ריפתא דערובא
בברכות לט: ובשבת קיז: רב אמי ורב אסי כי הוי מתרמי להו ריפתא דערובא מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ אמרי הואיל ואתעביד ביה מצווה חדא נעביד ביה מצווה אחריתי, ופירש"י ריפתא דערובא שערבו בו אתמול עירובי חצירות. ובשבת הגירסא "כי מקלע להו שרא ביה. ופירש"י כי מקלע להו- פעמים שהעירוב בביתם ופעמים בבית אחד משאר בני אדם . שרו ביה -היינו ברכת המוציא שהיא התחלת אכילה.
והובא דין זה ברמ"א ס"י שצ"ד סע"ב וז"ל ויש לבצוע עליו בשחרית בשבת {מנהגים} וביאר במ"ב הואיל ואתעביד בה חדא מצווה נעשה בו מצווה אחרת.
ובשו"ע הל' יו"ט סי' תקכ"ז סט"ז גבי עירוב תבשילין "לאחר שהכין צרכי שבת יכול לאוכלו" ובמשנ"ב ס"ק ט"ז הביא מהט"ז ומ"א בשם רש"ל "נכון שיניח אותו ללחם משנה בערבית ובשחרית ובמנחה יבצע עליו דכיוון דאיתעביד ביה מצווה חדא וכ"ו וכן נהגו המהר"מ והמהרי"ל.
פלוגתא אי לברך על ההדס או על בשמים חדשים
בטור או"ח סי' רצ"ז כתב וז"ל ונהגו לברך על עצי ההדס וסמך לדבר כל שומר שבת מחללו וסמיך ליה תחת הסרפד יעלה הדס. יש נותנין טעם לדבר כיוון דאיתעביד ביה חדא מצווה של הלולב נעביד ביה מצווה אחריתי כדאיתא בירושלמי בעירובין רב אמי ורב אסי וכ"ו וכתב הר' אפרים "אני איני מברך על הדס שוטה שלכם, שלבו יבש ואין בו לחלוחית של ריח ויש לי זכוכית קטנה ובה מיני בשמים ועליה אני מברך". ומיהו נהגו בכל המקומות לברך על ההדס ומנהג אבותינו תורה הוא עכ"ל.
ובבית יוסף שם כתב דהא פשוט הוא דאף להטור מיירי דיש בהדס איזה שהוא ריח ואלא רק ריח חזק לית ביה דאלא"ה פשיטא דלא יהא יכולים לברך.
נמצא דנחלקו האם עדיף לברך על בשמים של ד' מינים אפילו שהם יבשים ויש בהם קצת ריח מטעם הואיל ואיתעביד, או שלא.
ובביאור מחלוקתם נראה דנחלקו אי דינא דהואיל ואיתעביד ביה מצווה דחי להאי דינא דהידור מצווה דהר' אפרים ס"ל דלא דחי האי דינא ומצווה מן המובחר לברך על הדס חדש משום דסו"ס איכא בו לחלוחית של ריח משא"כ הטור ס"ל דאדרבה האי דינא דהואיל ואיתעביד ביה מצווה עדיף טפי מהידור מצווה.
בשו"ע סי' רצ"ז סעיף ד' ונהגו לברך על ההדס כל היכא דאפשר. והוסיף הרמ"א וי"א דאין לברך על ההדס היבש דאינו מריח רק על שאר בשמים וכן נהגו במדינות אלו ונראה לי דיש להניח גם הדס עם הבשמים דאז עושין ככולי עלמא.
הושענות לאפיית מצות ושריפת חמץ
כמו כן הובא דין זה בשו"ע או"ח סי' תרס"ד ט' ונהגו להצניע ההושענות לאפיית מצות כדי לעשות בה מצווה. ובמשנ"ב סי' תמ"ה סק"ז הביא בשם האחרונים אם יש לו הושענות טוב לשרוף החמץ בהושענות הואיל ואתעביד בו מצווה חדא.
חקירה ביסוד המנהג
ויש לחקור ביסוד מנהג זה אי יסוד המנהג הוא משום כבוד המצווה הראשונה שנעשתה בחפץ הזה, הגם שתשמישי מצווה נזרקין כמבואר במגילה כו: זהו מעיקר הדין אבל מנהג טוב לכבוד המצווה הראשונה להשתמש עם החפץ למצווה אחרת או דלמא שיסוד המנהג הוא דיש תוספת ועילוי למצווה השניה שתעשה בחפץ שכבר נעשה בו מצווה.
ראיות לכל צד
אכן מדברי הנמוקי יוסף חזי' דהבין כצד השני הנ"ל דהוה הוא דין במצוה השניה דיעויין בלשונו בברכות לט: דכתב בתו"ד ועוד דמצוות עירוב כבר אזלא לה אלא שיותר ראוי לעשות מצוה בדבר שנעשה בה מצוה שיותר נכבד וחשוב הוא מדבר אחר ולהדיא לן דהוה הוא דין במצוה השניה דמצד המצוה השניה אמרי' ליה שיקח חפץ שנעשה בו מצוה.
ציצית שנפסלה
אולם בט"ז בשו"ע או"ח סי' כ"א על דברי השו"ע בסעיף א' כתב חוטי הציצית שנפסקו יכול לזורקן לאשפה מפני שהיא מצווה שאין בגופה קדושה וכ' הרמ"א וי"א דאף לאחר שנפסק אין לנהוג בהן מנהג בזיון לזורקן במקום מגונה , ובט"ז {שם ס"ק ב'} מסיים בשם מהרי"ל שנהג לגונזם ולהניחם תוך ספר א' או לעשות בהם שום מצווה ולפי"ז נראה דה"ה בסכך סוכה "טוב שלא לעשות בו לצורך דבר שאינו כבוד למצווה שעברה". נמצא דלפי הט"ז שהענין להשתמש בחפצא דעבדו בו מצווה הוא משום שיש עניין ומעלה לכבד מצווה שעברה, ולאו משום שיש עניין לכבד את המצווה החדשה דהרי הכא ליתא מצווה.
ועוד יש להוכיח דכתב המג"א הל' ציצית סי' כא' הובא במ"ב סק"ח שכתב שיניח הציצית שנפסלה בספר לסימן הואיל ואיתעביד בהו מצווה חדא יעשה בה אחריתי מוכח הגם שאין שום מצווה בסימן בספר שייכא הואיל ואיתעביד בהו חדא מצווה מוכח שזה דין במצווה הישנה.
אולם מה שהבאנו לעיל גבי שריפת ההושענות בשביל אפיית מצוות אין כ"כ ראייה כמו הצד שיסוד המנהג הוא בשביל המצווה הראשונה ולא החדשה דהגם שאין מצווה בעצם האפייה כבר כתב בשו"ת מהר"י וויל סימן קצ"ג להסיק התנור בלולב כיוון דאיתעביד ביה מצווה אחריתי ומהר"י ז"ל היה רגיל לעשות ממנו היסק בפי התנור בשעת אפיית המצוות משום דיש שבח עצים בפת ממילא הגם שהמצווה היא לא מיד אבל שיגיע מצוות מצה יש שבח עצים בפת.
עירוב תבשילין
הבאנו את השו"ע בהל' יו"ט גבי עירוב תבשילין " לאחר שהכין צרכי שבת יכול לאוכלו" ובמשנ"ב ס"ק ט"ז הביא בשם רש"ל "נכון שיניח אותו ללחם משנה בערבית ובשחרית ובמנחה יבצע עליו דכיוון דאתעביד בה מצוה חדא ליתעביד בה מצווה אחריתא.
גם הכא מוכח דיש עילוי למצווה השניה שאם מצד כבוד העירוב היה די שיבצע עליו מיד בסעודה הראשונה ומה העניין להשתמש בו ללחם משנה לעוד ב' סעודות .
חנוכה
שו"ע תרע"ד אין חוששין לפתילות להחליפם עד שתכלה.
וכתב המשנ"ב שאין בהם בזיון מצווה דאדרבה הם נוחים להדלקה.
ובדרכי משה סי' תרעג' אות ו' מבאר בשם האבודרהם והכלבו דנהגו להחליפו עיין שם.
ולא אמרי' שיש להעדיף להדליק הישנה מטעמא דהואיל ואיתעביד. וביאר הט"ז אע"כ להכי לא מהדרינן להדליק בפתילה שהדליק בה אתמול משום דפתילה הנשארת לא נחשבה איתעביד בה מצווה שלא נעשה מצווה רק בחלק הפתילה שדלק ונשרף.
אם כן נמצא לנו שיש מקומות שכן נוהגים את המנהג הואיל ואיתעביד ויש מקומות שלכאורה הם דומים שבפוסקים משמע דלא נוהגים ממילא נשאר לנו לבאר מתי אומרים ומתי לא אומרים ומה החילוק בין כל מקרה ומקרה.
ונראה לומר יסוד שאדם מקיים מצווה בחפץ מסויים לחפץ יש קדושה כך שיש עדיפות לקיים בחפצא דקדושה עוד מצווה , ברם כל זה היכא שהחפץ עומד וקיים הגדר של עומד וקיים זה שיהיה ניתן עדיין לקיים את המצווה הראשונה {לקיים את המצווה הראשונה לא יהיה אפשר ברוב המצוות , דתלוי בזמן אבל לולי חיסרון הזמן היה ניתן לקיים עמו מצווה} אבל אם החפץ לא קיים כלומר שאי אפשר לקיים בו את המצווה הראשונה ממילא אין לחפץ המצווה שייכות למצווה הראשונה כי כל שייכות של החפצא של המצווה נובע מזה שיניתן לקיים עוד בחפץ מצווה כעין המצווה הראשונה והכא שהחפץ לא קיים או דילמא פסול למצווה הראשונה אין בו את הדין של הואיל ואיתעביד בה מצווה חדא.
לפי זה ממילא נוכל לבוא ולדון כל מקור ומקור לגופו היכא דשייך המנהג והיכא דלא שייך המנהג.
ערוב- גוף המצווה קיים דהיינו הלחם או התבשיל קיימים כלומר ניתן לעשות איתם עירוב לכן אכלו אותו בסעודת שבת ועשו איתו לחם משנה.
ציצית -גוף המצווה בטל דלא ניתן לקיים איתו מצווה כי החוטים נקרעו לכן מהני רק שלא יהיה בזיון להניח אותו בספר וכדו' אבל אין הואיל ואיתעביד ואין עניין לעשות איתו מצוות חדשות.
הושענות- מוכרח לומר שההושענות שדיבר השו"ע זה הושענות שכשרים עדיין לברכה וההוכחה מזה שהמ"ב לכאורה מוסיף דבר חדש בסימן תמ"ה.
הדס- בזה נחלקו הב"י והב"ח אם זה נחשב דבר שאי אפשר לקיים איתו עוד מצווה
חנוכה – גוף המצווה לא קיים.
שעווה- קיים. וכן שמן.
