמת המפעפעת בנו, נובעת מתוך תחושת חרדה לכבודה של תורה, הרי שמכוחה היה עלינו לכבד, לאהב, להעריך, להעריץ… את 'כל' תופשי התורה הקדושה ועמליה, ולא רק אחד או שנים מהם.

בדרך כלל, טבע עולם הוא, כי אדם אוהב את עצמו, ורק את עצמו, את משפחתו, את שכונתו, את ארצו ומולדתו, למרבה הבושה יש וזה הרקע האמיתי של אהבת גדולים בדורנו, שמהרה הופכת לתחרות ומושא למאבקים ופולמוסים. כי אם 'אני' נולדתי בחצרו של הרבי הזה, הרי ש'אני' חייב להגן בכל כוחי ומרצי על מעמדו וכבודו, גם כאשר לא התבקשתי בכלל, וגם כשלא התבזה בשום צד, אבל כיון שזה מאד חשוב לי שמה ששייך לי תהיה לו כותרת מכבדת, הריני מוכן לחרף ולגדף כל צדיק וירא שמים מסוג אחר ומעדה אחרת, ובלבד שהרבי 'שלי' יהיה עליון ורם על כולם.

אולי בדרך זאת ניתן להבין, לפחות בהקשר האקטואלי, את הצטרפותם של מאתים וחמשים ראשי סנהדראות למחנה הניצים, הלא ככל שיפול דבר, תהיו אתם במשבצת המסיומת שלכם, מה תרוויחו מהמהפך המיוחל? ברור… הכבוד של 'אנחנו'!

התורה הקדושה לא סתם מספרת לנו את פרשת קורח בכל דקדוקיה, ושממנה יוצא לאו שבתורה, לא תהיו כקורח ועדתו, כל זה למען ידעו דורותינו.

אנחנו חייבים לחנך את ילדנו לכבוד התורה, פינו אמור להיות סגור הרמטית כשמזכירים דמות של 'גדול' כלשהו, אף זה שלא ממחננו, לא להגיב, לא לתאר ולהגדיר, לא לחפש מומים והבדלים.

והגם כי יש ומאמינים אנו שהגדול ההוא לא מדייק לפי איך שאנו מבינים, וגם יש לנו אמונת חכמים בדרך אחרת, ואם כן, עלינו ללמד את הרע מול הטוב, זה מסוכן ביותר, כי גם אם כונתכם ל'טובה', יחסית, אתם עלולים לגלות, שהילד יקלוט כי חלילה, הותרה הרצועה, ומותר לדבר על צדיקים ותלמידי חכמים, כשאיננו 'אוחזים' אתם, עם כל התוצאות הנלוות לכך.

אין סכנה כלל לדעות שלנו שאנו רוצים להנחיל לצאצאינו, כאשר נשתדל לשדר אהבה והערכה לכל תלמיד חכם באשר הוא, החינוך הזה, כלפי עצמנו וכלפי אחרים, הוא הלימוד הבלתי אמצעי מפרשת קורח, הלוא רובנו איננו מנהיגי הדור, מותר לנו לדבוק בעמדה שעלינו חונכנו, אך אם לא נשכיל שלא לערב את המחלוקת בחינוך הילדים, נמצא את עצמנו בושים ונכלמים מן התוצאות שיכולות לפגוע גם בנו ובחינוכנו.
​