אינו מוגה כל הצורך, בע"ה בהמשך המאמר יעודכן.
אפשר להניח שיש אי־אלו אנשים שעוברים בעיניהם על מילות הפרק ומהמהמים תחת שפמפמם המקוצץ משהו כמו: "המ, משהו פה מוכר לי בטקסט הזה. זה קשור אולי לברכת המזון?". המשודרגים יותר אולי כן ידעו להצביע על מיקום המזמור במהלך התפילה, אבל נדיר מאד למצוא מישהו שלא משחרר אנחת־רווחה כשמתברר לו שהיום ט"ו באב, או שיש איזשהו חתן במניין, וכמו שאומרת ההלצה השדופה: לו היה יודע הגוי איזו שמחה יש ליהודי שלא אומר תחנון, מיד היה מתגייר.
בכל אופן, לא תמיד היה המזמור הזה נאמר לאחר מלמולי שמונה־עשרה. בעבר הרחוק, אי אז טרם העלה העולם חלודה, נהגו להגיד דוקא את פרק כ"ה בתוך תחנון – אך לאט לאט המנהג שונה בקרב יהודי אירופה, שכיום נוהגים (אלה מהם שמתפללים) ליפול על פניהם במזמור זה, פרק ו'.
למה זה משנה מה עשו פעם?
זה באמת לא משנה. אבל כן חשוב לדעת את הסיבה בשלה הפסיקו את אמירת מזמור כ"ה, וזה לא בגלל שזה ארוך מידי, אלא שפשוט אנשים לא חשבו על מה שהם מוציאים מהפה, וזה מזמור כל־כך עוצמתי שלפספס ככה את הכוונה, אז אוי לו ואוי לנפשו – כמו שאומר הזוהר.
אלא שכפי שאפשר להבין, הבעיה לא נפתרה, והיעב"ץ מוסיף שהיא אף התעצמה – כי מי שלא מדלג על הפסוק השביעי שבפרק זה ובכל זאת לא ממאיס את ערשו בדמעתו, אפשר בהחלט להגדירו כדובר שקרים, וזו האשמה קשה שלא מצוי מי שימלט ממנה, אבל להבין מה בכלל כתוב בפרק הזה זה לפחות צעד אחד בכיוון הנכון, ומי ידע ישוב, ולפחות פעם אחת נתרגש מהמילים שכתב דוד המלך בעת שהיה שרוי באחת מצרותיו הגדולות ביותר, כשמחד היה חולה כמעט עד מוות במשך שישה חודשים, כעונש על מעשה בת־שבע, ומאידך גם סבל הצקות חוזרות ונשנות מאויביו, על אותו הקו.
כאמור, הפרק מחולק לשניים – חלקו הראשון עוסק באויבו הפנימי של האדם, המלך – החולי שנובע מאופיו הגופני, לעומת החלק השני שמתמקד באויביו החיצוניים של האדם – שונאיו ומתנגדיו.
ידע המלך שנגזרה עליו חצי שנת ייסורים, אבל בתוך החושך הגדול ביותר תמיד ימצא שביבי אור – ומי לנו כדוד המלך שידע את זה טוב. וגם פה, מחפש המלך את שביב האור ההוא. שהרי יש הבדל בין אף – שהוא כעס הפנים, לבין חֵימה, שזה הלהט הפנימי – גם אם הוא לא מתפרץ החוצה. ומתפלל המלך – גם אם צריך להוכיח אותי שלא אחטא בעתיד – שזה לא יהיה בכעס, אפילו לא כעס הפנים, אלא בדברים רכים כאב לבנו. בחֵימה זה ודאי לא יהיה, כי לאויב אין עניין לקיים מצות תוכחה – ואם כן אהבה מוסתרת ודאי יש, רק מתחנן דוד שלא תהיה מכוסה, לא בגוף.
ואפילו, מוסיף המלך, אפילו שצריך להביא ייסורים על אדם שחטא – שלא יהיו ייסורים בחימה כשנאת אויב, אלא כמו דור דעה במדבר, שנענשו בקרבת אלוקים, ואוהבו שיחרו מוסר, ומי שמקבל צרות – גם אם זה מגיע לו, שתמיד יזכור שכשאבא נותן סטירה זה אומר שהוא קרוב, קרוב ואוהב.
חנני ה', מתפלל המלך, כי המחלה הזו הפכה אותי לאומלל וחלוש כח, רפאני כי החולי עמוק עד לעצם ועד לנפש – ועד מתי ה' לא תחונן אותי שכבר נפשי בסכנה, שובה מכעסך וחלץ את נפשי מהתהום אליה הגיעה – ואם אני לא ראוי, הושיעני בחסד, כי מה תרויח ממותי – הרי שם ה' נקרא על המציאות, על ההוויה, לא על תוהו העדר ומות, שם אין מי שיודע לך, בחוסר כך אין מי שיקבל הטבה כלשהי – והטבה היא תכלית הבריאה, הקב"ה ברא את עולמו כדי לעשות טוב לברואיו – וכשאלה לא בנמצא, מה התכלית בכל המעטפת?
אבל יותר גרוע מהחולי הקשה עד מות בו היה נתון המלך, היו אויביו המרים שמצאו להם זמן מתאים להצקותיהם – שלמרות שבכל יום נאלצו עבדי המלך לדאוג למיטה חדשה במקום זה הקודמת שנמאסה מדמעות המלך בלילה הקודם, עדיין עיניו לא ניזוקו מאותם דמעות וחולי, אלא מכעסו על אויביו ומבכיו על הצרות שהסבו לו הם.
סורו ממני אנשי השקר, אומר דוד המלך לשונאיו, כי ה' שמע את בכיי ותחינותי. הוא ודאי יקבל את תפילותי – וממילא בושת האויבים תגדל עד מאד, ופניהם ייבהלו מהמשפט שה' יעשה בהם – אלא אם כן יתעשתו ברגע האחרון ויעשו תשובה, שלמרות הבושה שהיא חלק אינטגרלי מהתשובה ואי אפשר בלעדיה, לפחות מהעונש ינצלו – והכל תלוי בהם ובהחלטותיהם.
תהילים פרק ו – אויבים פנימיים וחיצוניים
אפשר להניח שיש אי־אלו אנשים שעוברים בעיניהם על מילות הפרק ומהמהמים תחת שפמפמם המקוצץ משהו כמו: "המ, משהו פה מוכר לי בטקסט הזה. זה קשור אולי לברכת המזון?". המשודרגים יותר אולי כן ידעו להצביע על מיקום המזמור במהלך התפילה, אבל נדיר מאד למצוא מישהו שלא משחרר אנחת־רווחה כשמתברר לו שהיום ט"ו באב, או שיש איזשהו חתן במניין, וכמו שאומרת ההלצה השדופה: לו היה יודע הגוי איזו שמחה יש ליהודי שלא אומר תחנון, מיד היה מתגייר.
בכל אופן, לא תמיד היה המזמור הזה נאמר לאחר מלמולי שמונה־עשרה. בעבר הרחוק, אי אז טרם העלה העולם חלודה, נהגו להגיד דוקא את פרק כ"ה בתוך תחנון – אך לאט לאט המנהג שונה בקרב יהודי אירופה, שכיום נוהגים (אלה מהם שמתפללים) ליפול על פניהם במזמור זה, פרק ו'.
למה זה משנה מה עשו פעם?
זה באמת לא משנה. אבל כן חשוב לדעת את הסיבה בשלה הפסיקו את אמירת מזמור כ"ה, וזה לא בגלל שזה ארוך מידי, אלא שפשוט אנשים לא חשבו על מה שהם מוציאים מהפה, וזה מזמור כל־כך עוצמתי שלפספס ככה את הכוונה, אז אוי לו ואוי לנפשו – כמו שאומר הזוהר.
אלא שכפי שאפשר להבין, הבעיה לא נפתרה, והיעב"ץ מוסיף שהיא אף התעצמה – כי מי שלא מדלג על הפסוק השביעי שבפרק זה ובכל זאת לא ממאיס את ערשו בדמעתו, אפשר בהחלט להגדירו כדובר שקרים, וזו האשמה קשה שלא מצוי מי שימלט ממנה, אבל להבין מה בכלל כתוב בפרק הזה זה לפחות צעד אחד בכיוון הנכון, ומי ידע ישוב, ולפחות פעם אחת נתרגש מהמילים שכתב דוד המלך בעת שהיה שרוי באחת מצרותיו הגדולות ביותר, כשמחד היה חולה כמעט עד מוות במשך שישה חודשים, כעונש על מעשה בת־שבע, ומאידך גם סבל הצקות חוזרות ונשנות מאויביו, על אותו הקו.
כאמור, הפרק מחולק לשניים – חלקו הראשון עוסק באויבו הפנימי של האדם, המלך – החולי שנובע מאופיו הגופני, לעומת החלק השני שמתמקד באויביו החיצוניים של האדם – שונאיו ומתנגדיו.
~ ~ ~
ידע המלך שנגזרה עליו חצי שנת ייסורים, אבל בתוך החושך הגדול ביותר תמיד ימצא שביבי אור – ומי לנו כדוד המלך שידע את זה טוב. וגם פה, מחפש המלך את שביב האור ההוא. שהרי יש הבדל בין אף – שהוא כעס הפנים, לבין חֵימה, שזה הלהט הפנימי – גם אם הוא לא מתפרץ החוצה. ומתפלל המלך – גם אם צריך להוכיח אותי שלא אחטא בעתיד – שזה לא יהיה בכעס, אפילו לא כעס הפנים, אלא בדברים רכים כאב לבנו. בחֵימה זה ודאי לא יהיה, כי לאויב אין עניין לקיים מצות תוכחה – ואם כן אהבה מוסתרת ודאי יש, רק מתחנן דוד שלא תהיה מכוסה, לא בגוף.
ואפילו, מוסיף המלך, אפילו שצריך להביא ייסורים על אדם שחטא – שלא יהיו ייסורים בחימה כשנאת אויב, אלא כמו דור דעה במדבר, שנענשו בקרבת אלוקים, ואוהבו שיחרו מוסר, ומי שמקבל צרות – גם אם זה מגיע לו, שתמיד יזכור שכשאבא נותן סטירה זה אומר שהוא קרוב, קרוב ואוהב.
חנני ה', מתפלל המלך, כי המחלה הזו הפכה אותי לאומלל וחלוש כח, רפאני כי החולי עמוק עד לעצם ועד לנפש – ועד מתי ה' לא תחונן אותי שכבר נפשי בסכנה, שובה מכעסך וחלץ את נפשי מהתהום אליה הגיעה – ואם אני לא ראוי, הושיעני בחסד, כי מה תרויח ממותי – הרי שם ה' נקרא על המציאות, על ההוויה, לא על תוהו העדר ומות, שם אין מי שיודע לך, בחוסר כך אין מי שיקבל הטבה כלשהי – והטבה היא תכלית הבריאה, הקב"ה ברא את עולמו כדי לעשות טוב לברואיו – וכשאלה לא בנמצא, מה התכלית בכל המעטפת?
אבל יותר גרוע מהחולי הקשה עד מות בו היה נתון המלך, היו אויביו המרים שמצאו להם זמן מתאים להצקותיהם – שלמרות שבכל יום נאלצו עבדי המלך לדאוג למיטה חדשה במקום זה הקודמת שנמאסה מדמעות המלך בלילה הקודם, עדיין עיניו לא ניזוקו מאותם דמעות וחולי, אלא מכעסו על אויביו ומבכיו על הצרות שהסבו לו הם.
סורו ממני אנשי השקר, אומר דוד המלך לשונאיו, כי ה' שמע את בכיי ותחינותי. הוא ודאי יקבל את תפילותי – וממילא בושת האויבים תגדל עד מאד, ופניהם ייבהלו מהמשפט שה' יעשה בהם – אלא אם כן יתעשתו ברגע האחרון ויעשו תשובה, שלמרות הבושה שהיא חלק אינטגרלי מהתשובה ואי אפשר בלעדיה, לפחות מהעונש ינצלו – והכל תלוי בהם ובהחלטותיהם.
- מאמר קודם בסדרה 'פשטות': תהלים פרק ה – התפילה ומהותה, ותפילת המלך על מתנגדיו
