ב''ב דף לא' פליגי רב ורב יוסף אי אמרי' מיגו נגד עדים, וביאר הרמב''ן שם דאינו מצד מה שמיגו יותר חזק אלא משום דמתרצי' לדבוריה ע''ש.
וצ''ב הרי עד כמה שיש עדים אז אין כלל מיגו ול''ש לקיים את המיגו ע''י שמתרצי' לדיבוריה דבמקום עדים לא קיים כלל טענה דזה ודאי שכל ענין מיגו זה רק כשטוען רק טוען באופ' גרוע טענה גריעה אבל היכא שלא טוען כלל כי הכא שיש עדים נגד טענתו לא יהני לתרץ דאין טענה שבשבילה נאמר מיגו.
והביאור בזה דדעת רב שבמקום עדים נגד טענתו אין הביאור שחשיב כאינו טוען אלא טוען רק הטענה לא מתקבלת כנגד העדים (כעין טענת שמא כנגד ברי דלפו''ר חשיב כטוען רק אינו מתקבל כנגד ברי ודו''ק) ולהכי כשמתרצי' את המיגו באופ' שלא יהיה נגד העדים מהני.
ב. אמנם ברשב''ם שם נראה שזה כפשוטו דמהני מיגו נגד עדים ויל''ע טובא הרי עדים אלימי מכל בירורים שבתורה דהם מגזה''כ כמש''כ הרמב''ם פכ''ד מסנהדרין ה''ב דהתורה האמינתם ואיך יהני נגדם מיגו.
ולכאו' ביאור ענין זה הוא דבהקדם יל''ב ענין עדות, דהנה עדות ל''ד לכל בירורי הספיקות, דזה צורה לברר כשיש לנו ספק שע''י בירור זה יש בירור לנו בספק עצמו, כגון רוב בספק דהרוב הוא ביחס לצדדי הספק דהספק הוא לא כלפי הדין אם עבר על איסור אלא זה צדדי ספק מה התורה חייבה וע''ז קאי ארוב לברר ולבטל צדדי הספק, משא''כ עדים שהם לא מגדירים את השאלה כמבוררת לבי''ד אלא שיש דין ששאלת והכרעת הממון תמסר לעדים אבל לבי''ד גופייהו אין בירור,
וכ''נ מהא דבקידושין סה' אמרי' עדים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי אין מביא קרבן דל''ח או הודע אליו חטאתו משא''כ כשיודע מכח רוב דמביא קרבן דהרוב הוא ביחס לצדדי הספק.
אמנם בע''א מבואר בלשון הראשונים ריש גיטין דזה לא ענין עדות אלא נאמנות דהיינו שלמרות שמסתמכים ע''ד מ''מ גוף הדין לא מסור לו אלא שבאי ידיעה יש דין לנהוג ע''פ הע''א וזה כח אמצעי לא כמו רוב דחשיב שיש לנו בירור ולא כעדים שהדין מסור להם אלא שבאי ידיעה שלנו יש דין לנהוג כפי דבריו.
ונפק''מ לגבי שבועת העדות דיש רק בעדים ולא בע''א דבע''א אין יכול לתבוע בירור לעצמו ע''י העד משא''כ בעדים שיכול לתבוע שיעמידו את גוף המשפט כידיעתם, דבממון בשביל להעמיד משפט ממון צריך שבגוף ושאלת הממון יהיו מחוייבים לעדים ורק עי''ז יהיה בעל הממון משא''כ גבי איסורין דמחויייב לדינים של התורה וכשיש ע''א מהני,
והדברים מבוארים מהא דבעינן עדי קיום בגו''ק ולא מהני ע''א או הוכחה דגו''ק זה דינים כלפי כו''ע ובעינן שהקידושין יהיו תקפים ומחוייבים להיות נידונים אכו''ע וזה ע''י הימסרות הקידושין לידי העדים והוכחה לא יהני, דכל משמעות ההוכחה היא כשמוכיחה והיא לא עומדת ככח במשפט ההוכחה והכא לא בעינן הוכחה אלא שכו''ע יהיו מחוייבים לדינים של משפט הערוה וזה רק ע''י העדי קיום.
וכן מתבאר מדברי ההרשב''א בתשובה דסוטה אין דין עד''ק על קינוי מחמת מה שהבעל יכול למחול, ע''ז והביאור כנ''ל דכל משמעות העד''ק היא כשהעשיה יוצאית ממנו וזה ע''י העדים אבל על קינוי וסתירה שזה מסור לו ויכול למחול ע''ז לא בעינן עד''ק דזה דינים שלו.
ג. ולפי דברינו אלו א''ש הא דס''ל לרב דמהני מל''ל נגד עדים דהנה כשיש מל''ל אין ביאורו שזה ראיה גרידא, אלא שבעצם כל פעם שיש לאחד מהבע''ד ידיעה ורוצה להעמיד את הדין כידיעתו מדינא יכול דזה ענין טענת בע''ד בכל דיני המשפט וזהו מזכותי הבע''ד לדון כפי דבריו (וזהו סברת מ''ד ברי ושמא ברי עדיף ודלא כפנ''י בכתובות יב' הוא מדין חזקה אין אדם תובע אא''כ יש לו וכבית יעקב והקוב''ש שם זהו כלל משפטי מדיני הטענות דא''כ אמאי מהני ברי גבי איסורין, אלא הביאור הוא שכיון שאין אנו דנים כספק של איסורין שאז הספק הוא ע''פ ידיעה ומציאות המסופקת לבי''ד אלא ע''פ העמדת צדדי הספק מכח טענות הבע''ד וממילא היכא שהשני טוען שמא ולא מעמיד צד שוב יכול לדון כפי ידיעתו ודו''ק ויש להאריך ואכמ''ל.) רק היכא שיש עוד בע''ד יכול לתבוע שלא ידונו כידיעתו דיש בזה צד שקר וצד לא הוגן וכשיש מל''ל צד השקר לא עומד לדין, דצד שקר זה שאלה של מסירת העמדת הדין כפי צד השקר והוא תובע לא לדון את זה דזה צד לא הוגן וזה מה שמונע מבי''ד לדון כפי ידיעתו וכל כמה שצד השקר לא עומד לדין ע''י המל''ל שוב זוכה מכח העמדת הדין כפי ידיעתו ושוב אין מקום לעדים דבעלמא מה שמחוייב לעדים היינו מחמת צד השקר שלו שמונע לדון כדבריו וכידיעתו והיכא שיש לו מל''ל דאמרי' שצד השקר הוא לא חלק מהדין ומסלק ומבטל את צד זה שוב אין מקום לעדים אבל מצד אלימות המיגו כנגד עדים זה ודאי שהעדים עדיפא רק כשיש לו מיגו אין מקום לעדים (כמש''כ האחרונים לתרץ קו' התוס' חולין יא' ע''ש).
אמנם לכאו' כ''ז ניחא רק לצד שמיגו עניינו מל''ל דאז אמרי' שע''י סילוק צד השקר משפט הממון מסור לו אבל לצד שעניינו כח הטענה לכאו' צ''ב הרי כח טענה זה דין ביחס לטענה ולא לממון וצ''ל דגם אם עניינו כח טענה מ''מ אין זה רק לענין טענה אלא שע''י הכח הזה יש לו שליטה בדינים של הממון ויכול לדון כפי ידיעתו ושוב אין מקום לעדים דהכרעתם הם רק בממון המסופק אבל היכא שכבר יש את זכות הממון אצל אחד מהם מהני ויל''ע ודו''ק.
וצ''ב הרי עד כמה שיש עדים אז אין כלל מיגו ול''ש לקיים את המיגו ע''י שמתרצי' לדיבוריה דבמקום עדים לא קיים כלל טענה דזה ודאי שכל ענין מיגו זה רק כשטוען רק טוען באופ' גרוע טענה גריעה אבל היכא שלא טוען כלל כי הכא שיש עדים נגד טענתו לא יהני לתרץ דאין טענה שבשבילה נאמר מיגו.
והביאור בזה דדעת רב שבמקום עדים נגד טענתו אין הביאור שחשיב כאינו טוען אלא טוען רק הטענה לא מתקבלת כנגד העדים (כעין טענת שמא כנגד ברי דלפו''ר חשיב כטוען רק אינו מתקבל כנגד ברי ודו''ק) ולהכי כשמתרצי' את המיגו באופ' שלא יהיה נגד העדים מהני.
ב. אמנם ברשב''ם שם נראה שזה כפשוטו דמהני מיגו נגד עדים ויל''ע טובא הרי עדים אלימי מכל בירורים שבתורה דהם מגזה''כ כמש''כ הרמב''ם פכ''ד מסנהדרין ה''ב דהתורה האמינתם ואיך יהני נגדם מיגו.
ולכאו' ביאור ענין זה הוא דבהקדם יל''ב ענין עדות, דהנה עדות ל''ד לכל בירורי הספיקות, דזה צורה לברר כשיש לנו ספק שע''י בירור זה יש בירור לנו בספק עצמו, כגון רוב בספק דהרוב הוא ביחס לצדדי הספק דהספק הוא לא כלפי הדין אם עבר על איסור אלא זה צדדי ספק מה התורה חייבה וע''ז קאי ארוב לברר ולבטל צדדי הספק, משא''כ עדים שהם לא מגדירים את השאלה כמבוררת לבי''ד אלא שיש דין ששאלת והכרעת הממון תמסר לעדים אבל לבי''ד גופייהו אין בירור,
וכ''נ מהא דבקידושין סה' אמרי' עדים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי אין מביא קרבן דל''ח או הודע אליו חטאתו משא''כ כשיודע מכח רוב דמביא קרבן דהרוב הוא ביחס לצדדי הספק.
אמנם בע''א מבואר בלשון הראשונים ריש גיטין דזה לא ענין עדות אלא נאמנות דהיינו שלמרות שמסתמכים ע''ד מ''מ גוף הדין לא מסור לו אלא שבאי ידיעה יש דין לנהוג ע''פ הע''א וזה כח אמצעי לא כמו רוב דחשיב שיש לנו בירור ולא כעדים שהדין מסור להם אלא שבאי ידיעה שלנו יש דין לנהוג כפי דבריו.
ונפק''מ לגבי שבועת העדות דיש רק בעדים ולא בע''א דבע''א אין יכול לתבוע בירור לעצמו ע''י העד משא''כ בעדים שיכול לתבוע שיעמידו את גוף המשפט כידיעתם, דבממון בשביל להעמיד משפט ממון צריך שבגוף ושאלת הממון יהיו מחוייבים לעדים ורק עי''ז יהיה בעל הממון משא''כ גבי איסורין דמחויייב לדינים של התורה וכשיש ע''א מהני,
והדברים מבוארים מהא דבעינן עדי קיום בגו''ק ולא מהני ע''א או הוכחה דגו''ק זה דינים כלפי כו''ע ובעינן שהקידושין יהיו תקפים ומחוייבים להיות נידונים אכו''ע וזה ע''י הימסרות הקידושין לידי העדים והוכחה לא יהני, דכל משמעות ההוכחה היא כשמוכיחה והיא לא עומדת ככח במשפט ההוכחה והכא לא בעינן הוכחה אלא שכו''ע יהיו מחוייבים לדינים של משפט הערוה וזה רק ע''י העדי קיום.
וכן מתבאר מדברי ההרשב''א בתשובה דסוטה אין דין עד''ק על קינוי מחמת מה שהבעל יכול למחול, ע''ז והביאור כנ''ל דכל משמעות העד''ק היא כשהעשיה יוצאית ממנו וזה ע''י העדים אבל על קינוי וסתירה שזה מסור לו ויכול למחול ע''ז לא בעינן עד''ק דזה דינים שלו.
ג. ולפי דברינו אלו א''ש הא דס''ל לרב דמהני מל''ל נגד עדים דהנה כשיש מל''ל אין ביאורו שזה ראיה גרידא, אלא שבעצם כל פעם שיש לאחד מהבע''ד ידיעה ורוצה להעמיד את הדין כידיעתו מדינא יכול דזה ענין טענת בע''ד בכל דיני המשפט וזהו מזכותי הבע''ד לדון כפי דבריו (וזהו סברת מ''ד ברי ושמא ברי עדיף ודלא כפנ''י בכתובות יב' הוא מדין חזקה אין אדם תובע אא''כ יש לו וכבית יעקב והקוב''ש שם זהו כלל משפטי מדיני הטענות דא''כ אמאי מהני ברי גבי איסורין, אלא הביאור הוא שכיון שאין אנו דנים כספק של איסורין שאז הספק הוא ע''פ ידיעה ומציאות המסופקת לבי''ד אלא ע''פ העמדת צדדי הספק מכח טענות הבע''ד וממילא היכא שהשני טוען שמא ולא מעמיד צד שוב יכול לדון כפי ידיעתו ודו''ק ויש להאריך ואכמ''ל.) רק היכא שיש עוד בע''ד יכול לתבוע שלא ידונו כידיעתו דיש בזה צד שקר וצד לא הוגן וכשיש מל''ל צד השקר לא עומד לדין, דצד שקר זה שאלה של מסירת העמדת הדין כפי צד השקר והוא תובע לא לדון את זה דזה צד לא הוגן וזה מה שמונע מבי''ד לדון כפי ידיעתו וכל כמה שצד השקר לא עומד לדין ע''י המל''ל שוב זוכה מכח העמדת הדין כפי ידיעתו ושוב אין מקום לעדים דבעלמא מה שמחוייב לעדים היינו מחמת צד השקר שלו שמונע לדון כדבריו וכידיעתו והיכא שיש לו מל''ל דאמרי' שצד השקר הוא לא חלק מהדין ומסלק ומבטל את צד זה שוב אין מקום לעדים אבל מצד אלימות המיגו כנגד עדים זה ודאי שהעדים עדיפא רק כשיש לו מיגו אין מקום לעדים (כמש''כ האחרונים לתרץ קו' התוס' חולין יא' ע''ש).
אמנם לכאו' כ''ז ניחא רק לצד שמיגו עניינו מל''ל דאז אמרי' שע''י סילוק צד השקר משפט הממון מסור לו אבל לצד שעניינו כח הטענה לכאו' צ''ב הרי כח טענה זה דין ביחס לטענה ולא לממון וצ''ל דגם אם עניינו כח טענה מ''מ אין זה רק לענין טענה אלא שע''י הכח הזה יש לו שליטה בדינים של הממון ויכול לדון כפי ידיעתו ושוב אין מקום לעדים דהכרעתם הם רק בממון המסופק אבל היכא שכבר יש את זכות הממון אצל אחד מהם מהני ויל''ע ודו''ק.
