במהות חיוב השבועה

א} יש הרבה להתבונן בעיקר מהות חיוב השבועה וענינה, והוא מתבאר מתוך הסוגיות ויש לסדר הדברים באופן המבואר.

וישנם ג' חקירות יסודיות בגדר השבועה שהעולם חוקר בהם, חדא, בעיקר גדר השבועה מה עיקר ענינה האם הענין הוא ע''ד החיוב או ע''ד השלילה, דהינו האם באמת השבועה היא המבררת את דין הממון ואנו נזקקים לשבועה שתכריע בדין הממון, או דלמא אין ענינה של שבועה אלא הרתעה בעלמא וכדי לגלות את צד השקר, והינו שאין המטרה בשבועה עצמה אלא שיפרוש השקרן ע''י השבועה.

עוד חקרו העולם בדין מתוך שאינו יכול להישבע משלם ומהות ענינו שלכאורה אינו מובן דהרי אינו חיב ממון אלא שבועה ומהיכ''ת לחיבו בממון, וחקרו בזה האם עיקר השבועה לעולם ענינה שמתחיל הדין מהממון ומחויב הממון רק יכול לברר טענתו ע''י שבועה וכל שלא בירר נשאר בחיוב הממון שלו, או דגדר חיוב השבועה הוא שבע או שלים וחלק מחיובו הוא שאם אינו נשבע יצטרך לשלם, וכמובן צ''ב ב' הצדדים בזה וגם תליא הרבה בחקירה הקודמת בעיקר גדר חיוב שבועה ויתברר הענין לפנינו בעז''ה.

עוד חקרו העולם בגדר שבועה אם הוא זכות של התובע והינו שזכה כנגד הנתבע שיעמיד לו שבועה, או דאינו אלא דין על בי''ד שהם המשביעים את הנתבע מחמת הדררא אך אין כאן גדר זכות של התובע, ואף זה תלוי בהנ''ל ויתברר לפנינו בעז''ה.

ולכל חקירות אלו נמצאו מקורות ברבותינו האחרונים, ואכמ''ל בזה, ואני לא באתי אלא להעמיד הנראה לענ''ד בעיקר הדברים.

ב} והנה בהצד שהגדר הוא שחיב ממון ונפטר ע''י השבועה, הינו שע''י השבועה הוא מעמיד טענה השווה לטענת התובע וממילא נפטר מהממון, וכבר הוכיחו דאינו כן ממה דמצינו בקרקע שאין נשבעים וגם נפטר מהממון ולכאורה האי דררא המחיבתו ממון להיכא אזלא.

וכמו''כ הרי מצינו סוגיא דשמיטה על שבועה כמבואר בסוף מסכתין, ולכאורה אם הגדר הוא שכבר נתחיב הממון מאי שיכא בזה ענין שמיטה כלל[1], הרי סו''ס חיב הממון ומה לי שנשתמטה השבועה.

ומסוגיא זו גם מוכח בהדיא לכאורה דהווה זכות של התובע ולא דהווה דין מכוח בי''ד דא''כ מה שיכא בזה דין שמיטה כלל, ודו''ק.

וא''כ המחוור בידינו מכוח האי סוגיא דשמיטה דחיוב שבועה הוא תביעה בין התובע לנתבע וכמו''כ הדין מתחיל מהשבועה ואינו מתחיל מהממון[ובאמת גם מסברא תמוה לומר שיתחיל הדין מהממון דמשום האי סברא דטענה חשובה הוא מחודש שיהיה סיבה לחיוב ממון גמור].

ועוד נראה דמדין מתוך שאיל''מ מכוח מיניה וביה דאין הדין על צד השלילה דא''כ אינו מבון מאי שיכא שישלם, הרי כל המחויבות שלו הוא שנוכל להעמידו במבחן השבועה אך מהיכ'''ת שיהיה חיב ממון מחמת שלא העמיד חיוב הבירור[2][ואינו יכול להעמידו שהרי אינו יודע], וא'''כ בהכרח לכאורה דהשבועה היא דין של בירור הממון בעצמו וכל שלא בירר הוא מחויב.

ומעתה עלה בידינו דהווה דין של שבועה, ומכוחה נובע הדין ממון, והוהו תביעה ביניהם, אך באמת צ''ע מהו אותה מהות של חיוב שבועה המחיב ממון הרי סו''ס כל חיבו הוא לברר הממון בשבועה ומהיכ''ת שיהיה חיב ממון.

ג} עוד יל''ע דבכמה סוגיות מצינו דהדין הוא דין ממון חדא, בסוגיא דמיגו לאפטורי משבועה אשר כל טענת הראשונים הוא שיהני בזה מיגו כיון שהווה דין ממון וכלשון הרא''ש '' כיון דמיגו דאורייתא הוא מה לי ממון מה לי שבועה אטו שבועה לאו ממון הוא דזימנין דלא בעי אישתבועי וקיהיב ממונא'', והינו דחיוב התשלום מוכיח שגם חיוב השבועה מישך שיכא אל הממון עצמו, וצל''ע בהבנת הענין[ומוכח מהרא''ש דאין המיגו מועיל במקום השבועה אלא הווה מיגו ככל מיגו שהוא עוקר את חיוב הממון, ובלא''ה מכוח כן בסוגיא שם ואכמ''ל].

עוד מצינו דליכא מן התורה שבועת הנוטלין אף במקום שיהיה תועלת בחיוב השבועה, וכגון בפרק הכותב בע''א המעיד שהשטר פרוע והדין הוא דגובה בלא שובעה, ודין זה צ''ע דסו''ס ע''י השבועה לא יגבה ממנו בגזילה, וע''כ מבואר דדין שבועה לעולם נעמד על הממון גופיה וא''כ רק כאשר יש תביעה על ממון המחיבת שבועה יש לדוןן חיוב שבועה,אך אינו שיכא בגונא דהתביעה על העמדת התביעה בשבועה דאז אין כאן תביעת ממון.

והפשטות בכ''ז היה לומר כהצד שמתחיל הכל מהחיוב ממון ממש , אך זה אינו נראה וכמשנ''ת.

ד}עוד אצין בעיקר ענינא דחיוב שבועה דהנה אם הווה דין על בי''ד לברר הטענה בשבועה וכן אם הווה דין המתחיל מהממון וצריך להעמיד כנגד טענה בשבועה כדי ששוב תעמוד טענתו כנגד התובע, א''כ להנך צדדים דין השבועה לעולם עומד על הטענה ואינו חיוב בפ''ע, והינו שאין החיוב הוא בדרישת שבועה אלא החיוב הוא שיברר הטענה ויעמיד אותה באופן של שבועה.

והנה מצינו בירושלמי בסנהדרין ה''ב כלפי המבואר שם דכהן גדול דנים אותו וז''ל הירושלמי ''כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין אוֹתוֹ נִיחָא דָן. דָּנִין אוֹתוֹ. וְיִמְנֶה לֵיהּ אֶנְטֶלָּר. הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁנָּֽפְלָה לוֹ שְׁבוּעָה. וְאֶנְטֶלָּר בִּשְׁבוּעָה'', וכונתו שהיה אפשר שימנה אנטלר[דהינו מי שיטען טענותיו בשבילו ולא יזדקק לבוא לבי''ד, וימנה שליח לטעון טענותיו עבודו בבי''ד],ולא עבדינן כן דהרי אם יהיה מובמ''ק וכו' יהיה חיוב שבועה ואז בעי דיקא שישבע הבע''ד עצמו, ואם הווה דין על הטענה גרידא אינו מבון מדוע לא נימא שישבע האנטלר וכמו שיכול לטעון כך יכול להישבע, ומבואר בהדיא דהווה תביעה על הבעל דבר עצמו שיעמיד שבועה על הממון, וגם זה צ''ע הגדר בזה.

ועד כאן עלה בידינו דמחד הווה דין הנובע מהממון ומאידך החיוב שבועה הוא חיוב לעצמו ואינו רק צורה להאלים הטענה[וע''כ יש בזה שמיטה וכו'], וצ''ע השילוב בין הדברים והעמדת הגדר בזה.

ה}ועוד רגע אקדים הסוגיא התמוהה דשיטת רב בב''ק ק''ו דשבועה קניא דהנה איתא שם ''גּוּפָא. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם״; וְנִשְׁבַּע, וּבָאוּ עֵדִים – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם״ – כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ בְּעָלִים שְׁבוּעָה, שׁוּב אֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן.

אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב – בְּמִלְוָה, דִּלְהוֹצָאָה נִיתְּנָה; אֲבָל פִּקָּדוֹן – בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּמָרֵיהּ קָאֵי. וְהָאֱלֹהִים – אָמַר רַב אֲפִילּוּ בְּפִקָּדוֹן; דְּכִי כְּתִיב קְרָא – בְּפִקָּדוֹן כְּתִיב.''

ודברי רב צ''ע גדול דע''י שנבע אע''פ שבאו עדים אח''כ כבר אינם נאמנים, עוד צל''ע בביאור חילוקא דרבא בין פיקדון להלואה כלפי סברת רב, וצ''ע מהו מחלוקת הגמ' ורבא בזה.

עוד יל''ע דבשערי שבועות לרי''ף העתיק את הדרשה שהשבועה שמקום תשלום ואע''פ שלא קימ''ל כרב, וביאר בזה המרדכי בבא קמא קלג דהנ''מ תהיה בגונא דיתפוס אח''כ את הממון ויש לו מיגו שיכול להגיד שזה שלו ולא חטף, רק כיון שהשבועה במקום תשלום אכתי לא מהני המיגו שלו אח''כ וזה גם לדידן דפלגי' על רב, ועי' לשון המרדכי בהערה^[3].

הרי לפנינו דהשבועה יש לה כוח לברר הממון אפ' במקום עדים, ועכ''פ במקום מיגו וכ''ז צ''ע רב.

ו} והנראה בביאור הענין דדין השבועה הוא עצם מסירת הממון למשפט השבועה, והינו שמכוח טענת התובע הוא דורש את העמדת הממון למשפט בירור השבועה, והינו שיש מצב של זכיה בממון מכוח הטענה ויש מצב של זכיה שהממון יעמוד להתברר במשפט השבועה.

ונראה לבאר בזה בב' אנפין[ולהלן יוכח שנחלקו הראשונים בב' דרכים אלו]- חדא, דהתביעה היא על גופו של ממון שימסר להכרעת השבועה והינו דבעצם תביעת השבועה כבר הופקע ממנו הממון ונמסר למשפט השבועה, באופן שכבר הופקע ממנו הממון ונמסר להכרעת השבועה, ואם אינו נשבע יזכה התובע כיון דהוא עצמו אינו מחויב להישבע ומכוח מה שהממון נמסר לשבועה כל שלא נשבע הנתבע זכה התובע כנגדו בממון, דזה גופא משפט הממון שכל זכותו בממון תהיה רק אם ישבע והממון כבר נמסר למשפט השבועה, והינו שהממון מחד נמסר לשבועה ואם לא יתברר בשבועה יהיה לתובע.

וביתר ביאור דדין השבועה הוא מסירת הדין שלהם לבירור השבועה וכל שלא יתברר בשבועה יהיה לתובע דעצם זה שנמסר הממון למשפט השבועה מונח בזה דאם לא יתברר בשבועה ממילא יזכה התובע בממון, ויש לו כבר תפיסה על הממון במה שנעמד לבירור השבועה ובמה שאם לא יתבררהשבועה יזכה בודכל הסכות ל הנתבע החזיק בממון מתלי תליא אם יתברר הממון בשבועה].

ומעתה עולה בידינו דאינו דין הממון שכבר זכה בו והשבועה היא רק הצלה לנתבע אלא גופו של דין המשבועה היא מסירת הממון למשפט השבועה, וזה גופו של דין השבועה, ומעתה יבואר היטב הענין דמחד הווה דין על הממון ומהני ביה מיגו וכו' ומאידך ישכא ביה פטור בקרקע וכו' כיון הדיו בממון הוא מסירת הממון לשבועה, ומזה הקרקע מופקעת, ואף השמיטה משמטת גופו של חיוב זה למסור הדין לשבועה.

בזה ודאי יבואר השבועה היא מבררת את עצמותו של הממון, ונדרש מהנתבע ע''י שנמסר הממון לשבועה.

ודו''ק שלפי''ז מיושב כל בראיות דלעיל, ומיושב ענין מתוך שאיל''מ באופן שאין החיוב מתחיל מהממון כחיוב גמור, אלא החיוב הוא כמשנ''ת ויש לו יחס לענין השבועה.

ובביאור הסוגיא דשיטת רב הנה נראה דלפימשנ''ת יש להבין דעד כמה דנמסר הממון להכרעת השבועה א''כ כבר לא יהני בזה עדים אח''כ דלאחר שנמסר הדין למשפט השבועה היא גופא הקיום והתשלום לתובע, וכל שכבר הוכרע ע''פ משפט השבועה דינו של הממון כבר אין מקום אפ' לעדים.

ובחילוקי הדרגות בזה נראה דלפי המבואר בגמ' דהוא בין בפיקדון ובין בהלואה הינו שגופו של ממון נמסר למשפט השבועה, ולדעת רבא דהוא רק בהלואה יש לפרש דבפיקדון הקים לפנינו לא מהני כי כל הנמסר להכרעת השבועה אינו גופו של הממון בעצמו אלא רק משפטי הממון והזכויות שביניהם, ואינו מגיע עד הממון עצמו.

וגם לדידן דלא קימ''ל כרב מ''מ מהני מה שנמסר הטו''נ שביניהם לשבועה והינו שהכרעת הדיון ביניהם נמסרה לשבועה, ואע''פ שגוף הזכויות והממון לא נמסרו לשבועה מ''מ כלפי הטו''נ והדיון ביניהם כבר הוכרע ונמסר למשפט השבועה.

וכמובן שיש עוד להאריך ולבאר עומק הצדדים בזה עד כמה נמסר הממון למשפט השבועה, אך מ''מ נראה דפתח ההבנה בזה הוא משנ''ת בסוגין בגדרי ענין השבועה, וע''ע בהערה[4].

וכ''ז יבואר דוקא למשנ''ת דהממון עצמו נמסר למשט השבועה דבלא זה אינו מבורר דאם הווה זכיה בממון ורק מ''מ יכול להחזיק טענתו ע''י השבועה, או אם הווה חיוב בירור בעלמא על התובע אינו מבון איך ישפיע על הממון עצמו שיהיה יותר מעדים, ולדברינו מבון הפתח בזה דכבר חל בממון עצמו מה שנמסר למשפט השבועה, ויל''ע בכ''ז.

ז} עוד יש לדון בזה באופ''א דלעולם הווה דין על הממון ביחס לשבועה, אך הוא דין ביחס לנתבע ולא ביחס לגופו של ממון, וביאור הענין דזכה התובע כנגד הנתבע שכל זכותו להחזיק בממון כנגדו יהיה רק במה שיברר ההחזקה שלו בשבועה, ושורש הדין אינו נובע מגופו ועצמותו של הממון שנמסר לשבועה אלא הווה דין על הנתבע שכל החזקתו בממון כנגד התובע יהיה מוצדק ע''י השבועה.

ועומק הענין דבדין תביעות אינו רק על הממון עצמו אלא יש תביעה לאדם גם על עצם מה שעומד כנגדו כגזלן בממונו[5], ובמקום זה מגיע התביעה של השבועה שאמנם זכה בממון עצמו דהרי הוא מוחזק עצמו ומ''מ הוא זוכה כנגדו שכל זכותו להחזיק בממון כנגדו תהיה רק בהצדקת השבועה.

ולנוסח זה גם יבואר עיקרי הראיות דמחד הווה דין ממון ושיכא ביה מתוך שאיל''מ כי הוא תביעה על ההחזקה בממון, ורק דמ''מ יש בזה שמיטה וכו' כיון דהווה חיוב בפ''ע על עמידת הנתבע כנגדו בדין והוה חיוב לעצמו ולא רק אפשרות להימלט עצמו מדין חיוב הממון, וגם שיכא רק כתובע ממון ממש[ולא כשובע שלא יגבה ממממנו ממון] דהתביעה על מה שעומד כנגדו בגזילה וזה שיכא רק אם כעת הוא עומד בגזילה כנגדו, ועי' היטב שפי''ז מיושב הראיות דלעיל שמחד הדין עומד על הממון ומאידך יש מקום לעצמו לחיוב השבועה.

והסוגיא דשיטת רב יותר קשה לישב לפי''ז, אך מ''מ י''ל דכל כמה שכבר העמיד כנגדו החזקת הממון בשבועה א''כ כבר אין לו זכות להעמיד כנגדו תביעה על הממון יותר ע''ז וע''ד משנ''ת, ויל''ע בזה.

ח} והנה מצינו בדף מ' א' סוגיא דהיפוך שבועה,[6] ושיטת מר בר רב אשי הוא דאיכא היפוך שבועה גם בדאוריתא [ששיכא שיהפוך הנתבע על התובע השבועה ויטול, ובלא זה לא יוכל ליטול הממון דיהיה מחויב התובע הישבע], ועוד מצינו שיטת הרי''ף דבשתיהם רוצים לכו''ע[והינו גם לרהנן דפליגי על מר בר''א] שיכא דין היפוך שבועה דאוריתא, ואמנם הר''ש בן חפני פליג ע''ז וס''ל דלא שיכא לעולם היפוך שבועה לרבנן גם בשניהם רוצים.

ונתבאר במקומו [והארכנו שם בפרטי הענין ויעוי''ש], דלמרבר''א ס''ל דעיקר דין שבועה הוא כהצד שנתבאר לעיל דדין הממון להימסר לשבועה וא'''כ שפיר שיכא דהתובע ישבע אלא דלעולם זכותו של הנתבע לשיבע קודם, ואין יכול התובע לדורש שישבע ויטול, דזכות הנתבע שבע וליפטר, אך ברוצה שפיר יהני שיכול לדורש שהתובע ישבע.

וביארנו דרבנן לא פליגי על עצם הסברא בזה רק דס''ל דיש גם לתובע זכות בזה דהנתבע ישע והווה גם זכות של התובע בזה וא''א לדרוש ממנו שבועה אך מ''מ בשניהם רוצים לכו''ע יההי שיכא היפוך שבועה מדאוריתא.

ואמנם עכ''פ בדעת רבנן נחלקו בזה הרי''ף והר''ש ב''ח, ונראה לבאר דבהא גופא פליגי בב' המהלכים דלעיל, דלהרי''ף הווה דין על גופו של ממון שימסר למשפט השבועה והוא חל בממון עצמו, וע''כ שפיר שיכא גם שיתברר ע''י התובע בשבועתו, אמנם לרשב''ח נראה כהמהלך הב' שנתבאר דאין הדין חל בממון עצמו אלא עיקר הדין חל על הנתבע שיהיה מחויב להצדיק החזקתו בממון בשבועה, וע''כ אינו מענינא שישבע התובע כלל ואין לו שיכות כלל לענין השבועה.

ט} ונראה דגם שורש פלוג' הראשונים האם אמרינן מיגו לאפטורי משבועה מישך שיכא להאי ענינא, והינו דאם הוא דין החל בממון עצמו א''כ שפיר שיכא זבה מיגו דהווה כלל ממון שהוא טוען עליו, משא'כ אם הווה דין על הנתבע לברר החזקתו בממון א''כ אינו שיכא לענין מיגו כלל.

ואבאר יותר, דענין מיגו הוא לעולם שיכול העמיד הטענה שאינה מתקבלת במיגו שיכל העמיד הטענה המתקבלת, ולעולם כוח מיגו הוא להעמיד הטענה שלו באופן המתקבל, ומעתה יבואר דאם הגדר הוא דהממון עצמומ חל בו הדין לימסר למשפט השבועה א''כ שיכא ביה טו''נ על הממון וממילא ע''י מיגו הוא נפטר משבועה, ואמנם להמהלך שנתבאר דהוא דין על הגברא שיצדיק החזקתו בממון א''כ יש להבין דהן אמנם שזכה בטענה אך סו''ס הדין הוא שזכיה בכזה סוג טענה היא היא המחיבת שבועה, ואין שיכא כאן ענין מיגו דסו''ס הרי כעת עומד בממון מכוח האינ טענה של מבומ''ק שהיא סיבה לחיב שבועה המחזיק בממון ע''י טענה זו, ועין בזה.

י} וענין שבע או שלים, באינו רוצה לישבע אינו קנס גרידא אלא הוא מעיקר דין הממון שאין לו זכות בממן כנגד התובע בלא שבועה, וזה מבואר לב' המהלכים דלעיל.

ומה שנחלקו במתוך שאיל''מ, לכאורה היה אפ''ל דנחלקו האם במקום שאינו יכול לשיבע נמסר הממון לשבועה, רק דצ''ע דלמ''ד דל''א מתוך שאינו יכול לשיבע יצא לפי''ז דלא חל כלל חיוב שבועה במקום של אינו יכול לשיבע וכגון בחשוד, כי הרי לא שיכא שיהיה שבועה בלא תשלום דזה עצם דין שבועה לכאורה שחל בממון וכמשנ''ת.

ואמנם אי אפשר לומר כן, דהנה יעוין היטב בכ''מ שנבאר בסוגיא דחשוד שהתבוע נשבע כנגדו ונוטל, ונתבאר הגדר דאי''ז דין שבועה מחודשת שנוטל על ידה, אלא השבועה המוטלת על הנתבע הפכוהומעל התובע, וזה עיקר גדר שבועת תובע בשהנתבע חשוד, וכ''ז מבואר בלשון הגמ' ''ואפכוהו לשבועה ושמו לה אאידך''.[7]

והנראה דגם למ''ד דל''א מתוך שאיל''מ מ''מ חל ביה החיוב לברר החזקתו בממון בשבועה, ונמסר הממון למשפט השבועה, רק עיקר הגדר דכיון דאינו יכול להישבע א''כ אינו נכון שיהיה הדין משפיע על עצם החזקת הממון אך בשורש הדין שיכא בזה חיוב שבועה, ואמנם בעלמא אי לזה נ''מ[ואולי בשניהם רוצצים אז יהיה השבועה על התובע], ורק מ''מ יש כאן שורש חיוב שבועה ורבנן הפכוהו על התובע, ויש לעין ולהרחיב בזה ואכ''מ.

יב}והנה במה שחקרנו לעיל האם המטרה היא בבירור השבועה או במה שנרצה שיפרוש ע''י השבועה, לפימשנ''ת המהלך דהממון נמסר למשפט השבועה א''כ הוא מוכרח כהצד שהבועה היא המבררת את הממון ואי''ז רק היכ''ת לגרום שיפרוש, ואמנם גם להצד דמחויב להצדיק ההחזקה שלו בממון נראה דאכתי אי''ז גדר בעלמא לגרום לו לפרוש אלא הגדר הוא דמחויב שהחזקתו בממון תהיה בשבועה והינו באופן מבורר של שבועה, ובאמת דכ''ז מוכח מכוח סוגיא דשיטת רב בב''ק שם מבואר בהדיא דאי''ז רק דין בעלמא לגרום לו לפרוש.[8]

ואמנם הנה לשון הגמ' בדמ''ב ובכמה מקומות [המימרא דרבה] ''רמי עליה רחמנא שבועה כי היכי דלודי'' ויש שרצו להוכיח מלשון הגמ' דעיקר מטרת השבועה הוא לגרום לו להודות, וזה אינו כמשנ''ת, אלא הביאור בלשון הגמ' דמה ששבועה יש לה דין של מברר הוא משום דאנשים פורשים משבועה והננו שמצב השבועה מברר מחמת שאנשים יראים מלשקר בשבועה ובלא זה אינו השבועה אינה מבררת, ומש''כ כי היכי דלודי המכוון בזה שנראה אם יפרוש ויודה או ישבע ואז יהיה בזה בירור[והינו שאין כונת הגמ' שגדר השבועה הוא רק בדיקה לגרום שיודה אלא שהצורה ששבועה מבררת הוא משום שאם ישקר הוא יודה ע''י השבועה ויפרוש ממנה], ועי' בזה.

והנה בב''מ ל''ז מבואר הסוגיא באומר לשנים גזלתי מאחד מנה ומאחד מאתיים מנה ואיני יודע ממי גזלתי המאתיים, והקשו הראשונים דלכאורה הרי יש כאן דין מודה במקצת שהרי כ''א תובע מאתים ומודה לכ''א במנה וא''כ יש כאן דין מובמ''ק.[9]

והרמב''ן שם מאריך בזה ואעתיק דבריו הנוגעים לענינו וז''ל שם ''איכא דרמי אשמעתין זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נפקד מחויב שבועה שאינו יכול לישבע הוא, וליכא למימר בהילך פטור דהא לא דייקינן למ"ד הילך חייב ומסתברא דליכא הכא דין שבועה דלא רמא שבועה רחמנא אלא לכופר ומעכב ממון חבירו לעצמו דלישתבע כי היכי דלודי והאי מודה הוא והיכי רמית שבועה עליה.'',ומבואר משמעות עיקר התי' שהכא אין עבור מה לשהביעו שהרי מודה שחיב ג' מאות רק אינו ידוע למי המנה ולמי המאתיים ובכה''ג ליכא סיבה להשביעו וממילא אינו מחויב במתוך שאיל''מ.

והנה זה ודאי מבואר בדברי הרמב''ן דאין הדין מתוך שאיל''מ מתחיל מהממון כי א''כ מאי אכפ''ל שאין ענין בשבועה סו''ס הרי יש כאן כנגדו טענה אלימא ואינו יכול להישבע שכנגדו, אך יש שהוציאו מכאן דהגדר הוא כהצד שכל דין השבועה הוא רק להפרישו מהשקר ולא להעמיד בירור וזה כונת הרמב''ן דכתב שהשבועה היא כי היכי דלודי וכאן ודאי אינו משקר ואין ממה להפרישו כי הרי מודה בממון, אך למשנ''ת אין בזה הכרח כלל רק עיקר כונת הרמב''ן להביא מהלשון של כי היכי דלודי שכל צורת הבירור במעשה השבועה הוא במה שלא פרש מהשקר ונשבע בכל זאת ובזה עצמו נעמד הבירור, וע''כ כל כה''ג שאין לו ממה לפרוש מהשבועה כי עיקר מעשה השבועה כשיש צד שקר בדבריו ומברר ע''י השבועה אך הכא ודאי אינו משקר ואם כן אין בשבועה שום תופסת בירור ומה יתן לן לחיבו שבועה כלל דהרי לא יהיה בזה שם שבועה המבררת כלל, ויל''ע בכ''ז, וע''ע בהערה בעיקר סוגיא זו[10].

ועוד אצין בעיקר הענין דיש להוכיח שענין השבועה היא בירור על הדבר ולא רק מעשה בדיקה שנגרום לו לפרוש, והוא מה דמצינו עכ''פ ברבותינו האחרונים ששיכא ענין של בירור אחר במקום השבועה.

חדא, גבי עד המסיע דנו האחרונים דאינו עוקר הסיבה אלא הווה כשבועה וכ''נ שדן ברעק''א בכו''ח ח''ב סי' ג', וכן מבואר בנתיה''מ בסי' ע''ו שדן דחזקה א''א חוטא ולא לו תהיה במקום השבועה,[ובקוב''ש דן דמיגו בשבועה הוא גדר אחר מכל מיגו בממון והוא במקום השבועה, ואמנם זה אינו נראה וכמשנ''ת, אלא דמ''מ מבואר דהבין ששיכא בירור אחר במקום שבועה].

ובאמת עיקר הדבר צ''ב, רק דאם השבועה ענינה הבירור א''כ יש להבין דעיקר החיוב הוא למסור הממון לבירור הטענה ושיכא גם בירור באופנים אחרים משבועה, אך אם הווה בדיקה שחוזר בו וכו' אינו שיכא להבין שיהיה בירור אחר במקום שבועה, ודו''ק.

---

[1] דבדמ''ט א' איתא דיש גזיה''כ דהשביעית משמטת השבועה ''וזה דבר השמיטה'' שמשמט אפ' דיבור, יל''ע מדוע בעי לגזיה''כ בשבועה תיפו''ל שנשמט החוב עצמו, ותי' בזה הראשו' שאירי שהודה במקצת קודם השמיטה, ונל''פ ע''פ מש''כ בריש סנהדרין מהירושלמי שע''י הכפירה נהיה גזלן ע''ז וכבר אינו משמט, וע''כ בעי להגיע לחיוב שבועה על החצי שכפר בו שעדין חיב אותו מצד גזילה, ואמנם יל''ע מ''מ בגדר הגזיה''כ האם הוא דין במובמ''ק שבעי שיהיה גם את החיוב בפועל של חלק ההודאה, או שזה דין בגופה של שבועה וכשמשמע, ונ''מ בכפר הכל קודם שמיטה והיה ע''א לחיבו ודו''ק, ואכמ''ל בכ''ז.[ועי' בחי' הגר''ח ביאור אחר בעיקרי הדברים ואכמ''ל בזה], ועכ''פ עי' היטב ברשב''א ור''ן שם, ובדברי הרשב''א מבואר בהדיא דהוא גם בע''א המחיבו וא''כ מבואר דהווה דין על השבועה עצמה ולא שצריך חיוב ממון בפועל למובמ''ק אלא בשבועה עצמה יש שמיטה, וע''ז אנו רוצים להוכיח כמשנ''ת בפנים הדברים.


[2] ודרך משל, אם יהיה האדם חיב לחבירו מאה שקלים, ויבוטלו שטרות המאה והיו רק מאתים, והנה בדיני שמים יצטרך ליתן לו כדי לצאת נקי בדיני שמים, אך הא נוכל לכפותו ולחיבו בדיני אדם לתת המאתים, הרי זה ודאי אינו, וה''ה הכא גם אם ע''י חיוב הממון יהיה בכלל מנה מאתים על החיוב לעמוד במבחן השבועה מהיכ''ת שיהיה מחויב בזה, ודו''ק.
[3] וז''ל המרדכי שם ''בספר החכמה כתב נשבע ואח"כ באו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם ואין הלכה כן אלא אם באו עדים אחר השבועה חייב לשלם. וממורי הכהן קבלתי דאפילו אם לא באו עדים וזה תפס משלו שלא בפנינו ואומר איני רוצה לישבע שהדין עמו שהוא נשבע לשקר דיכול לעשות כן. ובשערי שבועת האלפס [סוף שער ראשון] כתב שיקבל התובע השבועה במקום גביית הממון שנאמר ולקח בעליו וגו' משמע דלא כדברי מורי הכהן''.


[4] ויש לצין עוד דבחזו''א שם ביאר הענין באופ''א ומחודש ועי''ש.

עוד יש לציין לדברי שו''ת הרשב''א [בתשובות המיוח' לרמב''ן ק''ט] שם מבואר כלפי ב' עדים בעדות מיוחדת שנשבע ביניהם שאינם הופכים אותו לחשוד מכוח דינא דרב וגם לדידן יהני בכה''ג, ומזה נראה גדר אחר מדברי הרי''ף דאין כאן ענין של תשלום אלא רמה של בירור בשבועה הנעמדת כלפי כל הדינים ולא רק כלפי הממון, וצ''ע בזה מאד.


[5] ולענין זה יש כו''כ ראיות, ורק אצין בזה דעיקר תביעה לא להזיק אשר שורשה מדין לא תגזול כמבואר בראשונים, ענינה הוא שאז מתקים כנגדו בגזילה הינו שהוא תובע ע''ע העמידה כפוגע בממונו, והינו שדיני טו''נ אינו רק ע''ע החזקת הממון אלא על מה שעומד כנגדו כגזלו בממונו, ויש להאירך בזה, ואכמ''ל.


[6] והנה התם הארכנו הרבה בפרטי הענינים, דשיטת תוס' שם נראה דכל ענין היפוך שבועה הוא תקנה דרבנן, אך הרחבנו להכויח שם מדברי הראשונים כהיסודות שנתבארו, והבאנו כן בהדיא מדברי כמה ראשונים, וכאן כתבתי רק המסקנות היוצאות מהסוגיא שם, ועי''ש במקומו ויתבאר הדברים מיניה וביה כמש''כ כאן.
[7] והרחבתי בזה הרבה בעיקר הסוגיא דחשוד והארכנו להוכיח שם דכך הוא הגדר, ויעוי''ש היטב ההכרחים מיניה וביה דזה עיקר הגדר בדין שבועת כנגדו בחשוד.


[8] ובאמת שצד זה דהשבועה ענינה כמה שקראו העולם ''מכונת אמת'' אינו נראה מחוור מסברא, ולפי''ז כל פעם אחרי שנראה שכבר מוכן להישבע כבר אין לנו להשביעו כי כל הענין הוא לראות שהוא מסכים להישבע, וזה ודאי אינו.


[9] ובאמת חידוש הוא מבואר בראשונים דגם בכה''ג חישב מובמ''ק כי אין אצלן ספק כאן וברי לו שחיב רק ג' מאות זוז, ועין ברמב''ן בתי' הב' שכתב לישב דחשיב הטו''נ בין המפקידים ולא בין התובעים לנתבע, אך מ''מ הראשונים לא דנו כן ואף הרמב''ן בתירוצו הראשון לא דן כן.

וע''ע ברשב''א שמביא דאיכא מ''ד דכיון דהווה הילך דהרי המעות בידו לפרוע ואירי בפיקדון ע''כ פטור אך דוחה בזה דא''כ הו''ל גלמ' לסיע מכאן למ''ד דהילך פטור.


[10] והשתא דאירינן בהאי סוגיא דב''מ ל''ז נרחיב קצת בביאור הדברים, דהנה מה שביארנו בזה הוא ע''פ המשמעות הפשוטה ברמב''ן וראיתי שמביאים שכן ביאר בחידושי רמ''ש, ואמנם עי' היטב בחידושי הרשב''א ויש לעמוד על ביאור דבריו וכמדומה שנראה בזה יסודות גדולים בעניני השבועה.

וז''ל הרשב''א ''איכא למידק, אדרבה אית לן למימר נותן לזה מאתים ולזה מאתים, משום דהוה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, דהא לכל חד וחד במנה מיהא מודה ליה, והוה ליה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא. (לקמן בבא מציעא צח, א). ותירץ הרמב"ן ז"ל (ד"ה ואיכא) דלא רמא רחמנא שבועה אלא לכופר ומעכב ממון חברו לעצמו, ולישתבע כי היכי דלודי, ואלו אמר לכל אחד מינייהו לית לך גבאי אלא מנה, הוה ליה מודה מקצת וכופר מקצת וחייב, אבל האי קא מודי בכל חיובו והיכי רמית שבועה עליה פירוש לפירושו, כיון דאלו אמר בבריא מנה דהאי ומאתים דהאי מהימן, השתא נמי דקאמר איני יודע מנה דמאן ומאתים דמאן אינו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע, דהא לא רמיא שבועה עליה כלל.''
ומבואר בדברי הרשב''א הבנה אחרת בעיקר הדברים, דאם היה טוען בבריא לא היה מחויב שבועה וכיון שכן אף בשמא ל''א מתוך, וביאור מה דלא חיב שבועה בבריא בכה''ג לכאורה יל''ע , ועין בנתיה''מ בריש סימן ע''ו דמבאר הסברא מדוע לא יהיה כאן חיוב שבועה ואפ' בבבריא[וכותב זאת מדנפשיה אך לכאורה הוא סברת הרשב''א], דכל כה''ג ששניהם מודים שהופקד אצלו רק ג' מאות רק דכ''א טוען ששלו המאתים, א''כ בכה''ג הוא מעיז שפיר ואין בזה כלל סברת אשתמוטי, דהרי מה שכופר לאחד הוא לצורך חבירו, וכנראה כונתו דכלפי מה שמודה לאחד יש לו מיגו שיכל גם לכפור לו, ועי''ש עוד בנתיה''מ דכתב סברא נוספת לפטור מצד חזקה א''א חוטא ולא לו[וכנראה כונתו דהחזקה תעמוד כמברר במקום שבועה].
ומה דמבואר בדברי הרשב''א דכל כה''ג א''כ גם בשמא אינו מחויב ממון ואינו מוגדר כמחויב שבועה, לכאורה צ''ע דהרי אם היה בריא היה סיבה לפורטו מצד מיגו או מצד חזקה ומאי שיאטיה להשתא שאין לו מיגו ואינו נאמן בדבריו וא''כ יהיה מחויב שבועה ומתוך שאיל''מ, וע''ע בזה בנתיה''מ סימן ע''ה סקי''א דפשיט''ל דכל מקום שבבריא אינו חיב שבועה א''כ גם בשמא ל''א מתוך שאיל''מ[ועי' היטב בהגהות מילואי משפט שהמביא דמוכח מהש''ך ובית הלוי שפליגי על הנתיה''מ בהאי יסוד, ולכאורה מדברי הרשב''א מוכח כדברי הנתיה''מ, וכנ''ל, ובאמת צ''ע עומק הסברא בזה.
וע''ע בהמשך דברי הרשב''א מה שהק' בדברי הרמב''ן דיש לחוש לאערומי ועין בברכ''ש ב''מ סי' ל''ב מה שביאר עומק כונת הרשב''א.
וע''ע ברשב''א שם שכתב לישב באופ''א בעיקר הקושיא ''אלא מסתברא דעיקר טעמא הכא, משום דהוה ליה כמי שהפקידו לו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק כדאיתא בגמרא, דמחויב שבועה שאינו יכול לישבע דמשלם היינו טעמא, משום דכיון דעליה דידיה רמי למידע ולא ידע חשבינן ליה פושע, דכל לא ידענא פשיעותא היא ומשלם (לעיל בבא מציעא לה, א), אבל הכא אומר להם מה שהנחתם טלו, ואפילו לדברי שניהם, דכיון דלא הוה ליה למידק לאו פשיעה היא ופטור''.
ומבואר בדברי הרשב''א דכל דלא הו''ל למידע אין בזה חיוב מתוך שאיל''מ, ואי''ז מצד המציאות אלא אם היה עליו האחריות לידע והכא לא היה עליו האחריות לידע, ואין בזה מתושאיל''מ.

והנה בתוס' ב''ק מ''ו מבואר דיורשים אין בהם מתוך שאיל''מ כיון דלא הו''ל למידע, וכ''ה ברא''ש בפרק הכונס סימן ט''ז, ובקצוה''ח ס''ט סק''ז מביא בזה לשון בעל המאור דבהו''ל למידע ריעא טענתו, ומבואר דכדי להגיע למצב של מתוך שאינו יכול לישבע משלם[שאנו מחיבים אותו גם שהממון יהיה מחויב לשבועה וכמשנ''ת הוא רק בהו''ל למידע, ואמנם הרמב''ם פליג ע''ז ולא מחלק בזה בין הו''ל למידע ולעולם מחויב במובמ''ק בשמא בדין מתוך שאיל''מ, וע''ע בש''ך בסימן ע''ב סקנ''א שמאירך להוכיח דלא כשיטת התוס' אלא דלעולם איכא מתוך ואינו תליא בהו''ל למידע .
ואמנם בדברי הרשב''א כאן אינו שיכא לכאורה סברת הקצוה''ח כיון דהכא מצד המציאות לכאורה סו''ס הו''ל למזכר ואיכא ריעא בטענה, ויל''ע דאולי הוא כבר סיבה שבמציאות לא יזכור וא''כ אין רעותא.
ובאמת בלשון הרשב''א גופיה ב''ק בדס''ב מבואר בנוס''א בדין הנ''ל שכותב שם שבלא הו''ל למידע לא דינינן מתוך ובתחילה כותב כסברת הקצוה''ח דדיקא בהו''ל למידע ריעא טענתיה ואח''כ כותב ''ואי נמי אמת קאמר איהו אפסיד אנפשיה'' ומבואר יותר דהווה סברא של אחריות בידיעה, וביאור הענין דגם למ''ד מתוך שאיל''מ מ''מ אינו בכל מקום אלא במצב שהיה מוטל עליו לזכור אז מוצדק שדין הממון עצמו ימסר לשבועה גםמ בכה''ג ויה מחויב בזה גם בממון[ועי' לעיל מה שביארנו המחלוקת אם אמרינן מתוך שאינו יכול משלם, דבאינו רוצה ודאי משלם כי הממון מחויב לשבועה וכמשנ'ת רק נחלקו האם באינו יכול הממון מחויב לשבועה ובזה יש דרדות והגבלות היכא דריעא טענתיה או דבאחריותו לידע בזה, ועין בכ''ז.
ועכ''פ יש לישב בטענת הרשב''א הכא דאינו באחריותו לידע וא''כ לא שיכא מימר שאפסיד אנפשיה וממילא אינו מחויב הממון עצמו במשפט השבועה, וצ''ע בכ''ז.
ויל''ע במה דאיכא בחשוד מתוך שאיל''מ[עכ''פ לתי' הא' בתוס' ב''מ ד''ה ועימש''כ בזה בסוגיא דחשוד דלכו''ע איכא מתוך בחשוד], הרי התם רוצה לשיבע ומה שיאטיה למימר דיש לנו לחיבו מחמת שאינו יודע, וכמדומה שמוכרח מכאן דאף בדברי הקצוה''ח אין הכונה דבהו''ל למידע הוה יותר טענה אלימא נגדו ואז הוא כבר מחויב בממון עצמו, והווה גדר אחר בטו''נ ביניהם, אלא עיקר הענין דכה''ג שכ''כ ריעא טענתו ראוי להטיל עליו דאף הממון יהיה מחויב לדין השבועה, וא''כ בחשוד דמצד עצמו אינו יכול להעמיד שבועה ג''כ ראוי לחיבו שהממון יהיה מחויב בשבועה כי הרי אינו יכול כלל להעמיד השבועה, וצ''ע בזה