א.
מובא ברדב"ז [א' קב] דנשאל האם אשה שסופרת ז' נקיים צריכה למנות הימים בפה שדין ספירה זה בפה כמו שמצינו בספירת העומר, ובאמת כבר הראשונים [עי' תוס' מנחות סה:] שואלים מדוע זבה הסופרת לא תברך על מצות ספירה של הז' נקיים ומת' שכיון שיכולה לראות וא"כ תסתור את הספירה ונמצא ברכתה לבטלה, וא"כ אומר הרדב"ז שלכן כבר לא תספור, וכ"כ החידושי אנשי שם על המרדכי בנדה [ג.] דלא צריכה לספור בפה משום דלא מברכינן, והדברים מובאים בספרי האחרונים שפשוט שאי"צ לספור, אמנם בשל"ה כתב שכן תאמר ואכמ"ל.
ולכאו' הדברים צע"ג דלפי המתבאר יוצא שמכיון שלא מברכת לכן לא צריכה לספור, בפשטות איך שמבינים וכך נראה מלשונם שזה הא בהא תליא, ודבר זה אינו מובן, דאטו אדם שיש לפניו מצווה של להניח תפילין או לשבת בסוכה ואינו יכול לברך אז נגיד שאינו יכול לקיים את המצווה לא שמענו כך?, ועי' לקמן ד' התורא"ש בברכות שמשמע מד' ג"כ כך.
הדין הזה בפשטות שלא לקיים מצווה בלי ברכה מובא כבר במשנה בתרומות [פ"א מ"ו]: "חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה", ומבארים במפרשים [הרמב"ם, ר"ש, רע"ב] שכל הדין שלא יתרומו משום שאינן יכולים לברך, וכ"כ הרע"ב: "האלם - והוא ששומע אלא שנשתתק מחמת חולי, לא יתרום, לפי שאינו יכול לברך. וכן הערום אינו יכול לברך דכתיב [דברים כג] ולא יראה בך ערות דבר, בשעה שאתה מדבר בו לא יראה בך ערוה", מבואר כדברינו, על אף שאם תרמו תרומתן תרומה אבל לכתחילה לא יתרומו.
אבל כל זה מצוין מכיון שהמצווה פה יכולה לעשות בדרך אחרת אלם שמישהו אחר יתרום בשבילו ואם זה הערום שיתרום אחרי שיתלבש, זה לא שאינו יכול, השאלה תהיה במקום שיש לו מצווה שבגופו כגון הנחת תפילין אדם מבוגר שאינו מצליח לברך האם יכול להניח תפילין בלא ברכה, וכן כל כה"ג.
המקור שאסור לקיים מצווה בלי ברכה מובא בראשונים בראב"ן הירחי<sup>[1]</sup> [עמ"ס כלה עמ' ה'] על הדין של כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ומאריך שם לבאר הענין ששונה הדין הזה מכל המצוות ובתוה"ד כותב וז"ל: ואומר אני לפי ענ"ד ומיעוט שכלי שלכך תקנו חז"ל ברכה לכל המצוות ועובר לעשייתן לפי שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה וכשם שאסור ליהנות במאכל ומשתה והנאות העולם בלא ברכה כדאמרי' בכיצד מברכין כך אסור לעשות שום קיום מצוה שבעולם בלא ברכה שאחר שיש לו שכר המצוה הרי נהנה מן העוה"ז בעוה"ב כהנחת תפילין וציצית וסוכה ולולב ומזוזה ועוד שהם מצוין מה"ת וכן הדין לברכות אירוסין ונישואין וכו' עי"ש שביאר ההבדל בין המצוות שמברכים עליהם לאלה שלא, וכ"ה האחרונים שעשיית מצווה בלי ברכה עבירה גדולה היא, [עי' מעורר ישנים עמ' טו', שו''ת מהרש"ל ריש סי' סח', יד מלאכי ח"ג קלב'] ואיתא ברש"י מנחות לו. דעל עבירה זו חוזרים מעורכי המלחמה
וכך פסק להלכה בשו"ת האלף לך שלמה [או"ח שכא'] וז"ל: נלפענ"ד שאם אכל מצה בלי ברכת המוציא תחילה דאינו יוצא בו כיון דאסור לאכול בלי ברכה ואחז"ל כל הנהנה מעוה"ז בלי ברכה כאלו גוזל את אביו וכו' נמצא דהאכילה באיסור הוי מה"ב כמו במצה גזולה שאינו יוצא בה ואף באיסור דרבנן אמרינן מצוה הבאה בעברה כמו שמשמע בכמה דוכתא וכו' כן נראה בדעתי פשוט ע"כ.
והנה יש לחקור בכל מצוה שחז"ל תקנו לה ברכה האם הברכה היא חלק מהמצוה ואם אין ברכה אז חסר במצוה או שמקיים את המצוה ורק חסר הברכה שזה משהו נפרד, ונראה שנחלקו בזה הרא"ש והריטב"א בפסחים לגבי הדין של 'עובר לעשייתן' מה טעם שצריך לברך עובר לעשייתן, הריטב"א כתב שם וז"ל: וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצוות עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחילה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת, ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהוא עבודת הגוף<sup>[3]</sup>. אמנם הרבינו יונה בברכות [מד: מדפי הרי"ף] כתב וז"ל: ומה שאמרו כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן זהו בברכת המצוות שמאחר שאומר וציונו צריך לברך לבורא תחילה על מה שציונו וקרבנו לעבודתו אבל בברכת השבח כגון אלו יכול לברך אח"כ, וכ"כ הרא"ש בברכות [פ"ט סכ"ג] עיי"ש, והיוצא מד' דלריטב"א הברכה היא הכנה למצוה וכיון שזה מגיע מהנפש ראוי להקדימה לפני עשיית המצוה, ולפי הרא"ש הברכה היא על עצם הציוי שזכינו והקב"ה מצווה אותנו בעשיית המצוה, וא"כ אפש"ל דלדעת הרא"ש הברכה הא חלק נפרד מהמצוה והיא הודאה להקב"ה אבל אין זה מגרע מעצם המצוה, משא"כ לריטב"א שכתב שזה עבודת הנפש זה חלק מהמצוה וזה מגרע במצוה, ואי נימא דזה מגרע מהמצוה ממילא מובן מדוע יש איסור לקיים מצווה בלי ברכה, אבל אי נימא דזה לא מגרע יהיה מותר לקיים מצווה בלי ברכה בשעת הדחק.
ב.
ברכת המצוות דאורייתא או דרבנן
השיטות שס"ל שהוי מדרבנן - הנה בגמ' בברכות טו. איתא גבי הקורא את שמע ולא השמיע לאוזנו ר' יוסי אומר לא יצא, והגמ' דנה בדבריו ומעמידה את הברייתא דחרש המדבר ואינו שומע לא יתרום כר' יוסי, ומבארת הגמ' עד כאן לא קאמר ר' יוסי לא יצא גבי ק"ש דהוי דאורייתא, אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן, ופירש"י [ד"ה ברכה דרבנן] "דאמור רבנן [פסחים ז:] כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן", וזה תקנ"ח לברך עובר לעשייתן רש"י מביא כמקור לברכה דרבנן א"כ כל המצוות הוי דרבנן לפי"ז, דאי נימא שהברכהמ"צ הוי מה"ת היה צריך לברך גם אחריה כמו ברכת המזון [וברכת התורה לשי' דהוי מה"ת], וכך מאריך הש"ך להוכיח [יו"ד יט' סק"ג] דכל הברכות הוי מדרבנן עי"ש.
ובד' רש"י לכאו' ק' דמנין להוכיח מהדין של עובר לעשייתן שהוי דרבנן הרי יכול להיות שהדין עצמו של הברכה הוא מדאוריי' ורק רבנן תקנו הדין של עובר לעשייתן כנספח לברכה, וכך הק' האחרונים, ועי' כתב סופר [או"ח כא'], רעק"א, זרע אמת ומילי דברכות [לר' צ"פ פראנק שו"ת הר צבי ח"ב בסופו].
והאמת שלולי ד' רש"י גם מצאנו בתוס' רא"ש בברכות שם שכתב להדיא שכל מה שהברכה על התרומה מעכבת זה משום שברכה דרבנן אבל אי נימא דברכות דאוריי' הרי היתה הברכה מעכבת את התרומה, וז"ל: "אבל אי הויא ברכת תרומה דאורייתא משמע דתרומתו אינה תרומה דהברכה מעכבת ההפרשה, אף על גב דברכות אינן מעכבות היינו משום דהויין מדרבנן אבל אי הויין דאורייתא מעכבות ולא הויא הפרשה", בד' הרא"ש אלו יש הרבה מה להתפלפל דמנין לומר שהברכה תעכב המצווה גם כשתהיה דאוריי', אבל מ"מ חזינן מד' שברכת המצוות מדרבנן.
וכ"נ החינוך [פ' עקב מצוה תל] ס"ל דהוי דרבנן, ומד' הרמב"ם [פ"א מברכות ה"ג, ועי' ברבנו מנוח, ועי' אמת ליעקב ברכות לה. ד"ה ובזה נבין, קרן לדוד או"ח סא' א, שו"ת הרמב"ם קכג', ועי' רמב"ם פ"ח הי"ב מברכות,] וכ"נ מד' השו"ע או"ח תרצ"ב א, שסו' טו', וביו"ד יט' א' ובש"ך ובגר"א שם שקיום המצווה בלי ברכה לא מעכב ואם קיים ללא ברכה יצא משום דס"ל שהוי דרבנן ודרבנן לקולא.
השיטות שס"ל דהוי מדאורייתא - והנה בתוספתא [ברכות פ"ו הי"ד] איתא ד"העושה מצוה צריך לברך לפניה", ובירושלמי ברכות [פ"ו ה"א] איתא להדיא דהוי מדאורייתא ומייתי ליה קרא וז"ל: "ומניין שכל המצות טעונות ברכה רבי תנחומא רבי אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר [שמות כד יב] ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה הקיש תורה למצות מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה", ובאמת לדעת הרבה ראשונים שס"ל שברכת התורה מה"ת ס"ל שדעת הירושלמי שברכת המצוות ג"כ מה"ת [עי' מע"ש פ"ה מי"א שהביא המלאכת שלמה בשם הר"ש שירלאו דברכת המצוות מה"ת, ועי' תוי"ט שם, וראה מזרחי דברים כג' יג', וברש"י מנחות מ:, ובמהרש"א שם, וראה צל"ח שם, כל אלו דנים לגבי הברכה על התרומה אם הוי מה"ת או דרבנן], ועי' פמ"ג בפתיחה להלכות ברכות [טו] שכתב שדעת הירושלמי שהוי מה"ת, ועי' בספר עינים למשפט על ברכות שם שפלפל בהנ"ל ומסק' שד' הירושלמי הם רק אסמכתא ובאמת כל הברכות דרבנן.
אבל בעיקר הדברים צ"ע כמו שהתחלנו בספירת זבה שאינה מברכת, כך גם כאן ק' מדוע אי נימא דהברכה מה"ת תעכב הברכה את ההפרשה, אמנם עי' פנ"י [ברכות שם] שכתב שכל מה שהגמ' נקטה שהברכה דרבנן אי"ז רק לקושטא דמילתא אבל אליבא דאמת גם אם היתה הברכה דאורייתא לא היתה מעכבת התרומה דתרומה לאו בברכה תליא, ועי' ברעק"א שהוסיף לתמוה דאיך ס"ד שלא תועיל ההפרשה משום חסרון ברכה והרי שנינו אלם שתרם תרומתו תרומה עי"ש, מ"מ מבואר בפשטות לשון הגמ' ורש"י והתורא"ש דס"ל דאם היה חיוב ברכה מה"ת היתה הברכה מעכבת את המצווה, ובהר צבי [שם] תי' על זה שאה"נ ישנה מח' בבלי וירושלמי האם ברכת המצוות מה"ת או מדרבנן והירושלמי ס"ל דהוי מה"ת ולכן הברכות מעכבות ודוחה הראיה של הבבלי מהמשנה, והבבלי נשאר בשלו שברכות דרבנן ולכן הברכה לא מעכבת את המצווה.
ונראה להביא נפק"מ בהנ"ל דהנה השו"ע בסי' סז' כתב: "ספק אם קרא ק"ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה", ובמ"ב סק"א: ובשאר מצות דאורייתא היכא שמחוייב לעשות אותה מספיקא פסק לעיל בסימן י"ז ס"ב לענין טומטום אף דחייב בציצית וביו"ד רס"ה ס"ג לענין מילה באנדרוגינוס וכן כל כי האי גווני דלא יברך על המצוה כי הברכות הם דרבנן וספיקא לקולא אך יש פוסקים שמחלקין בין היכא שהספק הוא אם מחוייב כלל בהמצוה כגון ההיא שכתבנו ובין היכא שמחוייב אלא שאינו יודע אם עשה המצוה דאז צריך לברך עליה ג"כ [4] ולפ"ז לולב או שופר ביום א' היכא דמספקא ליה אם כבר עשה המצוה וכה"ג צריך לעשותה בברכה וכתב הפמ"ג דמכ"מ בשם הרשב"א וכן ממ"א בשם הריב"ש לקמן סימן תקפ"ה אות ג' מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. אלא תמיד בלי ברכה וגם מהגר"א בסי' זה מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. ואם הביאו לו שופר או לולב ביום א' בין השמשות לכו"ע נוטל ובלי ברכה כי בזה הספק הוא אם חייב עתה כלל בהמצוה<sup>[5]</sup>, עכ"ד. מבואר במ"ב דיש מחלוקת בראשונים מה קורה שיש לאדם ספק במצווה האם חוזר ומברך, דהרי ספק דאוריי' לחומרא א"כ על המצווה הוא צריך לחזור ולקיים מה קורה עם הברכה דיש שחילקו בין המקרים דתלוי מה הספק ואם מחוייב אלא שאינו יודע אם עשה שם ס"ל שמברכים, ויש שסברו שמ"מ לא מברך והמ"ב לא הכריע מה יעשה.
ולדברינו אפשר לומר שב' הדעות נח' האם ברכת המצוות מה"ת או מדרבנן דאי נימא מה"ת הוי ספק דאורייתא לחומרא והברכה מעכבת את המצווה וממילא יחזור ויברך, אבל אי נימא שהברכה דרבנן והברכה אינה חלק מהמצוה ממילא אין הברכה מעכבת ודו"ק.
ראיה מציצית שא"א לקיים מצוה בלי ברכה
הנה כתב הט"ז [או"ח סי' תקפא סק"ב]: וכתב בלבוש שהש"ץ שמתפלל סליחות מתעטף בטלית ואינו מברך כדאיתא סי' י"ח בענין כסות לילה ול"נ תמוה דכיון דלהרא"ש חייב בברכה בכסות המיוחד ליום אפי' לבשו בלילה כמ"ש סי' י"ח למה יכניס עצמו תחלה לזה שילבש דבר שיש בו ספק ברכה ולא יברך לכך נ"ל דודאי בלא עטיפה כלל א"א משום כבוד השכינה ובפרט בסליחות שאומר ויעבור ואי' בגמ' שנתעטף הקדוש ברוך הוא כש"ץ כו' אלא יקח טלית חבירו ובזה לא יעבור כלום כי כבר הוכחנו בהל' ציצית דאין לברך על טלית שאולה ואפי' למאן דפסק לברך שם היינו כששאלו כדי לצאת בו אבל כאן לא נתכוין אלא משום צניעות בעלמא כ"ע מודים דא"צ לברך כנ"ל נכון, עכ"ל. ומביאו להלכה המ"ב בסי' תקפא' סק"ו, ולמדנו מדברי הט"ז דנקט דגם מי שמנוע מלברך אסור לו לקיים את המצוה בלי ברכה דאל"כ מאי קשיא ליה על הלבוש הא הכא אין באפשרותו לברך מחמת ספק ברכות ומדוע צריך להמנע מלבישת הטלית אלא ודאי דגם מי שאינו יכול לברך אין לו לקיים את המצוה, [א.ה. אמנם לענ"ד אפש"ל שגם הט"ז יודה שאם אין לו עוד טלית והוא אנוס יכול להתעטף גם בזה וצ"ע].
ולכאו' דברי הט"ז נסתרים מד' הרמ"א בסי' יח' ס"ג עמ"ש השו"ע מאימתי מברך על הציצית בשחר משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, וכתב בהגה ואם לבשו מעלות השחר ואילך י"א דמברך וכן נוהגין, ואם לבשו קודם לכן כגון בסליחות לא יברך עליו וכשיאיר היום ימשמש בו ויברך עכ"ל, מבואר להדיא בד' דיתעטף בטלית שלו ולא יברך עד שיאיר היום ואז ימשמש בו ויברך ודלא כהט"ז, וכך ראיתי שהק' הגרנ"ק בחוט שני [ר"ה פ"א], ועי"ש מה שתי' שהברכה חלה למפרע ואכמ"ל.
ראיה מסוכה בשמיני עצרת שא"א לקיים מצוה בלי ברכה
הט"ז בסי' תרסח' מביא את המהרש"ל בתשובה [סי' סח'] דמשעה שקיבל עליו שמיני עצרת עד הלילה אין לאכול בסוכה משום שאינו יכול לברך ברכת לישב בסוכה דא"כ הוי תרתי דסתרי דא"א שיהא שמיני עצרת וסוכות בחד יומא, וכתב נהי שהברכות אין מעכבות היינו דיעבד אבל לחיובי עצמו בברכה דהיינו לאכול בסוכה מבעוד יום ולא לאמרו עוון גדול הוא, והט"ז האריך להשיג עליו אבל כל האחרונים לא הסכימו איתו עי' בשעה"צ שם יא', וכן פסק המ"ב שם סק"ז שלא לאכול בסוכה עד שיהא חשכה, ולמדנו מזה דמי שאינו יכול לברך על המצוה צריך להמנע מעשיית המצוה ולא יעשנה בלא ברכה.
ראיה מטבילת כלים בשבת שאפשר לקיים מצווה בלי ברכה בשעת הדחק
בשו"ע סי' שכג' ס"ז כתב מותר להטביל כלי חדש הטעון טבילה ויש אוסרים, וירא שמים יצא ידי כולם ויתן הכלי לנכרי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו ואין צריך טבילה, וברמ"א ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים, ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה. וכתב המ"ב בביאור דעת הרמ"א [ס"ק לו] דאינו מברך דאז אינו מוכח שעושה לשם טבילה, וכל זה דווקא שאין לו כלי אחר לשבת דאל"ה אסור משום שמפסיד ברכה בידים, [כל הדין הזה מוציא המ"ב מהמג"א שמביא בשם התשב"ץ ועי' ביה"ל ד"ה ימלאנו<sup>[6]</sup>], מבואר במ"ב א. דמותר לקיים מצווה בלי ברכה בשעת הדחק ולא אומרים שב ואל תעשה, ב. דיש איסור לקיים מצווה בלי ברכה.
והנה לדין הנ"ל התייחס האבני מילואים בתשובה [ס"י] וס"ל שאסור לטבול כלי בשבת בשופו"א, דמביא ד' המג"א שס"ל דאינו מברך ומק' מהמשנה דערום לא יתרום<sup>[7]</sup>, ומבאר דליכא למימר דשבת כיון דלאו זמן טבילה לאו בכלל וצונו על הטבילה הוא, דהא פשיטא דאסור לו להשתמש בלא טבילה אפי' בשבת, ועיקר ברכת וצונו על הטבילה היינו במה שאסור לנו להשתמש בלא טבילה וכמו ברכת השחיטה דהכונה שאסור לאכול בלא שחיטה וכו' עי"ש מה שהאריך ומבאר שכיון שבשבת לאו זמן טבילה וממילא נטהר הכלי ואינו מכוין לטבילה לכן אינו מברך, וז"ל: "ומש"ה א"צ לברך כיון דעיקר כונתו לשאוב מים ואינו מכוין לטבילה אלא דממילא מיטהר דטבילה א"צ כונה ואין הברכה מעכב, אבל לשום מצות טבילה אסור לכוין דאסור לטבול בשבת, רק כונתו לשאיבת מים בעלמא וממילא טהור הכלי דלחולין לא בעי כונה בטבילה, וכיון דלא איכוין לטבילה גם הברכה אינה מעכבת, משא"כ בתורם ערום דמכוין למצות תרומה צריך לברך לפני' וכשאינו יכול לברך אינו רשאי לעשות המצוה בלא ברכה", עי"ש.
קושיא מברכת התורה דהוי ברכה דאורייתא
בשו"ת דבר אברהם [ח"א סי' טז'] הביא שהק' לו ר' אלחנן וסרמן מד' התורא"ש הנ"ל שיש צד לומר שאם ברכת המצוות הוי מה"ת היו מעכבות המצווה א"כ בברכות התורה דס"ל דהוי מה"ת שיעכב את מצות לימוד תורה וזה לא שמענו, וביותר מק' שהרי אם אנו אומרים שבלא ברכה אינו מקיים את המצוה אם כן יהיה מותר ללמוד בלי שמברך לפניה ברכות התורה שהרי כל האיסור הוא ללמוד בלי לברך לפניה אבל אם אנו אומרים שבלא ברכה אינו מקיים שום מצווה נמצא שהדין הוא להיפך שבלא ברכה יהיה מותר ללמוד והרי הדין הוא להיפך שאסור ללמוד בלא ברכה ומוכח שמקיים מצות ת"ת אפי' בלי ברכה, ומביא שר"א תי' דסבור היה לומר דלדעת הרא"ש ברכת התורה אינה ברכה על קיום המצוה אלא על מעשה הלימוד ואפי' אם לא תתקיים בזה מצות ת"ת וכגון שמתכוין בפירוש שלא לצאת יד"ח המצוה אבל גם זה לא שמענו, ועוד דא"כ גם נשים תהיינה אסורות ללמוד בלי בה"ת עכ"ד ר"א, ומביא הדבר אברהם ליישב שהנה לכאו' יש להק' על מה שכ' התוס' הרא"ש שאם היתה ברכת הפרשת תרומה דאורייתא היתה הברכה מעכבת הרי מצינו בביכורים שקריאת הפרשה בה ודאי דאורייתא ולא מצינו שזה מעכב את ההפרשה, וכמו"כ מצינו בחליצה שכשרה אע"פ שלא בירך ואע"פ שהברכה היא מה"ת [עי' רמב"ם יבום וחליצה פ"ד ה"י], ומדוע כאן מבואר דאי נימא שהברכה דאורייתא היתה מעכבת אלא דמוכח דודאי אין הברכה עצמה מעכבת וכל מה שצריך הוא שמקיים המצוה יהיה ראוי לעשות את הברכה דהוי כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ולכן דווקא בסוגי' שעסוקים בחרש שאינו שומע ולשיטת ר' יוסי שאם לא השמיע לאוזניו יצא ממילא נחשב אינו ראוי לברכה וכל מי שאינו ראוי לברכה הרי זה מעכבו מעשיית המצוה אבל ודאי שהברכה עצמה אינה מעכבת את המצווה וממילא באדם פקח שלא בירך בודאי שמקיים את המצוה, וממילא לפי"ז מיושב קו' ר"א מברכת התורה שאינן מעכבות וזה משום שמי שיכול לברך את הברכה ודאי שאין הברכה מעכבת אצלו וממילא מקיים מצות ת"ת גם בכה"ג שלא בירך.
והגרי"ד סולוביציי'ק [קונטרס המועדים עמ' ע'] תי' על הקו' הנ"ל מברכת התורה, ע"פ מה שייסד הגר"ח [עי' חידושי מרן רי"ז הלוי הלכות ברכות ד"ה והנה] שברכת התורה אינה משום ברכת המצוות אלא היא ברכה בפני עצמה שתורה צריכה ברכה, ולפי"ז מיושב שפיר שכל מה שכ' התורא"ש שאם הברכה דאוריי' הברכה מעכבת את המצווה זה דווקא בשאר ברכת המצוות אבל בברכות התורה ששם הוי ברכה בפני עצמה אין הברכה מעכבת את קיום המצווה.
[1] וכ"נ מד' הרמב"ן וז"ל [בספרו האמונה והבטחון פ"ז בד"ה ונשוב לדברנו]: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו שזנו עיניהם מזיו השכינה, רבי יוחנן אמר אכילה ודאית שנאמר [משלי טז] "באור פני מלך חיים" דבר להפסד, וכבר כתב החכם ר' עזרא ז"ל מה שיש בו די, אף אנו נאמר כי הדבר ידוע שאין כונת האכילה ודאית להפסיד דבר הנאכל אלא להוסיף לאוכל עוד תענוגים וחיים, על כן אמר אכילה ודאית ולא חולק עם האומר שזנו עיניהם מזיו השכינה, אבל הוסיף פירוש על פירושו לומר שהנפש מתענגת ושמחה במעשיה המקובלים לפני הבורא כהנאת הגוף באכילה והיא האכילה הודאית וזהו תענוג הכתוב [ישעיה נח] "אז תתענג על ה'" וגו' ואין הכוונה עונג הגוף אלא עונג הנפש שהיא החכמה והמעשה הטוב, וכמו שאדם חייב לברך על מצות כמו שאמרו [פסחים ז' ]כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן וכמו שיש אכילה שצריכה ברכה לפניה ולא לאחריה כגון פחות מכזית ויש שטעונה לפניה ולאחריה כך יש מצות שטעונות ברכה לפניהן ולא לאחריהן ויש שטעונין לפניהן ולאחריהן כגון ברכת מילה וברכת התורה וכיוצא בהן, עכ"ל. הרי לנו להדיא ברמב"ן שברכת המצוות השוותה לברכת הנהנין, הדברים דומים מאוד למ"ש ר' אברהם אלא שיש הבדל שהרמב"ן לא נקט בלשון חותכת שכשם שאסור לאדם להנות וכו' ועוד שנח' מה היא ההנאה שיש בעשיית המצווה שר' אברהם נקט שהוא שכר המצווה והרמב"ן נקט שהעונג הרוחני עצמו חשוב הנאה.
[2] וכן איתא בחסדי דוד על התוספתא [פ"ד א']: "לא יטעום אדם כלום עד שיברך שנ' לה' הארץ ומלואה הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל עד שיתירו לו כל המצות לא ישתמש אדם בפניו בידיו וברגליו אלא לכבוד קונהו שנ' כל פעל ה' למענהו", ופי' הח"ד: פירושו דמאחר שאמר שכל העולם ומלואו הוא דהקדש דכתיב לה' הארץ ומלואה ולכך הנהנה מעל ובכח הברכות הוא פודה וקאמר השתא כמה גדול כח הברכות דלא סוף דבר שמתירין לו ליהנות מקדשי העולם הזה דסוף סוף ודאי אין דינם אלא כקדשים קלים לגבי חפצי שמים דהיינו המצות אלא אף זו כח הברכות גדול מאד עד שיתירו לו כל המצות דהיינו חפצי שמים ממש דמשום הכי התקינו נמי ברכות על המצות להודות לשי"ת שזיכנו לעשות מצותיו הקדושות שהן ודאי קדשי קדשים ובלא הברכה הוה ליה מעילה ממש במכל שכן מחפצי העולם הזה ומשום דתנא דמתני' לא הזכיר ברכה אלא דנהנין ולא דמצות פי' בתוספתא דבמצות בעינן נמי מק"ו דאל"כ ודאי מעל ואפשר לפרש שיתירו לו שאין לו התרה לעונו אם לא ע"י כל המצות.
[3] ועי' חת"ס שם שכתב וז"ל: כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשיותן דקדק לומר כל המצות והיה די באומרו חייב לברך על המצות עובר לעשייתן י"ל משום דמבואר בכוזרי טעם הברכה שיהי' ההכנה לעשיית המצוה וקבלת הקדושה ההיא ע"ד שהוסיפו המקובלי' עתה לומר הרני מזמן וא"כ הי' אפשר לומר דוקא במצות שהם הכנת קבלת תוספת קדושה כאכילת פסח וקדשים או מצה והדומה ישיבת סוכה והנחת תפילין ורבי' כאלו לזה יצטרך ההכנה קודם עשייתן משא"כ מצות שטעמם להעביר גילולי' מן הארץ כביעור חמץ והדומה ולדעת המקובלי' גם חתוך הערלה מסוג זה על זה א"צ הכנה ומכ"ש במצות שטעמם לתת גם חלק להס"ם לסתום פיו כשעיר המשתלח ורוב סעודת מצות מזה הסוג וה"א שברכתן הוא רק ברכת השבח ויכולי' לברך אח"כ כמ"ש הר"ן בברכת השבח קמ"ל כל המצות דייקא וזה מרומז במקראי קדש דמייתי דויעבר את הכושי הוא בשורת מפלת הרשעים כביעור חמץ והוא עבר לפניהם הוא הכניעה לעשו הרשע ויעבר מלכם לפניהם הוא הכנה לתוס' קדושה וק"ל.
וכן עי' בנוב"י [יו"ד מהדו"ק סי' צג] מה שהשיב בענין הלשם יחוד ובתו"ד כתב וז"ל: ומ"ש מעלתו שטוב להיות הקשר אמיץ בדיבור ומחשבה ומעשה. הנה אנשי כנה"ג הם תיקנו לנו תפלות וברכות וליכא מידי דלא רמיזא בנוסח התפלה והברכה וברכה הוא התעוררות הדיבור ומחשבה וכל מצוה שיש ברכה לפניה א"צ לומר שום דבר לפניה רק הברכה. וכל דבר שאין ברכה לפניה אני נוהג לומר בפי הנני עושה דבר זה לקיים מצות בוראי ובזה די וא"צ יותר. והכונה הוא רק פירוש המלות וכל התיקונים למעלה נעשים מאליהם ע"י מעשינו, עי"ש.
[4] ובביאור החילוק עי' פמ"ג משב"ז סק"א ובראש יוסף ברכות כא. שאם ודאי מחויב במצוה ולא יודע אם עשאה יש קצת חזקה דמעיקרא שעדיין לא עשאה ונשאר חיובו עליו ואין ספק קיום המצוה מוציא מידי ודאי חיוב שהיה עליו משא"כ טומטום שספק אם מחוייב כלל, ועוד טעם שיש רגלים לדבר שלא קרא שלא זוכר זאת,
[5] וכך פסק המ"ב לגבי שופר בסי' ת''ר סק"ז, ולגבי מגילה בסי' תרפז' סק"ה,
[6] מה שהק' על המג"א, ועי' קצות השולחן [קמו' בדה"ש סק"ח מ"ש], ובאגרו"מ [או"ח ח"א קכו' ענף ז].
[7] בהערות קה"י על אב"מ רצה ליישב דעת המג"א שדווקא לתרום אסרו בלי ברכה משום דלא יפסיד אם ימתין עד שימצא מי שיתרום בברכה דיותר מפ"א לא יאכל כל פרי ופרי משא"כ בש"ד שמפסיד ההשתמשות של היום לא החמירו עי"ש.
מובא ברדב"ז [א' קב] דנשאל האם אשה שסופרת ז' נקיים צריכה למנות הימים בפה שדין ספירה זה בפה כמו שמצינו בספירת העומר, ובאמת כבר הראשונים [עי' תוס' מנחות סה:] שואלים מדוע זבה הסופרת לא תברך על מצות ספירה של הז' נקיים ומת' שכיון שיכולה לראות וא"כ תסתור את הספירה ונמצא ברכתה לבטלה, וא"כ אומר הרדב"ז שלכן כבר לא תספור, וכ"כ החידושי אנשי שם על המרדכי בנדה [ג.] דלא צריכה לספור בפה משום דלא מברכינן, והדברים מובאים בספרי האחרונים שפשוט שאי"צ לספור, אמנם בשל"ה כתב שכן תאמר ואכמ"ל.
ולכאו' הדברים צע"ג דלפי המתבאר יוצא שמכיון שלא מברכת לכן לא צריכה לספור, בפשטות איך שמבינים וכך נראה מלשונם שזה הא בהא תליא, ודבר זה אינו מובן, דאטו אדם שיש לפניו מצווה של להניח תפילין או לשבת בסוכה ואינו יכול לברך אז נגיד שאינו יכול לקיים את המצווה לא שמענו כך?, ועי' לקמן ד' התורא"ש בברכות שמשמע מד' ג"כ כך.
הדין הזה בפשטות שלא לקיים מצווה בלי ברכה מובא כבר במשנה בתרומות [פ"א מ"ו]: "חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה", ומבארים במפרשים [הרמב"ם, ר"ש, רע"ב] שכל הדין שלא יתרומו משום שאינן יכולים לברך, וכ"כ הרע"ב: "האלם - והוא ששומע אלא שנשתתק מחמת חולי, לא יתרום, לפי שאינו יכול לברך. וכן הערום אינו יכול לברך דכתיב [דברים כג] ולא יראה בך ערות דבר, בשעה שאתה מדבר בו לא יראה בך ערוה", מבואר כדברינו, על אף שאם תרמו תרומתן תרומה אבל לכתחילה לא יתרומו.
אבל כל זה מצוין מכיון שהמצווה פה יכולה לעשות בדרך אחרת אלם שמישהו אחר יתרום בשבילו ואם זה הערום שיתרום אחרי שיתלבש, זה לא שאינו יכול, השאלה תהיה במקום שיש לו מצווה שבגופו כגון הנחת תפילין אדם מבוגר שאינו מצליח לברך האם יכול להניח תפילין בלא ברכה, וכן כל כה"ג.
המקור שאסור לקיים מצווה בלי ברכה מובא בראשונים בראב"ן הירחי<sup>[1]</sup> [עמ"ס כלה עמ' ה'] על הדין של כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ומאריך שם לבאר הענין ששונה הדין הזה מכל המצוות ובתוה"ד כותב וז"ל: ואומר אני לפי ענ"ד ומיעוט שכלי שלכך תקנו חז"ל ברכה לכל המצוות ועובר לעשייתן לפי שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה וכשם שאסור ליהנות במאכל ומשתה והנאות העולם בלא ברכה כדאמרי' בכיצד מברכין כך אסור לעשות שום קיום מצוה שבעולם בלא ברכה שאחר שיש לו שכר המצוה הרי נהנה מן העוה"ז בעוה"ב כהנחת תפילין וציצית וסוכה ולולב ומזוזה ועוד שהם מצוין מה"ת וכן הדין לברכות אירוסין ונישואין וכו' עי"ש שביאר ההבדל בין המצוות שמברכים עליהם לאלה שלא, וכ"ה האחרונים שעשיית מצווה בלי ברכה עבירה גדולה היא, [עי' מעורר ישנים עמ' טו', שו''ת מהרש"ל ריש סי' סח', יד מלאכי ח"ג קלב'] ואיתא ברש"י מנחות לו. דעל עבירה זו חוזרים מעורכי המלחמה
וכך פסק להלכה בשו"ת האלף לך שלמה [או"ח שכא'] וז"ל: נלפענ"ד שאם אכל מצה בלי ברכת המוציא תחילה דאינו יוצא בו כיון דאסור לאכול בלי ברכה ואחז"ל כל הנהנה מעוה"ז בלי ברכה כאלו גוזל את אביו וכו' נמצא דהאכילה באיסור הוי מה"ב כמו במצה גזולה שאינו יוצא בה ואף באיסור דרבנן אמרינן מצוה הבאה בעברה כמו שמשמע בכמה דוכתא וכו' כן נראה בדעתי פשוט ע"כ.
והנה יש לחקור בכל מצוה שחז"ל תקנו לה ברכה האם הברכה היא חלק מהמצוה ואם אין ברכה אז חסר במצוה או שמקיים את המצוה ורק חסר הברכה שזה משהו נפרד, ונראה שנחלקו בזה הרא"ש והריטב"א בפסחים לגבי הדין של 'עובר לעשייתן' מה טעם שצריך לברך עובר לעשייתן, הריטב"א כתב שם וז"ל: וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצוות עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחילה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת, ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהוא עבודת הגוף<sup>[3]</sup>. אמנם הרבינו יונה בברכות [מד: מדפי הרי"ף] כתב וז"ל: ומה שאמרו כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן זהו בברכת המצוות שמאחר שאומר וציונו צריך לברך לבורא תחילה על מה שציונו וקרבנו לעבודתו אבל בברכת השבח כגון אלו יכול לברך אח"כ, וכ"כ הרא"ש בברכות [פ"ט סכ"ג] עיי"ש, והיוצא מד' דלריטב"א הברכה היא הכנה למצוה וכיון שזה מגיע מהנפש ראוי להקדימה לפני עשיית המצוה, ולפי הרא"ש הברכה היא על עצם הציוי שזכינו והקב"ה מצווה אותנו בעשיית המצוה, וא"כ אפש"ל דלדעת הרא"ש הברכה הא חלק נפרד מהמצוה והיא הודאה להקב"ה אבל אין זה מגרע מעצם המצוה, משא"כ לריטב"א שכתב שזה עבודת הנפש זה חלק מהמצוה וזה מגרע במצוה, ואי נימא דזה מגרע מהמצוה ממילא מובן מדוע יש איסור לקיים מצווה בלי ברכה, אבל אי נימא דזה לא מגרע יהיה מותר לקיים מצווה בלי ברכה בשעת הדחק.
ב.
ברכת המצוות דאורייתא או דרבנן
השיטות שס"ל שהוי מדרבנן - הנה בגמ' בברכות טו. איתא גבי הקורא את שמע ולא השמיע לאוזנו ר' יוסי אומר לא יצא, והגמ' דנה בדבריו ומעמידה את הברייתא דחרש המדבר ואינו שומע לא יתרום כר' יוסי, ומבארת הגמ' עד כאן לא קאמר ר' יוסי לא יצא גבי ק"ש דהוי דאורייתא, אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן, ופירש"י [ד"ה ברכה דרבנן] "דאמור רבנן [פסחים ז:] כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן", וזה תקנ"ח לברך עובר לעשייתן רש"י מביא כמקור לברכה דרבנן א"כ כל המצוות הוי דרבנן לפי"ז, דאי נימא שהברכהמ"צ הוי מה"ת היה צריך לברך גם אחריה כמו ברכת המזון [וברכת התורה לשי' דהוי מה"ת], וכך מאריך הש"ך להוכיח [יו"ד יט' סק"ג] דכל הברכות הוי מדרבנן עי"ש.
ובד' רש"י לכאו' ק' דמנין להוכיח מהדין של עובר לעשייתן שהוי דרבנן הרי יכול להיות שהדין עצמו של הברכה הוא מדאוריי' ורק רבנן תקנו הדין של עובר לעשייתן כנספח לברכה, וכך הק' האחרונים, ועי' כתב סופר [או"ח כא'], רעק"א, זרע אמת ומילי דברכות [לר' צ"פ פראנק שו"ת הר צבי ח"ב בסופו].
והאמת שלולי ד' רש"י גם מצאנו בתוס' רא"ש בברכות שם שכתב להדיא שכל מה שהברכה על התרומה מעכבת זה משום שברכה דרבנן אבל אי נימא דברכות דאוריי' הרי היתה הברכה מעכבת את התרומה, וז"ל: "אבל אי הויא ברכת תרומה דאורייתא משמע דתרומתו אינה תרומה דהברכה מעכבת ההפרשה, אף על גב דברכות אינן מעכבות היינו משום דהויין מדרבנן אבל אי הויין דאורייתא מעכבות ולא הויא הפרשה", בד' הרא"ש אלו יש הרבה מה להתפלפל דמנין לומר שהברכה תעכב המצווה גם כשתהיה דאוריי', אבל מ"מ חזינן מד' שברכת המצוות מדרבנן.
וכ"נ החינוך [פ' עקב מצוה תל] ס"ל דהוי דרבנן, ומד' הרמב"ם [פ"א מברכות ה"ג, ועי' ברבנו מנוח, ועי' אמת ליעקב ברכות לה. ד"ה ובזה נבין, קרן לדוד או"ח סא' א, שו"ת הרמב"ם קכג', ועי' רמב"ם פ"ח הי"ב מברכות,] וכ"נ מד' השו"ע או"ח תרצ"ב א, שסו' טו', וביו"ד יט' א' ובש"ך ובגר"א שם שקיום המצווה בלי ברכה לא מעכב ואם קיים ללא ברכה יצא משום דס"ל שהוי דרבנן ודרבנן לקולא.
השיטות שס"ל דהוי מדאורייתא - והנה בתוספתא [ברכות פ"ו הי"ד] איתא ד"העושה מצוה צריך לברך לפניה", ובירושלמי ברכות [פ"ו ה"א] איתא להדיא דהוי מדאורייתא ומייתי ליה קרא וז"ל: "ומניין שכל המצות טעונות ברכה רבי תנחומא רבי אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר [שמות כד יב] ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה הקיש תורה למצות מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה", ובאמת לדעת הרבה ראשונים שס"ל שברכת התורה מה"ת ס"ל שדעת הירושלמי שברכת המצוות ג"כ מה"ת [עי' מע"ש פ"ה מי"א שהביא המלאכת שלמה בשם הר"ש שירלאו דברכת המצוות מה"ת, ועי' תוי"ט שם, וראה מזרחי דברים כג' יג', וברש"י מנחות מ:, ובמהרש"א שם, וראה צל"ח שם, כל אלו דנים לגבי הברכה על התרומה אם הוי מה"ת או דרבנן], ועי' פמ"ג בפתיחה להלכות ברכות [טו] שכתב שדעת הירושלמי שהוי מה"ת, ועי' בספר עינים למשפט על ברכות שם שפלפל בהנ"ל ומסק' שד' הירושלמי הם רק אסמכתא ובאמת כל הברכות דרבנן.
אבל בעיקר הדברים צ"ע כמו שהתחלנו בספירת זבה שאינה מברכת, כך גם כאן ק' מדוע אי נימא דהברכה מה"ת תעכב הברכה את ההפרשה, אמנם עי' פנ"י [ברכות שם] שכתב שכל מה שהגמ' נקטה שהברכה דרבנן אי"ז רק לקושטא דמילתא אבל אליבא דאמת גם אם היתה הברכה דאורייתא לא היתה מעכבת התרומה דתרומה לאו בברכה תליא, ועי' ברעק"א שהוסיף לתמוה דאיך ס"ד שלא תועיל ההפרשה משום חסרון ברכה והרי שנינו אלם שתרם תרומתו תרומה עי"ש, מ"מ מבואר בפשטות לשון הגמ' ורש"י והתורא"ש דס"ל דאם היה חיוב ברכה מה"ת היתה הברכה מעכבת את המצווה, ובהר צבי [שם] תי' על זה שאה"נ ישנה מח' בבלי וירושלמי האם ברכת המצוות מה"ת או מדרבנן והירושלמי ס"ל דהוי מה"ת ולכן הברכות מעכבות ודוחה הראיה של הבבלי מהמשנה, והבבלי נשאר בשלו שברכות דרבנן ולכן הברכה לא מעכבת את המצווה.
ונראה להביא נפק"מ בהנ"ל דהנה השו"ע בסי' סז' כתב: "ספק אם קרא ק"ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה", ובמ"ב סק"א: ובשאר מצות דאורייתא היכא שמחוייב לעשות אותה מספיקא פסק לעיל בסימן י"ז ס"ב לענין טומטום אף דחייב בציצית וביו"ד רס"ה ס"ג לענין מילה באנדרוגינוס וכן כל כי האי גווני דלא יברך על המצוה כי הברכות הם דרבנן וספיקא לקולא אך יש פוסקים שמחלקין בין היכא שהספק הוא אם מחוייב כלל בהמצוה כגון ההיא שכתבנו ובין היכא שמחוייב אלא שאינו יודע אם עשה המצוה דאז צריך לברך עליה ג"כ [4] ולפ"ז לולב או שופר ביום א' היכא דמספקא ליה אם כבר עשה המצוה וכה"ג צריך לעשותה בברכה וכתב הפמ"ג דמכ"מ בשם הרשב"א וכן ממ"א בשם הריב"ש לקמן סימן תקפ"ה אות ג' מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. אלא תמיד בלי ברכה וגם מהגר"א בסי' זה מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. ואם הביאו לו שופר או לולב ביום א' בין השמשות לכו"ע נוטל ובלי ברכה כי בזה הספק הוא אם חייב עתה כלל בהמצוה<sup>[5]</sup>, עכ"ד. מבואר במ"ב דיש מחלוקת בראשונים מה קורה שיש לאדם ספק במצווה האם חוזר ומברך, דהרי ספק דאוריי' לחומרא א"כ על המצווה הוא צריך לחזור ולקיים מה קורה עם הברכה דיש שחילקו בין המקרים דתלוי מה הספק ואם מחוייב אלא שאינו יודע אם עשה שם ס"ל שמברכים, ויש שסברו שמ"מ לא מברך והמ"ב לא הכריע מה יעשה.
ולדברינו אפשר לומר שב' הדעות נח' האם ברכת המצוות מה"ת או מדרבנן דאי נימא מה"ת הוי ספק דאורייתא לחומרא והברכה מעכבת את המצווה וממילא יחזור ויברך, אבל אי נימא שהברכה דרבנן והברכה אינה חלק מהמצוה ממילא אין הברכה מעכבת ודו"ק.
ראיה מציצית שא"א לקיים מצוה בלי ברכה
הנה כתב הט"ז [או"ח סי' תקפא סק"ב]: וכתב בלבוש שהש"ץ שמתפלל סליחות מתעטף בטלית ואינו מברך כדאיתא סי' י"ח בענין כסות לילה ול"נ תמוה דכיון דלהרא"ש חייב בברכה בכסות המיוחד ליום אפי' לבשו בלילה כמ"ש סי' י"ח למה יכניס עצמו תחלה לזה שילבש דבר שיש בו ספק ברכה ולא יברך לכך נ"ל דודאי בלא עטיפה כלל א"א משום כבוד השכינה ובפרט בסליחות שאומר ויעבור ואי' בגמ' שנתעטף הקדוש ברוך הוא כש"ץ כו' אלא יקח טלית חבירו ובזה לא יעבור כלום כי כבר הוכחנו בהל' ציצית דאין לברך על טלית שאולה ואפי' למאן דפסק לברך שם היינו כששאלו כדי לצאת בו אבל כאן לא נתכוין אלא משום צניעות בעלמא כ"ע מודים דא"צ לברך כנ"ל נכון, עכ"ל. ומביאו להלכה המ"ב בסי' תקפא' סק"ו, ולמדנו מדברי הט"ז דנקט דגם מי שמנוע מלברך אסור לו לקיים את המצוה בלי ברכה דאל"כ מאי קשיא ליה על הלבוש הא הכא אין באפשרותו לברך מחמת ספק ברכות ומדוע צריך להמנע מלבישת הטלית אלא ודאי דגם מי שאינו יכול לברך אין לו לקיים את המצוה, [א.ה. אמנם לענ"ד אפש"ל שגם הט"ז יודה שאם אין לו עוד טלית והוא אנוס יכול להתעטף גם בזה וצ"ע].
ולכאו' דברי הט"ז נסתרים מד' הרמ"א בסי' יח' ס"ג עמ"ש השו"ע מאימתי מברך על הציצית בשחר משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, וכתב בהגה ואם לבשו מעלות השחר ואילך י"א דמברך וכן נוהגין, ואם לבשו קודם לכן כגון בסליחות לא יברך עליו וכשיאיר היום ימשמש בו ויברך עכ"ל, מבואר להדיא בד' דיתעטף בטלית שלו ולא יברך עד שיאיר היום ואז ימשמש בו ויברך ודלא כהט"ז, וכך ראיתי שהק' הגרנ"ק בחוט שני [ר"ה פ"א], ועי"ש מה שתי' שהברכה חלה למפרע ואכמ"ל.
ראיה מסוכה בשמיני עצרת שא"א לקיים מצוה בלי ברכה
הט"ז בסי' תרסח' מביא את המהרש"ל בתשובה [סי' סח'] דמשעה שקיבל עליו שמיני עצרת עד הלילה אין לאכול בסוכה משום שאינו יכול לברך ברכת לישב בסוכה דא"כ הוי תרתי דסתרי דא"א שיהא שמיני עצרת וסוכות בחד יומא, וכתב נהי שהברכות אין מעכבות היינו דיעבד אבל לחיובי עצמו בברכה דהיינו לאכול בסוכה מבעוד יום ולא לאמרו עוון גדול הוא, והט"ז האריך להשיג עליו אבל כל האחרונים לא הסכימו איתו עי' בשעה"צ שם יא', וכן פסק המ"ב שם סק"ז שלא לאכול בסוכה עד שיהא חשכה, ולמדנו מזה דמי שאינו יכול לברך על המצוה צריך להמנע מעשיית המצוה ולא יעשנה בלא ברכה.
ראיה מטבילת כלים בשבת שאפשר לקיים מצווה בלי ברכה בשעת הדחק
בשו"ע סי' שכג' ס"ז כתב מותר להטביל כלי חדש הטעון טבילה ויש אוסרים, וירא שמים יצא ידי כולם ויתן הכלי לנכרי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו ואין צריך טבילה, וברמ"א ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים, ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה. וכתב המ"ב בביאור דעת הרמ"א [ס"ק לו] דאינו מברך דאז אינו מוכח שעושה לשם טבילה, וכל זה דווקא שאין לו כלי אחר לשבת דאל"ה אסור משום שמפסיד ברכה בידים, [כל הדין הזה מוציא המ"ב מהמג"א שמביא בשם התשב"ץ ועי' ביה"ל ד"ה ימלאנו<sup>[6]</sup>], מבואר במ"ב א. דמותר לקיים מצווה בלי ברכה בשעת הדחק ולא אומרים שב ואל תעשה, ב. דיש איסור לקיים מצווה בלי ברכה.
והנה לדין הנ"ל התייחס האבני מילואים בתשובה [ס"י] וס"ל שאסור לטבול כלי בשבת בשופו"א, דמביא ד' המג"א שס"ל דאינו מברך ומק' מהמשנה דערום לא יתרום<sup>[7]</sup>, ומבאר דליכא למימר דשבת כיון דלאו זמן טבילה לאו בכלל וצונו על הטבילה הוא, דהא פשיטא דאסור לו להשתמש בלא טבילה אפי' בשבת, ועיקר ברכת וצונו על הטבילה היינו במה שאסור לנו להשתמש בלא טבילה וכמו ברכת השחיטה דהכונה שאסור לאכול בלא שחיטה וכו' עי"ש מה שהאריך ומבאר שכיון שבשבת לאו זמן טבילה וממילא נטהר הכלי ואינו מכוין לטבילה לכן אינו מברך, וז"ל: "ומש"ה א"צ לברך כיון דעיקר כונתו לשאוב מים ואינו מכוין לטבילה אלא דממילא מיטהר דטבילה א"צ כונה ואין הברכה מעכב, אבל לשום מצות טבילה אסור לכוין דאסור לטבול בשבת, רק כונתו לשאיבת מים בעלמא וממילא טהור הכלי דלחולין לא בעי כונה בטבילה, וכיון דלא איכוין לטבילה גם הברכה אינה מעכבת, משא"כ בתורם ערום דמכוין למצות תרומה צריך לברך לפני' וכשאינו יכול לברך אינו רשאי לעשות המצוה בלא ברכה", עי"ש.
קושיא מברכת התורה דהוי ברכה דאורייתא
בשו"ת דבר אברהם [ח"א סי' טז'] הביא שהק' לו ר' אלחנן וסרמן מד' התורא"ש הנ"ל שיש צד לומר שאם ברכת המצוות הוי מה"ת היו מעכבות המצווה א"כ בברכות התורה דס"ל דהוי מה"ת שיעכב את מצות לימוד תורה וזה לא שמענו, וביותר מק' שהרי אם אנו אומרים שבלא ברכה אינו מקיים את המצוה אם כן יהיה מותר ללמוד בלי שמברך לפניה ברכות התורה שהרי כל האיסור הוא ללמוד בלי לברך לפניה אבל אם אנו אומרים שבלא ברכה אינו מקיים שום מצווה נמצא שהדין הוא להיפך שבלא ברכה יהיה מותר ללמוד והרי הדין הוא להיפך שאסור ללמוד בלא ברכה ומוכח שמקיים מצות ת"ת אפי' בלי ברכה, ומביא שר"א תי' דסבור היה לומר דלדעת הרא"ש ברכת התורה אינה ברכה על קיום המצוה אלא על מעשה הלימוד ואפי' אם לא תתקיים בזה מצות ת"ת וכגון שמתכוין בפירוש שלא לצאת יד"ח המצוה אבל גם זה לא שמענו, ועוד דא"כ גם נשים תהיינה אסורות ללמוד בלי בה"ת עכ"ד ר"א, ומביא הדבר אברהם ליישב שהנה לכאו' יש להק' על מה שכ' התוס' הרא"ש שאם היתה ברכת הפרשת תרומה דאורייתא היתה הברכה מעכבת הרי מצינו בביכורים שקריאת הפרשה בה ודאי דאורייתא ולא מצינו שזה מעכב את ההפרשה, וכמו"כ מצינו בחליצה שכשרה אע"פ שלא בירך ואע"פ שהברכה היא מה"ת [עי' רמב"ם יבום וחליצה פ"ד ה"י], ומדוע כאן מבואר דאי נימא שהברכה דאורייתא היתה מעכבת אלא דמוכח דודאי אין הברכה עצמה מעכבת וכל מה שצריך הוא שמקיים המצוה יהיה ראוי לעשות את הברכה דהוי כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ולכן דווקא בסוגי' שעסוקים בחרש שאינו שומע ולשיטת ר' יוסי שאם לא השמיע לאוזניו יצא ממילא נחשב אינו ראוי לברכה וכל מי שאינו ראוי לברכה הרי זה מעכבו מעשיית המצוה אבל ודאי שהברכה עצמה אינה מעכבת את המצווה וממילא באדם פקח שלא בירך בודאי שמקיים את המצוה, וממילא לפי"ז מיושב קו' ר"א מברכת התורה שאינן מעכבות וזה משום שמי שיכול לברך את הברכה ודאי שאין הברכה מעכבת אצלו וממילא מקיים מצות ת"ת גם בכה"ג שלא בירך.
והגרי"ד סולוביציי'ק [קונטרס המועדים עמ' ע'] תי' על הקו' הנ"ל מברכת התורה, ע"פ מה שייסד הגר"ח [עי' חידושי מרן רי"ז הלוי הלכות ברכות ד"ה והנה] שברכת התורה אינה משום ברכת המצוות אלא היא ברכה בפני עצמה שתורה צריכה ברכה, ולפי"ז מיושב שפיר שכל מה שכ' התורא"ש שאם הברכה דאוריי' הברכה מעכבת את המצווה זה דווקא בשאר ברכת המצוות אבל בברכות התורה ששם הוי ברכה בפני עצמה אין הברכה מעכבת את קיום המצווה.
[1] וכ"נ מד' הרמב"ן וז"ל [בספרו האמונה והבטחון פ"ז בד"ה ונשוב לדברנו]: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו שזנו עיניהם מזיו השכינה, רבי יוחנן אמר אכילה ודאית שנאמר [משלי טז] "באור פני מלך חיים" דבר להפסד, וכבר כתב החכם ר' עזרא ז"ל מה שיש בו די, אף אנו נאמר כי הדבר ידוע שאין כונת האכילה ודאית להפסיד דבר הנאכל אלא להוסיף לאוכל עוד תענוגים וחיים, על כן אמר אכילה ודאית ולא חולק עם האומר שזנו עיניהם מזיו השכינה, אבל הוסיף פירוש על פירושו לומר שהנפש מתענגת ושמחה במעשיה המקובלים לפני הבורא כהנאת הגוף באכילה והיא האכילה הודאית וזהו תענוג הכתוב [ישעיה נח] "אז תתענג על ה'" וגו' ואין הכוונה עונג הגוף אלא עונג הנפש שהיא החכמה והמעשה הטוב, וכמו שאדם חייב לברך על מצות כמו שאמרו [פסחים ז' ]כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן וכמו שיש אכילה שצריכה ברכה לפניה ולא לאחריה כגון פחות מכזית ויש שטעונה לפניה ולאחריה כך יש מצות שטעונות ברכה לפניהן ולא לאחריהן ויש שטעונין לפניהן ולאחריהן כגון ברכת מילה וברכת התורה וכיוצא בהן, עכ"ל. הרי לנו להדיא ברמב"ן שברכת המצוות השוותה לברכת הנהנין, הדברים דומים מאוד למ"ש ר' אברהם אלא שיש הבדל שהרמב"ן לא נקט בלשון חותכת שכשם שאסור לאדם להנות וכו' ועוד שנח' מה היא ההנאה שיש בעשיית המצווה שר' אברהם נקט שהוא שכר המצווה והרמב"ן נקט שהעונג הרוחני עצמו חשוב הנאה.
[2] וכן איתא בחסדי דוד על התוספתא [פ"ד א']: "לא יטעום אדם כלום עד שיברך שנ' לה' הארץ ומלואה הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל עד שיתירו לו כל המצות לא ישתמש אדם בפניו בידיו וברגליו אלא לכבוד קונהו שנ' כל פעל ה' למענהו", ופי' הח"ד: פירושו דמאחר שאמר שכל העולם ומלואו הוא דהקדש דכתיב לה' הארץ ומלואה ולכך הנהנה מעל ובכח הברכות הוא פודה וקאמר השתא כמה גדול כח הברכות דלא סוף דבר שמתירין לו ליהנות מקדשי העולם הזה דסוף סוף ודאי אין דינם אלא כקדשים קלים לגבי חפצי שמים דהיינו המצות אלא אף זו כח הברכות גדול מאד עד שיתירו לו כל המצות דהיינו חפצי שמים ממש דמשום הכי התקינו נמי ברכות על המצות להודות לשי"ת שזיכנו לעשות מצותיו הקדושות שהן ודאי קדשי קדשים ובלא הברכה הוה ליה מעילה ממש במכל שכן מחפצי העולם הזה ומשום דתנא דמתני' לא הזכיר ברכה אלא דנהנין ולא דמצות פי' בתוספתא דבמצות בעינן נמי מק"ו דאל"כ ודאי מעל ואפשר לפרש שיתירו לו שאין לו התרה לעונו אם לא ע"י כל המצות.
[3] ועי' חת"ס שם שכתב וז"ל: כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשיותן דקדק לומר כל המצות והיה די באומרו חייב לברך על המצות עובר לעשייתן י"ל משום דמבואר בכוזרי טעם הברכה שיהי' ההכנה לעשיית המצוה וקבלת הקדושה ההיא ע"ד שהוסיפו המקובלי' עתה לומר הרני מזמן וא"כ הי' אפשר לומר דוקא במצות שהם הכנת קבלת תוספת קדושה כאכילת פסח וקדשים או מצה והדומה ישיבת סוכה והנחת תפילין ורבי' כאלו לזה יצטרך ההכנה קודם עשייתן משא"כ מצות שטעמם להעביר גילולי' מן הארץ כביעור חמץ והדומה ולדעת המקובלי' גם חתוך הערלה מסוג זה על זה א"צ הכנה ומכ"ש במצות שטעמם לתת גם חלק להס"ם לסתום פיו כשעיר המשתלח ורוב סעודת מצות מזה הסוג וה"א שברכתן הוא רק ברכת השבח ויכולי' לברך אח"כ כמ"ש הר"ן בברכת השבח קמ"ל כל המצות דייקא וזה מרומז במקראי קדש דמייתי דויעבר את הכושי הוא בשורת מפלת הרשעים כביעור חמץ והוא עבר לפניהם הוא הכניעה לעשו הרשע ויעבר מלכם לפניהם הוא הכנה לתוס' קדושה וק"ל.
וכן עי' בנוב"י [יו"ד מהדו"ק סי' צג] מה שהשיב בענין הלשם יחוד ובתו"ד כתב וז"ל: ומ"ש מעלתו שטוב להיות הקשר אמיץ בדיבור ומחשבה ומעשה. הנה אנשי כנה"ג הם תיקנו לנו תפלות וברכות וליכא מידי דלא רמיזא בנוסח התפלה והברכה וברכה הוא התעוררות הדיבור ומחשבה וכל מצוה שיש ברכה לפניה א"צ לומר שום דבר לפניה רק הברכה. וכל דבר שאין ברכה לפניה אני נוהג לומר בפי הנני עושה דבר זה לקיים מצות בוראי ובזה די וא"צ יותר. והכונה הוא רק פירוש המלות וכל התיקונים למעלה נעשים מאליהם ע"י מעשינו, עי"ש.
[4] ובביאור החילוק עי' פמ"ג משב"ז סק"א ובראש יוסף ברכות כא. שאם ודאי מחויב במצוה ולא יודע אם עשאה יש קצת חזקה דמעיקרא שעדיין לא עשאה ונשאר חיובו עליו ואין ספק קיום המצוה מוציא מידי ודאי חיוב שהיה עליו משא"כ טומטום שספק אם מחוייב כלל, ועוד טעם שיש רגלים לדבר שלא קרא שלא זוכר זאת,
[5] וכך פסק המ"ב לגבי שופר בסי' ת''ר סק"ז, ולגבי מגילה בסי' תרפז' סק"ה,
[6] מה שהק' על המג"א, ועי' קצות השולחן [קמו' בדה"ש סק"ח מ"ש], ובאגרו"מ [או"ח ח"א קכו' ענף ז].
[7] בהערות קה"י על אב"מ רצה ליישב דעת המג"א שדווקא לתרום אסרו בלי ברכה משום דלא יפסיד אם ימתין עד שימצא מי שיתרום בברכה דיותר מפ"א לא יאכל כל פרי ופרי משא"כ בש"ד שמפסיד ההשתמשות של היום לא החמירו עי"ש.
