א. במתניתין תרומות פ"א מ"ב איתא דחרש המדבר ואינו שומע לכתחילה לא יתרום, והטעם מפורש בירושלמי משום הברכה, דצריך להשמיע לאזניו מה שמוציא מפיו. ושם במ"ו איתא דהערום והאלם ובעל קרי ג"כ לא יתרמו לכתחילה, ומפורש הטעם בירושלמי משום הברכה שאינם יכולים לברך. וחזינן מינה דיש לאדם להימנע מקיום מצוה משום העדר ברכתה, ולא מיבעיא כשאינו מברך כלל כאלם, אלא אפילו כשאינו מברך כהוגן וכגון שלא משמיע לאזניו, ג"כ לא יתרום. ובאמת דבר זה צ"ע, דלמה יפסיד קיום המצוה משום שאינו יכול לברך, והרי הברכות אינם מעכבות.
ב. אמנם בזה נראה הביאור פשוט, דהלא תקנתו של בעל התבואה שאינו יכול לברך היא למנות את חברו שליח שיפריש עבורו, ונראה פשוט דבכה"ג המשלח הוא מקיים המצוה, דאיהו בעל התבואה והוא נותן המתנות לכהן וללוי, ושלוחו רק עושה מעשה ההפרשה בפועל, אבל ודאי המצוה נקראת ע"ש המשלח והוא המקיימה, ונהי דמצוה בו יותר מבשלוחו והיה עדיף שיתרום בעצמו, מ"מ כיון שהוא לא יכול לברך כהוגן בזה עדיף שיקיים המצוה ע"י שלוחו. וממילא לא שמענו בזה שצריך להימנע מקיום מצוה בגלל חסרון הברכה וכמשנ"ת.
אמנם בשו"ע יו"ד סימן א ס"ו איתא: "חרש המדבר ואינו שומע לא ישחוט מפני שאינו שומע הברכה", ובפוסקים מבואר דילפינן הכי מהמבואר במשנה לגבי תרו"מ וכנ"ל, ובזה ל"ש לפרש כמו שפירשנו בתרו"מ, דלכאורה נראה דמי ששוחט בפועל הוא מקיים המצוה [ובאמת לא ברירא כלל דיש מצוה בשחיטה, דאפשר דהוא רק 'מתיר' לאכילת הבשר, אמנם בר"מ פ"א משחיטה ה"ה מבואר דכשרוצה לאכול יש מצ"ע לזבוח, וכן במנין המצות להרמב"ם מצוה קמו כתב "לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר יאכל שנאמר וזבחת", יעו"ש בנו"כ, והרי חזינן דתקנו ע"ז ברכה, ועיין לקמן מהשפ"א בזה], וצ"ע מדוע אומרים לו להפסיד המצוה וליתן לחברו לשחוט רק משום שאינו יכול לברך כהוגן.
שו"ר בשפת אמת (יו"ד שם) שנתקשה בזה, ואעתיק דבריו (בהם מבואר ג"כ כדברינו לעיל לחלק בין תרומה לשחיטה): "ואיני מבין טעם זה, דכיון דשחיטה מצוה הוא, דאף דכשאינו חפץ לאכול אינו מחויב מ"מ מצות עשה היא והרי מברכין עליה, א"כ מהיכי תיתי נפסידנו המצוה ע"י שא"י לברך עליה כיון דברכות אין מעכבות, והלא ודאי במצוה המחויב בה ליטול לולב וסוכה וכדומה ודאי מחויב ומקיים מצוה ככל אנשים, ואף מצות ציצית שבידו לא להתעטף בד' כנפות מ"מ נראה פשוט דמחויב לקיימה[1], ואף שלא יוכל לברך מ"מ למה יפסיד המצוה, א"כ מאי שנא תרומה ושחיטה מכל המצות ומה בכך דיוכל לקיימה ע"י אדם אחר, מ"מ בודאי השוחט מקיים המצוה ולא המצוה לשחוט... ומהאי טעמא אפשר לחלק קצת בין תרומה לשחיטה, דתרומה עיקר המצוה הנתינה לכהן וא"כ התורם הוא רק שליח שהרי צריך להיות בר שליחות מה"ט, וא"כ י"ל כיון דגם ע"י אחר נקראת המצוה עליו נכון שתתקים המצוה כתקנה עם הברכה, אבל בשחיטה שעי"ז יהיה נפסד מהמצוה למה לא ישחוט בעצמו ע"י הברכה, וגם בתרומה דבר חידוש הוא ולמה נוסיף ע"ז ללמוד לשחיטה דיש לחלק ביניהם כנ"ל" עכ"ד.
ג. ובשפת אמת למגילה (י"ט א') כתב עוד בזה: "... קשה אטו מאן דאינו יכול לברך יבטל המצוה, מיהו במשנה בתרומות פ"א מ"ב איתא בהדיא חרש שאינו שומע לא יתרום לכתחילה, ונלע"ד לפרש דמיירי בשל אחרים שאין המצוה מוטלת עליו, ולכן מכח הברכה אין לתרום לכתחילה, אבל בתבואה שלו צ"ע, דאע"ג דיכול להפריש על ידי אחר מ"מ עליה רמיא, ולמה יבטל קיום המצוה בגופו משום הברכה", אך שוב כתב: "מיהו דוחק היא לפרש דמיירי דוקא באינו שלו, דסתמא קתני לא יתרום".
היינו די"ל דכל המבואר במשנה דהמדבר ואינו שומע, וכן אלם ערום ובע"ק דלא יתרומו, לא מיירי כשהתבואה שלהם, דבזה ודאי לא אמרינן להו להפסיד המצוה משום העדר הברכה, אלא מתניתין מיירי בתבואה של אחר, וקמ"ל דאין עושין אותן שלוחין לתרום כיון שאינם יכולים לברך כראוי. אמנם השפ"א סיים דדוחק לאוקמי מתניתין הכי וכל כה"ג הו"ל לפרושי.
ומה דדוחק הוא לשפ"א, כן פירש לקושטא דמלתא בשו"ת מהרי"ל דיסקין בקו"א אות קפא וז"ל: "... דודאי משנתנו דתרומה בשליח מיירי... ואין מחייבין אותו לעשות שליח". הרי דנקט כדבר פשוט דמתניתין מיירי בשליח, וכמו שצידד בשפ"א, אבל לבעל התבואה עצמו ודאי אין מחייבין אותו לעשות שליח.
וב"מעדני ארץ" (להגרשז"א זצ"ל) תרומות פ"ד ה"ד אחר שדן בגוף דברי המהריל"ד כתב: "עכ"פ שמעינן דהאי גאון ז"ל סובר דהא דהמדבר ואינו שומע לא יתרום היינו שלכתחילה אין עושין אותו שליח, אבל הוא עצמו כשרוצה להפריש תרומה מפירותיו אינו חייב כלל למסור את מעשה המצוה לאחרים בגלל זה שאינו יכול להשמיע את הברכה לאזניו, ומסתבר דלאו דוקא במדבר ואינו שומע אלא ה"ה נמי באלם אע"ג שאינו יכול לברך כלל מ"מ כיון דברכה אינה מעכבת אינו חייב כלל למסור את ההפרשה לאחרים", והעיר שם שמפשטות דברי השו"ע (יו"ד שם גבי שחיטה) מוכח דלעולם אינו שוחט בין בהמה דידיה בין דאחרים. עוד כתב ב"מעדני ארץ" שם: "נראה פשוט דחרש ואלם מותרין ודאי לאכול תרומה וקדשים ואע"ג שצריכים לברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וכו' מ"מ מפני חסרון הברכה אינם צריכים כלל להפסיד את המצוה של אכילת תרומה, ושאני הכא [ר"ל הא דבתרומה קתני דלא יתרום] דאפשר ע"י שליח דחשיב כמותו ונמצא שגם אם מפריש ע"י אחר אינו מפסיד כלל את המצוה". ובהמשך שם: "ומסופקני לענין טבילת כלים וקביעת מזוזה אם צריכים לכתחילה לעשות את המצוה ע"י אחרים בגלל זה שהם אינם יכולים לברך" [כנראה ספיקו מי מקיים בזה את המצוה, המשלח או השליח].
ב. אמנם בזה נראה הביאור פשוט, דהלא תקנתו של בעל התבואה שאינו יכול לברך היא למנות את חברו שליח שיפריש עבורו, ונראה פשוט דבכה"ג המשלח הוא מקיים המצוה, דאיהו בעל התבואה והוא נותן המתנות לכהן וללוי, ושלוחו רק עושה מעשה ההפרשה בפועל, אבל ודאי המצוה נקראת ע"ש המשלח והוא המקיימה, ונהי דמצוה בו יותר מבשלוחו והיה עדיף שיתרום בעצמו, מ"מ כיון שהוא לא יכול לברך כהוגן בזה עדיף שיקיים המצוה ע"י שלוחו. וממילא לא שמענו בזה שצריך להימנע מקיום מצוה בגלל חסרון הברכה וכמשנ"ת.
אמנם בשו"ע יו"ד סימן א ס"ו איתא: "חרש המדבר ואינו שומע לא ישחוט מפני שאינו שומע הברכה", ובפוסקים מבואר דילפינן הכי מהמבואר במשנה לגבי תרו"מ וכנ"ל, ובזה ל"ש לפרש כמו שפירשנו בתרו"מ, דלכאורה נראה דמי ששוחט בפועל הוא מקיים המצוה [ובאמת לא ברירא כלל דיש מצוה בשחיטה, דאפשר דהוא רק 'מתיר' לאכילת הבשר, אמנם בר"מ פ"א משחיטה ה"ה מבואר דכשרוצה לאכול יש מצ"ע לזבוח, וכן במנין המצות להרמב"ם מצוה קמו כתב "לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר יאכל שנאמר וזבחת", יעו"ש בנו"כ, והרי חזינן דתקנו ע"ז ברכה, ועיין לקמן מהשפ"א בזה], וצ"ע מדוע אומרים לו להפסיד המצוה וליתן לחברו לשחוט רק משום שאינו יכול לברך כהוגן.
שו"ר בשפת אמת (יו"ד שם) שנתקשה בזה, ואעתיק דבריו (בהם מבואר ג"כ כדברינו לעיל לחלק בין תרומה לשחיטה): "ואיני מבין טעם זה, דכיון דשחיטה מצוה הוא, דאף דכשאינו חפץ לאכול אינו מחויב מ"מ מצות עשה היא והרי מברכין עליה, א"כ מהיכי תיתי נפסידנו המצוה ע"י שא"י לברך עליה כיון דברכות אין מעכבות, והלא ודאי במצוה המחויב בה ליטול לולב וסוכה וכדומה ודאי מחויב ומקיים מצוה ככל אנשים, ואף מצות ציצית שבידו לא להתעטף בד' כנפות מ"מ נראה פשוט דמחויב לקיימה[1], ואף שלא יוכל לברך מ"מ למה יפסיד המצוה, א"כ מאי שנא תרומה ושחיטה מכל המצות ומה בכך דיוכל לקיימה ע"י אדם אחר, מ"מ בודאי השוחט מקיים המצוה ולא המצוה לשחוט... ומהאי טעמא אפשר לחלק קצת בין תרומה לשחיטה, דתרומה עיקר המצוה הנתינה לכהן וא"כ התורם הוא רק שליח שהרי צריך להיות בר שליחות מה"ט, וא"כ י"ל כיון דגם ע"י אחר נקראת המצוה עליו נכון שתתקים המצוה כתקנה עם הברכה, אבל בשחיטה שעי"ז יהיה נפסד מהמצוה למה לא ישחוט בעצמו ע"י הברכה, וגם בתרומה דבר חידוש הוא ולמה נוסיף ע"ז ללמוד לשחיטה דיש לחלק ביניהם כנ"ל" עכ"ד.
ג. ובשפת אמת למגילה (י"ט א') כתב עוד בזה: "... קשה אטו מאן דאינו יכול לברך יבטל המצוה, מיהו במשנה בתרומות פ"א מ"ב איתא בהדיא חרש שאינו שומע לא יתרום לכתחילה, ונלע"ד לפרש דמיירי בשל אחרים שאין המצוה מוטלת עליו, ולכן מכח הברכה אין לתרום לכתחילה, אבל בתבואה שלו צ"ע, דאע"ג דיכול להפריש על ידי אחר מ"מ עליה רמיא, ולמה יבטל קיום המצוה בגופו משום הברכה", אך שוב כתב: "מיהו דוחק היא לפרש דמיירי דוקא באינו שלו, דסתמא קתני לא יתרום".
היינו די"ל דכל המבואר במשנה דהמדבר ואינו שומע, וכן אלם ערום ובע"ק דלא יתרומו, לא מיירי כשהתבואה שלהם, דבזה ודאי לא אמרינן להו להפסיד המצוה משום העדר הברכה, אלא מתניתין מיירי בתבואה של אחר, וקמ"ל דאין עושין אותן שלוחין לתרום כיון שאינם יכולים לברך כראוי. אמנם השפ"א סיים דדוחק לאוקמי מתניתין הכי וכל כה"ג הו"ל לפרושי.
ומה דדוחק הוא לשפ"א, כן פירש לקושטא דמלתא בשו"ת מהרי"ל דיסקין בקו"א אות קפא וז"ל: "... דודאי משנתנו דתרומה בשליח מיירי... ואין מחייבין אותו לעשות שליח". הרי דנקט כדבר פשוט דמתניתין מיירי בשליח, וכמו שצידד בשפ"א, אבל לבעל התבואה עצמו ודאי אין מחייבין אותו לעשות שליח.
וב"מעדני ארץ" (להגרשז"א זצ"ל) תרומות פ"ד ה"ד אחר שדן בגוף דברי המהריל"ד כתב: "עכ"פ שמעינן דהאי גאון ז"ל סובר דהא דהמדבר ואינו שומע לא יתרום היינו שלכתחילה אין עושין אותו שליח, אבל הוא עצמו כשרוצה להפריש תרומה מפירותיו אינו חייב כלל למסור את מעשה המצוה לאחרים בגלל זה שאינו יכול להשמיע את הברכה לאזניו, ומסתבר דלאו דוקא במדבר ואינו שומע אלא ה"ה נמי באלם אע"ג שאינו יכול לברך כלל מ"מ כיון דברכה אינה מעכבת אינו חייב כלל למסור את ההפרשה לאחרים", והעיר שם שמפשטות דברי השו"ע (יו"ד שם גבי שחיטה) מוכח דלעולם אינו שוחט בין בהמה דידיה בין דאחרים. עוד כתב ב"מעדני ארץ" שם: "נראה פשוט דחרש ואלם מותרין ודאי לאכול תרומה וקדשים ואע"ג שצריכים לברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וכו' מ"מ מפני חסרון הברכה אינם צריכים כלל להפסיד את המצוה של אכילת תרומה, ושאני הכא [ר"ל הא דבתרומה קתני דלא יתרום] דאפשר ע"י שליח דחשיב כמותו ונמצא שגם אם מפריש ע"י אחר אינו מפסיד כלל את המצוה". ובהמשך שם: "ומסופקני לענין טבילת כלים וקביעת מזוזה אם צריכים לכתחילה לעשות את המצוה ע"י אחרים בגלל זה שהם אינם יכולים לברך" [כנראה ספיקו מי מקיים בזה את המצוה, המשלח או השליח].
