אינו מוגה כל הצורך, בהמשך בע"ה המאמר יעודכן.
איזהו ע"ה וכו', אחרים אומרים אפי' קרא ושנה ולא שימש ת"ח הרי זה ע"ה, א"ר הונא הלכה כאחרים. רמי בר חמא לא אזמין עליה דרב מנשיא בר תחליפא דתני ספרי ספרא והלכתא וכו', שאני רמב"ת דמשמע להו לרבנן וכו', ל"א דשמע שמעתתא מפומייהו דרבנן וגריס להו כצורבא מרבנן דמי (ברכות מז:).
מבואר בגמ' שגם אדם שלמד תורה הרבה אך טרם שימש ת"ח הרי הוא בגדר ע"ה, ולא שישמש ממש אלא אפ' שומע שיעורים על הסוגיות, נכנס כבר בגדר שימש. ועל מה יהיו השיעורים, איך כבר יצא מגדר עם הארץ?
כותב רש"י "שלא שימש ת"ח" – הוא הגמ' התלויה בסברא, שיהיו נותנים לדברי משנה טעם ויהיו מתאספים יחד ועוסקים בכך, והיא דוגמת הגמ' שסידרו האמוראים.
הרי ששימוש ת"ח הוא בעצם לימוד הגמ' והבנת דרך הסברא – איך מקשים ומה, ומהו תירוץ נכון ושאינו כזה. ואם לדייק ממש בדברי רש"י – העיקר היא נתינת טעם בהלכות, שע"י זה יוכל לדמות מילתא למילתא.
אך יש כאן כמה שאלות: א. רש"י כותב "הוא הגמ'" וכו ובסוף דבריו נאמר שזה שהתאספו יחדיו והקשו ותירצו "הוא דוגמת הגמ' שסידרו האמוראים", ומה פשר המילה "דוגמת"? האם לכל דור וכל אדם ניתנה הרשות לסדר גמרא משלו? והאם סברא היא גמ' או דוגמת הגמ'? ועוד, בעצם סירובו של רמי בר חמא לצרף לזימון את ר' מנשיא בר תחליפא יש לתהות למה, שהרי רמב"ת למד גם הילכתא, ומהי הילכתא? כותב רש"י (ברכות ה.) "להורותם זה גמ'" – סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה", ומבואר בדבריו שהוראה, דהיינו הלכה, זהו פירוש למילה "גמרא", ואם גם שימוש ת"ח "הוא הגמ' התלויה בסברא" יוצא ששימוש ת"ח והלכתא זה היינו הך (שימוש=גמרא, גמרא=הלכתא), וא"כ כיון שרמב"ח ידע שרמב"ת למד הלכתא, הרי זהו שימוש, ולמה לא זימן עליו?
והאמת שכל הנושא של משנה ותלמוד צריך הבנה, מהי משנה, ומהו תלמוד, מיהם "התנאים מבלי עולם" (סוטה כב.) לעומת "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה" (קידושין מ.), ומה פשר המימרא "לעולם הוי רץ למשנה יותר מן הש"ס" (ב"מ לג, סופרים פט"ו ה"ו), איך זה נכנס במערכת זו?
ונראה לחדש חידוש גדול, שכל דבר שבא במסורה, או בימינו – שנכתב בספר, זהו משנה. כל המשניות – בבלי, ירושלמי, ספרי, וספרא, טור ש"ע, משנ"ב וקצות החושן – הכל בגדר לימוד משנה. כל מה שהוא לימוד של דבר קיים, שכדי להבינו כל הצורך צריך להעמיק, וכדי לדעת אותו צריך לשנן – זהו "משנה", וכל מי שמורה הוראה מתוך ידע שהוא צבר בצורה כזו – הוא בגדר התנאים מבלי עולם, ועליו נאמר "כי רבים חללים הפילה" (עי' ע"ז יט.).
אך מהו תלמוד, מהי הוראה? פה בדיוק באים דברי רש"י לעיל שלהורותם זה סברת טעמי המשניות. כל משא ומתן בין דברי החכמים, קושיא מפה ותירוץ משם ("הכל צריכין למרי חיטיא" (ברכות סד. הוריות יד.)), קל וחומר וג"ש, בנין אב ודמוי מילתא למיתלא, זהו הגמרא וההלכה, וע"ז רש"י אומר פה ששימוש ת"ח הוא הגמ' התלויה בסברא – שהיו נותנים לדברי משנה טעם.
ולכן רמב"ח סירב לזמן על רמב"ת אף שלמד הילכתא, כי ההילכתא שרמב"ת למד היה מאותה שכבה של ספרי ספרא – שינון חומר קיים, וכל עוד לא שימש ת"ח, דהיינו שפלפל עמהם ונשא ונתן – הרי הוא בגדר ע"ה. ואמנם, מספיק שישמע שיעורים, דשמע שמעתתא מפומיהו דרבנן וגרס להו, שיבין איך בונים ויוצרים מהלכים ודימוי מילתא למילתא, אך כמו שנאמר בגמ' רמב"ח לא ידע שרמב"ת עשה זאת.
ולפ"ז יש גמרא ידועה שמוארת באור חדש. כתוב "חרב אל הבדים ונואלו" ולומדת מזה הגמ' שחרב אל צוארי שונאיהן של ת"ח שעוסקין בד בבד בתורה" (מכות י.), ומבאר המהרש"א "שמדרך לימוד תורתנו מתוך עומק ענינים לא יבוא האדם על בוריה של תורה ועל אמיתתה רק ע"י פלפול וחדוד עם חברים", והשלמה לדברים יש בדברי הגמ' (שבת סג.) א"ר ירמיה א"ר אלעזר שני ת"ח המחדדין זה לזה בהלכה הקב"ה מצליח להם, וכותב המהרש"א בשם המרדכי "דעד השתא קרויין ת"ח שעדיין לא הגיעו להוראה, והשתא זוכים להיות כ"א חכם מורה הוראה" – הרי שהדרך היחידה להגיע להוראה היא ע"י פלפול חברים, אבל גם לאידך גיסא – כל מטרת הפלפול והלמדנות היא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
והדברים מפורשים בדברי רש"י (סוטה מד) "גמרא" – לתת סברא להבין בטעמי המשנה והלכה כדברי מי – כל מטרת הסברא ונתינת הטעם במשנה, שזהו בעצם הגמרא זה להבין הלכה כדברי מי.
וא"כ מבוארים דברי רש"י אצלנו " שהיא דוגמת הגמ'" – דהיינו כל פעם שמפלפלים ונותנים טעם המשנה – דהיינו בהלכה הפסוקה והמקוצרת, זהו בגדר גמרא, דוגמת מה שעשו מימי רב ור' יוחנן עד מר בריה דר' אשי, שסידרו על דברי המשנה שסידר רבי את פלפוליהם וסברת טעמיהם.
ומצאתי דברים אלו ממש בהקדמת התוי"ט (בהקדמתו למשנה), וז"ל "כי זאת היתה כונת רבינו הקדוש בחיבור המשנה ללמד לתלמידיו דרך קצרה כל דין ודין כמות שהוא, אבל טעמיהם הנקיים בעל פה לחכמים וליודעים ולא קבעם במשנה שמסורה לכל. וכל מי שעוסקים לדעת ולהבין טעמי משניות ולעמוד על סתירותיהן ההוא יקרא שימוש ת"ח" עכ"ל – הרי שכל לימוד גמ' בצורה הנכונה, דהיינו פלפול לאסוקי שמעתתא, זהו שימוש ת"ח שסבר רמב"ח שאין לרמב"ת, אף שידע את ההלכות עצמם, ודברי התוי"ט בהמשך, שאם לא יודע טעמי הדברים לפעמים מדמה את שאינם דומים ומורה הלכה מתוך משנתו שעליו נאמר תנאים מבלי עולם.
וזהו "הס ואח"כ כתת" (ברכות סג) ולעולם למד אדם תורה ואח"כ יהגה" (ע"ז יט), שצריך ללמוד כמה שיותר בכמות "גרסה נפשי לתאבה" (תהלים קיט כ), כדי שיהיה לו יותר ידע מוקדם כשמקשה ומתרץ- כך ידע שסברתו אינה סותרת משנה מאי שם, ולכן סיני עדיף – כי הכל צריכין למרי חיטיא, והתוי"ט מאריך לבאר שרבי קבע את המשנה בקצרה כדי שיבו הפלפולים ותקבע ההלכה, ואמנם בדורות האחרונים התמעטו הלבבות, וקביעות הגמ' לא יועיל לכל – וכל הרמב"ם קבע הלכותיו בלשונות סדורים ופסוקים שלא על דרך משא ומתן, וסבת טעם כל דין ודין, ואע"פ שכונת המחברים כמו הרמב"ם רצויה, הרי כמו שגמ' אין לך מידה גדולה הימנה כך "לבלות ימיו בחיבוריהם יהיה בכלל מבלי העולם כאמור", והתוי"ט מצטט את הרמב"ם עצמו שכותב בתשובה (דף כז ודף ל) איזו דרך שיבור בו בלימוד, חיבוריו (- חיבור הרמב"ם, משנה) עם חיבור הרי"ף (- על דרך הגמרא).
הרי שמבואר בגמרות השונות וברש"י, וביתר פירוט בתוי"ט – שאף שלמד ספרי וספרא וגם הילכתא – כל עוד לא שימש ת"ח דהיינו שפילפל עמיהם או ששמע מהם את הפילפול שיבור לו האדם, הרי זה עם הארץ לדעת אחרים, וכדפסק רב הונא.
משנה ותלמוד
איזהו ע"ה וכו', אחרים אומרים אפי' קרא ושנה ולא שימש ת"ח הרי זה ע"ה, א"ר הונא הלכה כאחרים. רמי בר חמא לא אזמין עליה דרב מנשיא בר תחליפא דתני ספרי ספרא והלכתא וכו', שאני רמב"ת דמשמע להו לרבנן וכו', ל"א דשמע שמעתתא מפומייהו דרבנן וגריס להו כצורבא מרבנן דמי (ברכות מז:).
מבואר בגמ' שגם אדם שלמד תורה הרבה אך טרם שימש ת"ח הרי הוא בגדר ע"ה, ולא שישמש ממש אלא אפ' שומע שיעורים על הסוגיות, נכנס כבר בגדר שימש. ועל מה יהיו השיעורים, איך כבר יצא מגדר עם הארץ?
כותב רש"י "שלא שימש ת"ח" – הוא הגמ' התלויה בסברא, שיהיו נותנים לדברי משנה טעם ויהיו מתאספים יחד ועוסקים בכך, והיא דוגמת הגמ' שסידרו האמוראים.
הרי ששימוש ת"ח הוא בעצם לימוד הגמ' והבנת דרך הסברא – איך מקשים ומה, ומהו תירוץ נכון ושאינו כזה. ואם לדייק ממש בדברי רש"י – העיקר היא נתינת טעם בהלכות, שע"י זה יוכל לדמות מילתא למילתא.
אך יש כאן כמה שאלות: א. רש"י כותב "הוא הגמ'" וכו ובסוף דבריו נאמר שזה שהתאספו יחדיו והקשו ותירצו "הוא דוגמת הגמ' שסידרו האמוראים", ומה פשר המילה "דוגמת"? האם לכל דור וכל אדם ניתנה הרשות לסדר גמרא משלו? והאם סברא היא גמ' או דוגמת הגמ'? ועוד, בעצם סירובו של רמי בר חמא לצרף לזימון את ר' מנשיא בר תחליפא יש לתהות למה, שהרי רמב"ת למד גם הילכתא, ומהי הילכתא? כותב רש"י (ברכות ה.) "להורותם זה גמ'" – סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה", ומבואר בדבריו שהוראה, דהיינו הלכה, זהו פירוש למילה "גמרא", ואם גם שימוש ת"ח "הוא הגמ' התלויה בסברא" יוצא ששימוש ת"ח והלכתא זה היינו הך (שימוש=גמרא, גמרא=הלכתא), וא"כ כיון שרמב"ח ידע שרמב"ת למד הלכתא, הרי זהו שימוש, ולמה לא זימן עליו?
והאמת שכל הנושא של משנה ותלמוד צריך הבנה, מהי משנה, ומהו תלמוד, מיהם "התנאים מבלי עולם" (סוטה כב.) לעומת "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה" (קידושין מ.), ומה פשר המימרא "לעולם הוי רץ למשנה יותר מן הש"ס" (ב"מ לג, סופרים פט"ו ה"ו), איך זה נכנס במערכת זו?
ונראה לחדש חידוש גדול, שכל דבר שבא במסורה, או בימינו – שנכתב בספר, זהו משנה. כל המשניות – בבלי, ירושלמי, ספרי, וספרא, טור ש"ע, משנ"ב וקצות החושן – הכל בגדר לימוד משנה. כל מה שהוא לימוד של דבר קיים, שכדי להבינו כל הצורך צריך להעמיק, וכדי לדעת אותו צריך לשנן – זהו "משנה", וכל מי שמורה הוראה מתוך ידע שהוא צבר בצורה כזו – הוא בגדר התנאים מבלי עולם, ועליו נאמר "כי רבים חללים הפילה" (עי' ע"ז יט.).
אך מהו תלמוד, מהי הוראה? פה בדיוק באים דברי רש"י לעיל שלהורותם זה סברת טעמי המשניות. כל משא ומתן בין דברי החכמים, קושיא מפה ותירוץ משם ("הכל צריכין למרי חיטיא" (ברכות סד. הוריות יד.)), קל וחומר וג"ש, בנין אב ודמוי מילתא למיתלא, זהו הגמרא וההלכה, וע"ז רש"י אומר פה ששימוש ת"ח הוא הגמ' התלויה בסברא – שהיו נותנים לדברי משנה טעם.
ולכן רמב"ח סירב לזמן על רמב"ת אף שלמד הילכתא, כי ההילכתא שרמב"ת למד היה מאותה שכבה של ספרי ספרא – שינון חומר קיים, וכל עוד לא שימש ת"ח, דהיינו שפלפל עמהם ונשא ונתן – הרי הוא בגדר ע"ה. ואמנם, מספיק שישמע שיעורים, דשמע שמעתתא מפומיהו דרבנן וגרס להו, שיבין איך בונים ויוצרים מהלכים ודימוי מילתא למילתא, אך כמו שנאמר בגמ' רמב"ח לא ידע שרמב"ת עשה זאת.
ולפ"ז יש גמרא ידועה שמוארת באור חדש. כתוב "חרב אל הבדים ונואלו" ולומדת מזה הגמ' שחרב אל צוארי שונאיהן של ת"ח שעוסקין בד בבד בתורה" (מכות י.), ומבאר המהרש"א "שמדרך לימוד תורתנו מתוך עומק ענינים לא יבוא האדם על בוריה של תורה ועל אמיתתה רק ע"י פלפול וחדוד עם חברים", והשלמה לדברים יש בדברי הגמ' (שבת סג.) א"ר ירמיה א"ר אלעזר שני ת"ח המחדדין זה לזה בהלכה הקב"ה מצליח להם, וכותב המהרש"א בשם המרדכי "דעד השתא קרויין ת"ח שעדיין לא הגיעו להוראה, והשתא זוכים להיות כ"א חכם מורה הוראה" – הרי שהדרך היחידה להגיע להוראה היא ע"י פלפול חברים, אבל גם לאידך גיסא – כל מטרת הפלפול והלמדנות היא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
והדברים מפורשים בדברי רש"י (סוטה מד) "גמרא" – לתת סברא להבין בטעמי המשנה והלכה כדברי מי – כל מטרת הסברא ונתינת הטעם במשנה, שזהו בעצם הגמרא זה להבין הלכה כדברי מי.
וא"כ מבוארים דברי רש"י אצלנו " שהיא דוגמת הגמ'" – דהיינו כל פעם שמפלפלים ונותנים טעם המשנה – דהיינו בהלכה הפסוקה והמקוצרת, זהו בגדר גמרא, דוגמת מה שעשו מימי רב ור' יוחנן עד מר בריה דר' אשי, שסידרו על דברי המשנה שסידר רבי את פלפוליהם וסברת טעמיהם.
ומצאתי דברים אלו ממש בהקדמת התוי"ט (בהקדמתו למשנה), וז"ל "כי זאת היתה כונת רבינו הקדוש בחיבור המשנה ללמד לתלמידיו דרך קצרה כל דין ודין כמות שהוא, אבל טעמיהם הנקיים בעל פה לחכמים וליודעים ולא קבעם במשנה שמסורה לכל. וכל מי שעוסקים לדעת ולהבין טעמי משניות ולעמוד על סתירותיהן ההוא יקרא שימוש ת"ח" עכ"ל – הרי שכל לימוד גמ' בצורה הנכונה, דהיינו פלפול לאסוקי שמעתתא, זהו שימוש ת"ח שסבר רמב"ח שאין לרמב"ת, אף שידע את ההלכות עצמם, ודברי התוי"ט בהמשך, שאם לא יודע טעמי הדברים לפעמים מדמה את שאינם דומים ומורה הלכה מתוך משנתו שעליו נאמר תנאים מבלי עולם.
וזהו "הס ואח"כ כתת" (ברכות סג) ולעולם למד אדם תורה ואח"כ יהגה" (ע"ז יט), שצריך ללמוד כמה שיותר בכמות "גרסה נפשי לתאבה" (תהלים קיט כ), כדי שיהיה לו יותר ידע מוקדם כשמקשה ומתרץ- כך ידע שסברתו אינה סותרת משנה מאי שם, ולכן סיני עדיף – כי הכל צריכין למרי חיטיא, והתוי"ט מאריך לבאר שרבי קבע את המשנה בקצרה כדי שיבו הפלפולים ותקבע ההלכה, ואמנם בדורות האחרונים התמעטו הלבבות, וקביעות הגמ' לא יועיל לכל – וכל הרמב"ם קבע הלכותיו בלשונות סדורים ופסוקים שלא על דרך משא ומתן, וסבת טעם כל דין ודין, ואע"פ שכונת המחברים כמו הרמב"ם רצויה, הרי כמו שגמ' אין לך מידה גדולה הימנה כך "לבלות ימיו בחיבוריהם יהיה בכלל מבלי העולם כאמור", והתוי"ט מצטט את הרמב"ם עצמו שכותב בתשובה (דף כז ודף ל) איזו דרך שיבור בו בלימוד, חיבוריו (- חיבור הרמב"ם, משנה) עם חיבור הרי"ף (- על דרך הגמרא).
הרי שמבואר בגמרות השונות וברש"י, וביתר פירוט בתוי"ט – שאף שלמד ספרי וספרא וגם הילכתא – כל עוד לא שימש ת"ח דהיינו שפילפל עמיהם או ששמע מהם את הפילפול שיבור לו האדם, הרי זה עם הארץ לדעת אחרים, וכדפסק רב הונא.
