אינו מוגה כל הצורך, בהמשך בע"ה המאמר יעודכן.
במשך אלפי שנים העולם עמד במצב סטטי למדי. בישלו על אש בתוך אח, כיבסו עם בורית בנהר, נעו ממקום למקום בעזרת הולכי על ארבע, ושאבו ידנית מים מהבארות. מאות ואלפי שנים הסתדרו אנשים בצורה הזו, עד שבמהלך המאה ה־18 ניצנים של התקדמים בצבצו ויצאו לאויר העולם.
בהתחלה כל המצאה, כל פיתוח חדש גרר תשומת לב עולמית – עד כמה שהיה אפשר בגבולות הטכנולוגיה, אבל במהלך הזמן הכל הואץ למהירות חסרת מעצורים, ומהלך החיים עצמו הפך לסוג של מרדף מסחרר אחר מחוגי השעון. פעולה שלקחה פעם שבוע מהחיים אורכת היום שניות ספורות, ומרחקים שבעבר היו בלתי נתפשים, נכבשים על בסיס קבוע במהלך שינת לילה על מושבי המטוס.
לא פלא אם כן, שגם היהדות התורנית הושפעה מהקצב התזזיתי – ואם להיות מדויקים יותר – היהודים התורניים. אם לפני עשרות שנים ספורות בלבד מניין היה עניין קבוע, היום התפילומטים המוצבים ברחבי כל עיר חרדית מספקים שפע של זמנים תפילה בכל שעה שתִּמָּצֵא לנכון, עד שהיו שהליצו שלא יפלא לראות שלשה מניינים המתפללים בו זמנית, וכאשר אלו עסוקים בשחרית אלו כבר הגיעו למנחה, בעוד שאחרים עדיין נמצאים בתפילת ערבית של הלילה הקודם.
המצב הזה יצר מטבע הדברים זילות כלשהי ביחס לתפילה, בין אם בתפילה עצמה שפעמים רבות, המילים האישיות הופכות לסחור־סחור וגוש מלל לא ברור, בין אם זה בחוסר חיבור בין הפה ללב ולשכל, בין בתפילה על עניינים לא נצרכים – שזה סוג של נגזרת משני העניינים הראשונים, כיון שאדם שלא מנסח נכון את בקשותיו וגם לא הכניס את הטאצ' האישי שלו למילים, על פי רוב זה מכיון שהוא לא מאמין עד הסוף ביכולתם של תפילותיו ומילותיו לפעול בעולמנו זה, ולכן את בעיותיו המרכזיות יעדיף להשאיר לטיפולו האישי.
שלא לדבר על תחליפי תפילה, כל מיני סגולות ואמצעים המשווקים על ידי עמותות לגיוס הון. תחליפים שגם אם הם מועילים לעיתים פה ושם – המטרה העיקרית למעשה לא הושגה, פרטים בהמשך.
אז למעשה ישנם ארבעה כללי יסוד לתפילה הגונה:
א. אמרי האזינה – אמירה קצרה ותמציתית, מנוסחת בבירור ובמליצה.
ב. בינה הגיגי – שזה כמו "הגיון ליבי" החיבור בין השכל והלב אל הפה.
ג. הקשיבה לקול שועי – שוועה זה מי שצועק לישועה שהוא נצרך לה, ולא פטפוטי מילים בעלמא, דיבורים שמכסים על כולם.
ד. כי אליך אתפלל – ורק אליך, בלי שום אמצעי כלשהו, או עזרת בשר ודם. שהרי ה' הוא גם המלך שבידו היכולת, וגם השופט שנותן את ההכרעה למי לעזור וכמה.
למעשה, אם מתבוננים בדברים – יש בסיס אחד לכל ארבעת הכללים, וזה אמון מלא בקב"ה ובתפילה, שאם זה קיים, אם המתפלל בטוח ביכולתה של תפילתו לפעול וברצונו ויכולתו של הבורא להשפיע, ממילא ינסח את דבריו בצורה ראויה וגם יתכוון לכל מילה שהוא אומר – בעיקר בגלל שהוא יתפלל על דברים הנצרכים לו באמת, דברים שקרובים לו ללב – וכשבאמת יאמין בהשי"ת הוא זה שמשפיע גם אם ע"י שליחים, הרי שהכתובת תהיה ברורה כשמש בצהריים וכבריזת בן ערביים.
אבל הבעיות מתחילות לצוץ, כשמצד אחד סכיני הפרנסה חותכים חיים לכל חי באופן נראה לעין, בעוד שהמתפלל לא תמיד נענה בצורה חד משמעית. אז נכון, הוא אמנם מְתַחְזֵק את הקשר הישיר שלו לבורא, אבל מה נאמר לקבלני התוצאות?
התשובה היא, שאולי לפעמים זה לוקחת קצת זמן – אבל לכל לילה יש בוקר ולכל צרה יש גם ישועה, וכמו שלעיתים הלילה באמת חשוך ומפחיד, ויש לא מעט חיות שהלילה הוא זמן הטרף שלהם, אבל בהגיע הבוקר הן נעלמות ונאלמות – כך גם הקב"ה, כשאורו זורח באפילה, ינוסו רשעים מפניו – וביותר עמקות, התפילה בעצם כן נענתה מיד, אבל התשובה היא, פעמים רבות, "המתן לבוקר"!
זאת אומרת, לצרה יש סיבה ולכן היא צריכה להימשך עד תומה, וגילוי ה' שמגיע אחרי הצרה זה בונוס למתפלל, וכשחושבים על זה – קל להגיע למסקנה שבדרך כלל אולי ת-מיד, סגולות ודברים כאלו רק מזיקים, כי אם יש צרה מכל סיבה שהיא, ואותו אחד מנסה לעצור אותה בדרכים מלאכותיות – הרי שיש פה מטרה שהקב"ה רצה להשיג, והיא כביכול לא הושגה, ומי יודע מה עוד יכול לקרות בשל כך – ולא זאת בלבד, אלא שהוא גם הפסיד את הקשר הישיר לה' ואת אור פניו וישועתו שאמורים לבוא בתום הצרה הנזכרת. אם גם אם מטבע הישועות נראית תועלתית, הרי שזו דרך קצרה שהיא ארוכה, קלה שהיא קשה – ואולי גם מסוכנת.
אולי קצת קשה לקבל את זה, אבל צריך לזכור שני דברים: דבר ראשון, ה' הוא טוב מוחלט ורוצה רק להיטיב. דבר שני, הוא בעצמו ברא את העולם, לבד, וכל הכוחות מגיעים ונגזרים ממנו – והוא לבד יודע איך בדיוק לתפעל את העולם בצורה הכי נכונה – ואם הוא אמר שזה תפילה, אז תפילה היא המוצא הראשון והיחיד לכל צרה. להתחמק מזה זה אולי נוח, אבל זה לפספס את הנקודה, ובצורה הכי דרסטית שיש.
עבודה סיזיפית היא מונח דֵי מוכר, כמו יבשת אירופה ומטוס הרקולס, אבל המקור לכל המילים האלו: סיזיפית, אירופה, והרקולס – יחד עם רבים אחרים בסגנון, הוא קצת עלום. אם כי במבט ראשון אפשר כבר לזהות ששורשי המילים הן יווניות, ואכן, הגם שזה לא המקום לשטויות מטופשות אלו – רק לצורך העניין מספיק לדעת שהמיתולוגיות היווניות החדירו מילים אלו לחיינו. אוסף סיפורים שאמנם כתובים ומסופרים בכשרון רב ובדמיון עשיר כיד המלך, אבל מקבץ הטפשות – שלא לומר רדידות, שבוחש בכל העסק – הופך את העניין לדברים שכמו שנכתב – נכנסים בהחלט לגדר שטויות מטופשות.
אבל המטופש מכל, והשטות הגדולה ביותר – זה כנראה אגדות האלים. כל מיני אלילים טובים ורעים בערבוביא שנלחמים זה בזה ורוצחים אלו את אלו, כמה שזה נשמע מטומטם – זה באמת ככה. ולא היינו נזקקים לכל זאת לולי שהיו (ויש) כמה שלוקחים את זה ברצינות תהומית, אז בשביל אותם נמוכי אַיי.קיו אומר דוד המלך – ה' לא "אל הרשע", להבדיל שתים־שלש הבדלות, בדיוק כמו שהוא לא "אל טוב" שמפחד מ"אל הרשע".
אם חושבים על זה, אפשר בהחלט להבין על מה ולמה המציאו חכמי היוונים את כל הסיפורים הבומבסטיים הנ"ל. כי הרי יש בעיה קשה שמטרידה את מנוחתם של כל בעלי התאוות לדורותיהם, והבעיה הזו נקראת: אלוקים. בלעדיו הכל היה קל ופשוט, רצח היה דבר לגיטימי, שוד הוא עניין מתבקש, וכל שאר הפשעים מובנים מאליהם. אלא מה, יש דין ויש דיין, אכן בעיה.
אז בדורנו פתרו את העניין בצורה גרוטסקית למדי, וגייסו את האבולוציה והדרוויניזם, אבל מסתבר שפעם האנשים היו בכל זאת קצת יותר חכמים, ובשביל להסיר את המצפון המעיק – החליטו שפשוט יש ריבוי אלילים, מהם טובים ומהם קצת פחות – ואם האל בכבודו ובעצמו גונב, רוצח ונואף, מי ימנע דברים אלו מהאנשים הפשוטים וישרי הדרך.
אכן, רעיון. אבל הקב"ה לא כן, אלא טוב ומטיב לכל – והרוצה להיות פושע והולל לעולם לא יוכל לטעון שהוא כמו האלוקים בכבודו ובעצמו, שהרי ה' שונא כל פועל און, מאבד דוברי כזב, ומתעב כל איש דמים ומרמה, כי טבע האלוקות הוא הפך כל התועבות, ולהגיד שיש מוצר שנקרא "אל אוהב רשע" זה הבל ותוהו ותו לא.
אם כן, מתברר שעוברי האלילים עובדים מצד יראתם – שלא יארע להם נזק מכל מיני אלילים מדומיינים, אך ברגש שהשקר נחשף בפניהם – מה להם לעבוד עוד, כמו שקרה באמת, והע"ז עברה מהעולם נפחות במדינות השפויות יותר, אבל העובד את ה' לא עושה זאת מחמת יראתו – שגם היא קיימת, אלא בגלל החסד האלוקים שמושפע לעובדיו, חסד ששורה על כל נמצא – ובזמן שהוא משתחוה אל היכל קדשו – וההיכל הוא פנימי יותר, שהוא מעמיק בהשגות תפילתו, אז אמנם תתגבר היראה, אבל זו יראת הרוממות, גדולת ה' וכבודות.
אף שמדובר פה על המתפלל לה' מול הכנוע לאלילי ההבל למיניהם, אפשר גם להעביר את העניין לממדים עכשוויים, של מי שבאמת מחפש את בוראו, לבין מי שכנוע לגחמותיהם של אנשי השוק וסגולותיהם המרובות – בין עובד אלוקים לבין עובד תחליפים, שאולי עובדים בהזדמנויות מסוימות, אבל זה בהחלט לא זה.
אחרי שפרש דוד המלך את מהות התפילה והצורות הנכונות שלה, הוא מבקש מה' שיורנו בדרך האמת, בלי לסטות הצידה לקול תרועות שונאיו, ועוד לפני שילך בדרך זו היא תהיה ברורה לו.
וזאת, משום שגם ההולך בדרך התורה תועה וטועה פעמים רבות "מפני קוצר המשיג ועומק המושג ואורך ההצעות", הלומד מתקשה להעמיק בדבר שהוא ממילא רב־פרטים ועמוק בפני עצמו.
הדבר מוכר כמדומה לכל אחד, שהרי בשביל לשמור שבת כהלכתה ועד הסוף צריך לדעת את ח"ג במשנ"ב, ושמירת שבת כהלכתה על בוריה – זה רק מינימום, רק בשביל לדעת מתי לשאול ומה, ואיפה לברר את הנושא. ואותו דבר בהלכות ברכות, ובשר בחלב, ונושאים אלמנטריים רבים מעין אלו, גם שומר תורה ומצוות יכול לתעות במבוכי ההלכה, וגם כשהוא יודע – היצר הרע לא שוקט על שמריו והורמוני התאוות עלולים להשתולל.
ולכן מבקש דוד המלך שהדרך תהיה מיושרת לפניו, ושלא יהיה לצחוק בפי מצפי רעתו. והם היו רבים מספור, אותם מצפי רעתו – כמו שכמעט בכל פרק עד כאן הם מוזכרים בצורה זו או אחרת, וגם פה אפשר למצוא סוג נוסף מהם – אלה שאין תוכם כברם ומדברים אחד בפה ואחד בלב. מהשפה ולחוץ הם נשמעים ונראים כאילו רק טובת הממלכה, המלוכה והמלך לנגד עיניהם, אבל בתוך תוכם, מאחורי מסך הפה ומתוך מסתורי הלשון, עמוק בלב בפנים – הם רק מחכים לרגע בו יפול המלך, ובחלקלקות לשון מוציאים דיבה על בסיס קבוע. וכשהפתי התורן מגלה שהוא החליק אל קבר פתוח חד כיוני לשאול, ולעיתים זה כבר מאוחר מידי, והוא מוציא את עצמו מתערבל בקרביו של אותו חד־לשון, במקום האבדון.
לאותם חוטאים, אלה שלוקח זמן להבין את תעתועיהם – הרי זה חטא שכלי טהור, אין בזה גרם של תאוה – וזה כל־כך ממכר עד שהם מתקשים להתנתק מהדו־פרצופיות הזו וזה הופך לטבע שני, אם לא ראשון, וכשזה מומר להכעיס הם יצאו אשמים בדין באופן טבעי למדי – ועוד יותר מזה, החטא עצמו יגרום לנפילה – וכגודל החטא, וככל שהעוונות נערמים זה על גב זה לגובה רב יותר, הנפילה תהיה ארוכה יותר ועמוקה יותר, מה שנקרא: תוצאה ולא עונש.
וכשיתמו חטאים מן הארץ, ממילא ישמחו כל חוסי בך – ואז, שלא כמו עכשיו, השמחה תהיה ממושכת לעולם, כי הרי לא יהיה הפסק של צרה באמצע. וכשאין צרות, הרבה יותר קל לראות את ההשגחה האלוקית, והשמחה תהיה לא טבעית כמידת ההשגחה שגם היא לא דרך הטבע – כי בדרך הטבע אדם צריך לשמור באופן קבוע על נכסיו שלא יארע להם נזק טבעי, ויש כ"כ הרבה סוגים של פגעי טבע עד שזה בלתי אפשרי, ועל זה נאמר: "מרבה נכסים מרבה דאגה".
מה שאין כן המושגח – זה פוליסת ביטוח הטובה ביותר, כמו מגן משופר שעוטף את כל צדדי הלוחם, כי השמירה האלוקית מסירה את הדאגה מלב האדם, והברכה רק הולכת ומתגברת, בלי שעצב כלשהו יפריע לשביעות הרצון של הבוטח המוחלט.
תהילים פרק ה – התפילה ומהותה, ותפילת המלך על מתנגדיו
במשך אלפי שנים העולם עמד במצב סטטי למדי. בישלו על אש בתוך אח, כיבסו עם בורית בנהר, נעו ממקום למקום בעזרת הולכי על ארבע, ושאבו ידנית מים מהבארות. מאות ואלפי שנים הסתדרו אנשים בצורה הזו, עד שבמהלך המאה ה־18 ניצנים של התקדמים בצבצו ויצאו לאויר העולם.
בהתחלה כל המצאה, כל פיתוח חדש גרר תשומת לב עולמית – עד כמה שהיה אפשר בגבולות הטכנולוגיה, אבל במהלך הזמן הכל הואץ למהירות חסרת מעצורים, ומהלך החיים עצמו הפך לסוג של מרדף מסחרר אחר מחוגי השעון. פעולה שלקחה פעם שבוע מהחיים אורכת היום שניות ספורות, ומרחקים שבעבר היו בלתי נתפשים, נכבשים על בסיס קבוע במהלך שינת לילה על מושבי המטוס.
לא פלא אם כן, שגם היהדות התורנית הושפעה מהקצב התזזיתי – ואם להיות מדויקים יותר – היהודים התורניים. אם לפני עשרות שנים ספורות בלבד מניין היה עניין קבוע, היום התפילומטים המוצבים ברחבי כל עיר חרדית מספקים שפע של זמנים תפילה בכל שעה שתִּמָּצֵא לנכון, עד שהיו שהליצו שלא יפלא לראות שלשה מניינים המתפללים בו זמנית, וכאשר אלו עסוקים בשחרית אלו כבר הגיעו למנחה, בעוד שאחרים עדיין נמצאים בתפילת ערבית של הלילה הקודם.
המצב הזה יצר מטבע הדברים זילות כלשהי ביחס לתפילה, בין אם בתפילה עצמה שפעמים רבות, המילים האישיות הופכות לסחור־סחור וגוש מלל לא ברור, בין אם זה בחוסר חיבור בין הפה ללב ולשכל, בין בתפילה על עניינים לא נצרכים – שזה סוג של נגזרת משני העניינים הראשונים, כיון שאדם שלא מנסח נכון את בקשותיו וגם לא הכניס את הטאצ' האישי שלו למילים, על פי רוב זה מכיון שהוא לא מאמין עד הסוף ביכולתם של תפילותיו ומילותיו לפעול בעולמנו זה, ולכן את בעיותיו המרכזיות יעדיף להשאיר לטיפולו האישי.
שלא לדבר על תחליפי תפילה, כל מיני סגולות ואמצעים המשווקים על ידי עמותות לגיוס הון. תחליפים שגם אם הם מועילים לעיתים פה ושם – המטרה העיקרית למעשה לא הושגה, פרטים בהמשך.
אז למעשה ישנם ארבעה כללי יסוד לתפילה הגונה:
א. אמרי האזינה – אמירה קצרה ותמציתית, מנוסחת בבירור ובמליצה.
ב. בינה הגיגי – שזה כמו "הגיון ליבי" החיבור בין השכל והלב אל הפה.
ג. הקשיבה לקול שועי – שוועה זה מי שצועק לישועה שהוא נצרך לה, ולא פטפוטי מילים בעלמא, דיבורים שמכסים על כולם.
ד. כי אליך אתפלל – ורק אליך, בלי שום אמצעי כלשהו, או עזרת בשר ודם. שהרי ה' הוא גם המלך שבידו היכולת, וגם השופט שנותן את ההכרעה למי לעזור וכמה.
למעשה, אם מתבוננים בדברים – יש בסיס אחד לכל ארבעת הכללים, וזה אמון מלא בקב"ה ובתפילה, שאם זה קיים, אם המתפלל בטוח ביכולתה של תפילתו לפעול וברצונו ויכולתו של הבורא להשפיע, ממילא ינסח את דבריו בצורה ראויה וגם יתכוון לכל מילה שהוא אומר – בעיקר בגלל שהוא יתפלל על דברים הנצרכים לו באמת, דברים שקרובים לו ללב – וכשבאמת יאמין בהשי"ת הוא זה שמשפיע גם אם ע"י שליחים, הרי שהכתובת תהיה ברורה כשמש בצהריים וכבריזת בן ערביים.
אבל הבעיות מתחילות לצוץ, כשמצד אחד סכיני הפרנסה חותכים חיים לכל חי באופן נראה לעין, בעוד שהמתפלל לא תמיד נענה בצורה חד משמעית. אז נכון, הוא אמנם מְתַחְזֵק את הקשר הישיר שלו לבורא, אבל מה נאמר לקבלני התוצאות?
התשובה היא, שאולי לפעמים זה לוקחת קצת זמן – אבל לכל לילה יש בוקר ולכל צרה יש גם ישועה, וכמו שלעיתים הלילה באמת חשוך ומפחיד, ויש לא מעט חיות שהלילה הוא זמן הטרף שלהם, אבל בהגיע הבוקר הן נעלמות ונאלמות – כך גם הקב"ה, כשאורו זורח באפילה, ינוסו רשעים מפניו – וביותר עמקות, התפילה בעצם כן נענתה מיד, אבל התשובה היא, פעמים רבות, "המתן לבוקר"!
זאת אומרת, לצרה יש סיבה ולכן היא צריכה להימשך עד תומה, וגילוי ה' שמגיע אחרי הצרה זה בונוס למתפלל, וכשחושבים על זה – קל להגיע למסקנה שבדרך כלל אולי ת-מיד, סגולות ודברים כאלו רק מזיקים, כי אם יש צרה מכל סיבה שהיא, ואותו אחד מנסה לעצור אותה בדרכים מלאכותיות – הרי שיש פה מטרה שהקב"ה רצה להשיג, והיא כביכול לא הושגה, ומי יודע מה עוד יכול לקרות בשל כך – ולא זאת בלבד, אלא שהוא גם הפסיד את הקשר הישיר לה' ואת אור פניו וישועתו שאמורים לבוא בתום הצרה הנזכרת. אם גם אם מטבע הישועות נראית תועלתית, הרי שזו דרך קצרה שהיא ארוכה, קלה שהיא קשה – ואולי גם מסוכנת.
אולי קצת קשה לקבל את זה, אבל צריך לזכור שני דברים: דבר ראשון, ה' הוא טוב מוחלט ורוצה רק להיטיב. דבר שני, הוא בעצמו ברא את העולם, לבד, וכל הכוחות מגיעים ונגזרים ממנו – והוא לבד יודע איך בדיוק לתפעל את העולם בצורה הכי נכונה – ואם הוא אמר שזה תפילה, אז תפילה היא המוצא הראשון והיחיד לכל צרה. להתחמק מזה זה אולי נוח, אבל זה לפספס את הנקודה, ובצורה הכי דרסטית שיש.
~ ~ ~
עבודה סיזיפית היא מונח דֵי מוכר, כמו יבשת אירופה ומטוס הרקולס, אבל המקור לכל המילים האלו: סיזיפית, אירופה, והרקולס – יחד עם רבים אחרים בסגנון, הוא קצת עלום. אם כי במבט ראשון אפשר כבר לזהות ששורשי המילים הן יווניות, ואכן, הגם שזה לא המקום לשטויות מטופשות אלו – רק לצורך העניין מספיק לדעת שהמיתולוגיות היווניות החדירו מילים אלו לחיינו. אוסף סיפורים שאמנם כתובים ומסופרים בכשרון רב ובדמיון עשיר כיד המלך, אבל מקבץ הטפשות – שלא לומר רדידות, שבוחש בכל העסק – הופך את העניין לדברים שכמו שנכתב – נכנסים בהחלט לגדר שטויות מטופשות.
אבל המטופש מכל, והשטות הגדולה ביותר – זה כנראה אגדות האלים. כל מיני אלילים טובים ורעים בערבוביא שנלחמים זה בזה ורוצחים אלו את אלו, כמה שזה נשמע מטומטם – זה באמת ככה. ולא היינו נזקקים לכל זאת לולי שהיו (ויש) כמה שלוקחים את זה ברצינות תהומית, אז בשביל אותם נמוכי אַיי.קיו אומר דוד המלך – ה' לא "אל הרשע", להבדיל שתים־שלש הבדלות, בדיוק כמו שהוא לא "אל טוב" שמפחד מ"אל הרשע".
אם חושבים על זה, אפשר בהחלט להבין על מה ולמה המציאו חכמי היוונים את כל הסיפורים הבומבסטיים הנ"ל. כי הרי יש בעיה קשה שמטרידה את מנוחתם של כל בעלי התאוות לדורותיהם, והבעיה הזו נקראת: אלוקים. בלעדיו הכל היה קל ופשוט, רצח היה דבר לגיטימי, שוד הוא עניין מתבקש, וכל שאר הפשעים מובנים מאליהם. אלא מה, יש דין ויש דיין, אכן בעיה.
אז בדורנו פתרו את העניין בצורה גרוטסקית למדי, וגייסו את האבולוציה והדרוויניזם, אבל מסתבר שפעם האנשים היו בכל זאת קצת יותר חכמים, ובשביל להסיר את המצפון המעיק – החליטו שפשוט יש ריבוי אלילים, מהם טובים ומהם קצת פחות – ואם האל בכבודו ובעצמו גונב, רוצח ונואף, מי ימנע דברים אלו מהאנשים הפשוטים וישרי הדרך.
אכן, רעיון. אבל הקב"ה לא כן, אלא טוב ומטיב לכל – והרוצה להיות פושע והולל לעולם לא יוכל לטעון שהוא כמו האלוקים בכבודו ובעצמו, שהרי ה' שונא כל פועל און, מאבד דוברי כזב, ומתעב כל איש דמים ומרמה, כי טבע האלוקות הוא הפך כל התועבות, ולהגיד שיש מוצר שנקרא "אל אוהב רשע" זה הבל ותוהו ותו לא.
אם כן, מתברר שעוברי האלילים עובדים מצד יראתם – שלא יארע להם נזק מכל מיני אלילים מדומיינים, אך ברגש שהשקר נחשף בפניהם – מה להם לעבוד עוד, כמו שקרה באמת, והע"ז עברה מהעולם נפחות במדינות השפויות יותר, אבל העובד את ה' לא עושה זאת מחמת יראתו – שגם היא קיימת, אלא בגלל החסד האלוקים שמושפע לעובדיו, חסד ששורה על כל נמצא – ובזמן שהוא משתחוה אל היכל קדשו – וההיכל הוא פנימי יותר, שהוא מעמיק בהשגות תפילתו, אז אמנם תתגבר היראה, אבל זו יראת הרוממות, גדולת ה' וכבודות.
אף שמדובר פה על המתפלל לה' מול הכנוע לאלילי ההבל למיניהם, אפשר גם להעביר את העניין לממדים עכשוויים, של מי שבאמת מחפש את בוראו, לבין מי שכנוע לגחמותיהם של אנשי השוק וסגולותיהם המרובות – בין עובד אלוקים לבין עובד תחליפים, שאולי עובדים בהזדמנויות מסוימות, אבל זה בהחלט לא זה.
אחרי שפרש דוד המלך את מהות התפילה והצורות הנכונות שלה, הוא מבקש מה' שיורנו בדרך האמת, בלי לסטות הצידה לקול תרועות שונאיו, ועוד לפני שילך בדרך זו היא תהיה ברורה לו.
וזאת, משום שגם ההולך בדרך התורה תועה וטועה פעמים רבות "מפני קוצר המשיג ועומק המושג ואורך ההצעות", הלומד מתקשה להעמיק בדבר שהוא ממילא רב־פרטים ועמוק בפני עצמו.
הדבר מוכר כמדומה לכל אחד, שהרי בשביל לשמור שבת כהלכתה ועד הסוף צריך לדעת את ח"ג במשנ"ב, ושמירת שבת כהלכתה על בוריה – זה רק מינימום, רק בשביל לדעת מתי לשאול ומה, ואיפה לברר את הנושא. ואותו דבר בהלכות ברכות, ובשר בחלב, ונושאים אלמנטריים רבים מעין אלו, גם שומר תורה ומצוות יכול לתעות במבוכי ההלכה, וגם כשהוא יודע – היצר הרע לא שוקט על שמריו והורמוני התאוות עלולים להשתולל.
ולכן מבקש דוד המלך שהדרך תהיה מיושרת לפניו, ושלא יהיה לצחוק בפי מצפי רעתו. והם היו רבים מספור, אותם מצפי רעתו – כמו שכמעט בכל פרק עד כאן הם מוזכרים בצורה זו או אחרת, וגם פה אפשר למצוא סוג נוסף מהם – אלה שאין תוכם כברם ומדברים אחד בפה ואחד בלב. מהשפה ולחוץ הם נשמעים ונראים כאילו רק טובת הממלכה, המלוכה והמלך לנגד עיניהם, אבל בתוך תוכם, מאחורי מסך הפה ומתוך מסתורי הלשון, עמוק בלב בפנים – הם רק מחכים לרגע בו יפול המלך, ובחלקלקות לשון מוציאים דיבה על בסיס קבוע. וכשהפתי התורן מגלה שהוא החליק אל קבר פתוח חד כיוני לשאול, ולעיתים זה כבר מאוחר מידי, והוא מוציא את עצמו מתערבל בקרביו של אותו חד־לשון, במקום האבדון.
לאותם חוטאים, אלה שלוקח זמן להבין את תעתועיהם – הרי זה חטא שכלי טהור, אין בזה גרם של תאוה – וזה כל־כך ממכר עד שהם מתקשים להתנתק מהדו־פרצופיות הזו וזה הופך לטבע שני, אם לא ראשון, וכשזה מומר להכעיס הם יצאו אשמים בדין באופן טבעי למדי – ועוד יותר מזה, החטא עצמו יגרום לנפילה – וכגודל החטא, וככל שהעוונות נערמים זה על גב זה לגובה רב יותר, הנפילה תהיה ארוכה יותר ועמוקה יותר, מה שנקרא: תוצאה ולא עונש.
וכשיתמו חטאים מן הארץ, ממילא ישמחו כל חוסי בך – ואז, שלא כמו עכשיו, השמחה תהיה ממושכת לעולם, כי הרי לא יהיה הפסק של צרה באמצע. וכשאין צרות, הרבה יותר קל לראות את ההשגחה האלוקית, והשמחה תהיה לא טבעית כמידת ההשגחה שגם היא לא דרך הטבע – כי בדרך הטבע אדם צריך לשמור באופן קבוע על נכסיו שלא יארע להם נזק טבעי, ויש כ"כ הרבה סוגים של פגעי טבע עד שזה בלתי אפשרי, ועל זה נאמר: "מרבה נכסים מרבה דאגה".
מה שאין כן המושגח – זה פוליסת ביטוח הטובה ביותר, כמו מגן משופר שעוטף את כל צדדי הלוחם, כי השמירה האלוקית מסירה את הדאגה מלב האדם, והברכה רק הולכת ומתגברת, בלי שעצב כלשהו יפריע לשביעות הרצון של הבוטח המוחלט.
- המאמר הבא בסדרה 'פשטות': תהלים פרק ו – אויבים פנימיים וחיצוניים
- מאמר קודם בסדרה 'פשטות': תהלים פרק ד - הליצנות ושברה
