בס''ד פרשת שופטים: על מה סמך הרמב''ם כאשר הלך לגור במצרים
פתיחה
בפרשת השבוע מצווה התורה על איסורים שונים למלך, ביניהם האיסור להרבות לו סוסים (יותר מכדי מרכבתו או צרכיו המלחמתיים): ''רַק֘ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס''. נחלקו הראשונים בטעם האיסור:
א. רש''י (יז, טו) פירש, שהטעם נובע מהמשך הפסוק - שמא ישיב את העם מצרימה, מקום בו סוסים טובים מצויים, אך גם דברים רעים ומקלקלים. ב. הרמב''ן (שם) המתיר לרדת למצרים כדי לעשות סחורה בעקבות הירושלמי במסכת סנהדרין, חלק וסבר שטעם האיסור הוא כדי למנוע מהמלך להתגאות ולזנוח את הבטחון בה', ולא בגלל חשש ירידה למצרים.
כפי שמציין הרמב''ן בדבריו, למעשה יוצא שהאיסור לא מתייחס רק לסוסי מצריים, שהרי גם כל שאר סוסי העולם יכולים לגרום לגאווה. אם כן כיצד יתמודד עם לשון הפסוק הכותב, שטעם האיסור הוא שמא יוריד את העם למצרים? לטענתו מדובר באיסור נוסף, יש איסור להשיב את העם למצרים, אבל אין לו קשר לאיסור להרבות סוסים שהוזכר לפני כן באותו הפסוק. ובלשונו:
''הוקשה לי בזה, כי אמרו בירושלמי לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולכבוש הארץ, ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב סחורה היא זו ומותר. ויתכן שדרך הכתוב, כי הזהיר לא ירבה לו סוסים אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת, שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד, אבל יהיה מבטחו בשם א-להיו.''
בין לפי פירוש רש''י ובין לפי פירוש הרמב''ן יש איסור לגור בארץ מצרים, וכן פסק הרמב''ם בספר המצוות (לאו מו) ובמשנה תורה (מלכים ה, ז). בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה מתי בכל זאת מותר יהיה לרדת למצרים, וכיצד יישבו הראשונים והאחרונים את העובדה שרבים מעם ישראל בכל זאת שכנו במצרים, וביניהם רבי סעדיה גאון והרמב''ם.
אלכסנדריה שבמצרים
כפי שראינו יש איסור לגור במצרים, והגמרא במסכת סוכה (נא ע''ב) כותבת, אף יש ונענשו על כך. לאחר חורבן בית המקדש הראשון, רבים גלו מעם ישראל והשתכנו באלכסנדריה שבמצרים. אף על פי שעבדו את ה', בסופו של דבר בא טרכינוס, החריבו והרגם כעונש לדברי חז''ל על שעברו על האיסור לגור במצרים. מדוע אם כן ירד הרמב''ם למצרים, וכן גרו שם קהילות רבות?
הכפתור ופרח (פרק ה') טען, ששמע מהרב שמואל מבני בניו של הרמב''ם, שאכן הרמב''ם היה מצטער על כך, והיה חותם בסוף מכתביו ואגרותיו שהוא מיצר על שעובר שלושה לאוין כל יום כאשר נשאר בלית ברירה במצרים, כך שלפי שיטתו באמת אין פתרון לבעיה זו, וכל הגרים במצרים עברו על איסור. ובלשונו:
''ושמעתי במצרים מפי הרב שמואל ז"ל אחד מבני בניו של הרמב"ם ז"ל, שכאשר הרמב''ם ז"ל היה חותם שמו באגרת שלוחה היה מסיים, הכותב העובר בכל יום שלשה לאוים פלוני. אמרתי לו דרך חצי נחמה, שמא הרב ז"ל היה מוכרח לעמוד שם שהרי היה רופא למלך מצרים.''
על יישוב זה העירו האחרונים, שלא הגיוני שהרמב''ם ילך למצרים ויישאר בה למרות האיסור. כמו כן כיום, בעקבות מציאת הגניזה הקהירית, התגלו עוד אגרות רבות של הרמב''ם, והוא לא חתם על אף אחת מהן 'העובר בכל יום על שלושה לאוין', כך שהשמועה שקיבל הכפתור ופרח מהרב שמואל ייסודה בטעות. מחמת כך, העלו הפוסקים מספר תירוצים נוספים ליישוב המנהג:
יישובי הפוסקים
א. רבינו בחיי (דברים יז, טז) כתב לתרץ, שטעם האיסור הוא שמא ילמדו ממעשי המצרים וידמו להם, ואותם המצרים אינם קיימים היום. מעבר לכך שיש בכך דרישת טעמא דקרא, קושי בתירוץ זה, שהסיפור על אלכסנדריה שחרבה, התרחש זמן רב לאחר כתיבת התורה (= בימי בית שני) ובפשטות כבר לא היו קיימים אותם המצרים, ואף על פי כן הגמרא כותבת שיש בכך איסור.
ב. רבי אליעזר ממיץ (יראים סי' שג) ובעקבותיו הסמ''ג (לא תעשה רכז) למדו מפסוק התורה הכותבת 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה', שהאיסור לרדת למצרים קיים רק כאשר יורדים אליה בדרך הזו, דהיינו מארץ ישראל, המקום אליו עלו בני ישראל ביציאתם ממצרים, אבל אין איסור ללכת אליה משאר הארצות. ובלשונו של הסמ''ג:
''ציווה הקדוש ברוך הוא שלא ישובו ישראל למצרים ויש תימה על כמה קהילות השוכנים שם וגם רבינו משה בר' מיימון הלך לשם לגור, ואין לנו טעם להתיר אם לא נפרש כפירוש הרב רבי אליעזר ממיץ, לא תוסיפון וגומר, לא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר.''
אמנם, כפי שהעיר הרדב''ז (מלכים שם) קושי בפירוש זה, שעל אף שהפסוק בפרשתנו מציין שהאיסור לרדת קיים דווקא בדרך בה הלכו בני ישראל, מהפסוק בפרשת בשלח, שלא מציין שאסור לשוב דווקא בדרך הזו, וכן מלשון הרמב''ם, עולה שעצם הישיבה במצרים אסורה. כמו כן, הרמב''ם עצמו ירד למצרים מארץ ישראל, כך שבכל מקרה תירוץ זה לא מיישב את מעשיו (ועיין הערה[1]).
ג. הריטב''א (יומא לח ע''א ד''ה אלכסנדריא) טען, שהאיסור קיים רק כאשר עם ישראל נמצא בארצו, אז מצרים מקבלת מעמד מיוחד. לעומת זאת כאשר עם ישראל אינו נמצא בארצו, ארץ מצרים נחשבת ארץ ככל הארצות. בדרך זו אפשר להסביר גם את העובדה שרבי יוסף קארו לא הביא הלכה זו בשולחן ערוך, כיוון שהיא לא נהגה בזמנו, בו עם ישראל לא ישב בארצו.
ד. הרדב''ז (שו''ת ד, עג) צעד בכיוון שונה וטען, שכאשר התורה כותבת שאסור ללכת לארץ מצרים, היא מתכוונת רק לאדם שרצונו
להשתקע שם, ולא באדם הבא לגור באופן זמני. עוד הוסיף הרדב''ז וטען (וכן כתבו בעקבותיו ערוך השולחן (העתיד מלכים עד, טו) והציץ אליעזר (יד, פז)), שלמעשה גם כוונת הרמב''ם הייתה רק לגור באופן זמני במצרים, אליה נגרר בעקבות מסעותיו ותלאותיו. ורק בגלל שמונה בעל כרחו לרופא המלך, ונאלץ להילחם בקראים שגררו רבים מעם ישראל, נשאר באותו המקום.
גם הרב עובדיה (יחוה דעת ג, פא) צידד בשיטה זו, ובעקבות כך וצירופים נוספים שראינו לעיל בדברי הפוסקים, כתב שאין איסור לעיתונאים לנסוע למצרים לסקר את ועידת השלום, מכיוון שכוונתם לחזור ארצה לאחר שיגמרו את עבודתם, וגם אם הם נמצאים שם זמן רב, סוף כל סוף כוונתם לחזור.
גבולות ארץ ישראל
אפשרות נוספת לתרץ את הקושיה, מופיעה בדברי הרב חיים שטיינר ('טובה הארץ' עמ' 52), וכדי להבין את תירוצו יש לפתוח בהקדמה קצרה. כפי שעולה מפסוקי התורה ומחז''ל, גבולות הארץ מתחלקים לשני שטחים שונים: השטח שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, והשטח אותו כבש עם ישראל כאשר עלה ביחד עם עזרא לאחר חורבן בית ראשון, שטח קטן בהרבה.
משום כך ולדוגמא, כיוון שאילת לא נכבשה על ידי עולי עזרא, הפירות שגדלים שם בשנת השמיטה לא קדושים, שכן הקדושה חלה רק במקומות אותם כבש עזרא. לעומת זאת שטחה של אילת כן הובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ולכן ההולך לטייל שם, אינו נחשב כמי שיצא מהארץ (דבר שראינו בעבר (ויגש שנה א') שיש האוסרים).
הגבול הדרום מערבי
בזמן התורה, כיוון שלא היו קווי אורך ורוחב במפה, הגבולות נקבעו באמצעות עזרים טבעיים כמו ים או הר. כפי שכותבת התורה בפרשת לך לך (טו, יח), הגבול הדרום מערבי של הארץ שהובטחה לאברהם, מתוחם על ידי 'נהר מצרים'. בשאלה איזה נהר מדובר נחלקו הפוסקים, מחלוקת שמשליכה על השאלה האם חלק מארץ מצרים, נחשב למעשה בתוך גבולות ארץ ישראל:
א. רבי סעדיה גאון (תרגום במדבר לד, ה) הרדב''ז (ב אלפים, רו) ועוד מספר אחרונים סברו, שכוונת התורה ל'ואדי אל עריש', הנמצא כמה עשרות קילומטרים מתחת לרצועת עזה. הם טענו, שלא ייתכן לומר שכוונת התורה לנהר הנילוס, מכיוון שהוא סמוך למקום בו חיו בני ישראל לפני צאתם ממצרים, ואם כן מדוע צוותה התורה שלא לחזור לשם?! והרי שם ארץ ישראל!
ראייה לשיטתם, הביא האבן ספיר מתוואי השטח, בו כאמור התחשבה התורה כאשר קבעה את גבולות הארץ. המעיין במפה ייווכח, שממפרץ חיפה דרומה הים מתעקל, וכאשר מגיעים לאותו ואדי נפסקת ההתעקלות, ולכן הגיוני שהתורה קבעה את גבול הדרום המערבי שם, ולא בנילוס שנמצא הרבה יותר דרומה לאחר שהשטח מפסיק להתעקל. ובלשון הרדב''ז:
''הרב המזרחי חשב כי נחל מצרים הוא הנילוס, ואין לתפוס עליו, לפי שהוא ז"ל צייר מה שלא ראה. ובלי ספק שהוא טעות מפורסם, שהרי נילוס סמוך למצרים שיצאו משם ישראל כאשר הוא מפורסם בכתובים, ואם הוא גבול ארץ ישראל איך אסור לשכון שם ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה?!''
לפי שיטתם יוצא, שהעיר קהיר בה ישב הרמב''ם, וודאי נמצאת מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ולכן כדי ליישב את ירידתו למצרים יש להסתפק בהסברים שראינו לעיל. מסקנה דומה עולה גם מדברי האבן עזרא (בראשית טו, יח), שעל אף שפירש שכוונת התורה 'בנהר מצרים' לנהר הנילוס, שיטה שנראה להלן שיש אחרונים נוספים שהחזיקו בפירושה, מכל מקום מפרש שהכוונה לחלק מהנהר, שלמעשה משאיר את קהיר מחוץ לגבולות הארץ.
ב. המהריק''ש (ערך לחם אבה''ע קכח) העלה אפשרות שונה לפרש, מה הכוונה "נהר מצרים" המופיע בתורה. הוא פירש, שכאשר הרמב''ם (מלכים ה, ז) כתב שגבול ארץ ישראל מגיע עד נהר מצרים, כוונתו הייתה לחלק העיקרי של נהר הנילוס (ולא לחלק המשני כפי שכתבו הרבה מהראשונים וכמו האבן עזרא שראינו לעיל) - חלק שבזמן הזה חוצה את העיר קהיר לשניים.
הסיבה המרכזית, שבעקבותיה ככל הנראה פירשו רבים מהראשונים שהכוונה לנהר הנילוס היא, שהתורה כותבת "נהר מצרים", ובפשטות נהר הנילוס שייך יותר למצרים מאשר ואדי אל עריש הנמצא יחסית רחוק ממנה. כמו כן, גם היום (וקל וחומר פעם), נהר הנילוס מהווה מקור חיים מרכזי לתושבי מצרים, לכן מסתבר לקרוא דווקא לו 'נהר מצרים'.
לפי פירוש זה ניתן להסביר, מדוע הרמב''ם ושאר היהודים שגרו במצרים לא עבר על איסור התורה לשוב למצרים, שכן ייתכן שהוא ישב בחלק המזרחי של נהר הנילוס, החלק שלפי פירושו של המהריק''ש כלול בתוך ארץ ישראל (אם כי לא בטוח שהדברים נכונים מבחינה היסטורית). וכך הציג את הדברים הרב יום טוב בן אליהו (ליקוטי תשובות סי' ט):
''ואחרי הודיע א-להים אותנו כל זאת, מי שם פה לאמר על הרמב"ם ז"ל שהיה כותב העובר בכל יום ג' לאוין, מאחר שהוא כתב שמצרים האסורה היא דווקא אותה שהיא מן הים הגדול ועד המערב, וחזי מאן גברא רבא מסהיד עליה (= וראו מי האדם הגדול שמעיד עליו), הרב מהריק"ש ז"ל, שהוכיח כן מלשון הרמב"ם, ודבריו בהירין כשמש בצהרים.''
עם זאת יש להעיר, שבזמן הזה גם לדעת הרמב''ם על פי המהריק''ש בוודאי ישנם חלקים בקהיר שיש איסור ללכת אליהם (אלא אם כן מסתמכים על הטעמים שראינו לעיל), כיוון שהעיר גדלה והתרחבה, וחלקים ממנה נמצאים גם מערבית לנהר הנילוס, מקום שגם לשיטתו נמצא מחוץ לגבולות ארץ ישראל שהובטחה לאברהם אבינו.
שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו
[1] בניגוד ליראים והסמ''ג, בספר כפתור ופרח (פרק ה) כתב שהאיסור קיים דווקא כאשר הולכים באותה הדרך שהלכו בני ישראל בפועל, דהיינו דרך ים סוף (ויש שכתבו אף דרך ארבעים ושניים מסעות). אך מעבר לכך שראינו שיש פסוק האוסר כל ישיבה במצרים, כאמור מדברי הרמב''ם משמע שהאיסור כרוך בעצם הישיבה ולא בדרך בה הולכים אליה, כך שמכל מקום את מעשיו אין זה מיישב.
[2]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף? מוזמן במייל: tora2338@gmail.com
פתיחה
בפרשת השבוע מצווה התורה על איסורים שונים למלך, ביניהם האיסור להרבות לו סוסים (יותר מכדי מרכבתו או צרכיו המלחמתיים): ''רַק֘ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס''. נחלקו הראשונים בטעם האיסור:
א. רש''י (יז, טו) פירש, שהטעם נובע מהמשך הפסוק - שמא ישיב את העם מצרימה, מקום בו סוסים טובים מצויים, אך גם דברים רעים ומקלקלים. ב. הרמב''ן (שם) המתיר לרדת למצרים כדי לעשות סחורה בעקבות הירושלמי במסכת סנהדרין, חלק וסבר שטעם האיסור הוא כדי למנוע מהמלך להתגאות ולזנוח את הבטחון בה', ולא בגלל חשש ירידה למצרים.
כפי שמציין הרמב''ן בדבריו, למעשה יוצא שהאיסור לא מתייחס רק לסוסי מצריים, שהרי גם כל שאר סוסי העולם יכולים לגרום לגאווה. אם כן כיצד יתמודד עם לשון הפסוק הכותב, שטעם האיסור הוא שמא יוריד את העם למצרים? לטענתו מדובר באיסור נוסף, יש איסור להשיב את העם למצרים, אבל אין לו קשר לאיסור להרבות סוסים שהוזכר לפני כן באותו הפסוק. ובלשונו:
''הוקשה לי בזה, כי אמרו בירושלמי לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולכבוש הארץ, ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב סחורה היא זו ומותר. ויתכן שדרך הכתוב, כי הזהיר לא ירבה לו סוסים אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת, שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד, אבל יהיה מבטחו בשם א-להיו.''
בין לפי פירוש רש''י ובין לפי פירוש הרמב''ן יש איסור לגור בארץ מצרים, וכן פסק הרמב''ם בספר המצוות (לאו מו) ובמשנה תורה (מלכים ה, ז). בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה מתי בכל זאת מותר יהיה לרדת למצרים, וכיצד יישבו הראשונים והאחרונים את העובדה שרבים מעם ישראל בכל זאת שכנו במצרים, וביניהם רבי סעדיה גאון והרמב''ם.
אלכסנדריה שבמצרים
כפי שראינו יש איסור לגור במצרים, והגמרא במסכת סוכה (נא ע''ב) כותבת, אף יש ונענשו על כך. לאחר חורבן בית המקדש הראשון, רבים גלו מעם ישראל והשתכנו באלכסנדריה שבמצרים. אף על פי שעבדו את ה', בסופו של דבר בא טרכינוס, החריבו והרגם כעונש לדברי חז''ל על שעברו על האיסור לגור במצרים. מדוע אם כן ירד הרמב''ם למצרים, וכן גרו שם קהילות רבות?
הכפתור ופרח (פרק ה') טען, ששמע מהרב שמואל מבני בניו של הרמב''ם, שאכן הרמב''ם היה מצטער על כך, והיה חותם בסוף מכתביו ואגרותיו שהוא מיצר על שעובר שלושה לאוין כל יום כאשר נשאר בלית ברירה במצרים, כך שלפי שיטתו באמת אין פתרון לבעיה זו, וכל הגרים במצרים עברו על איסור. ובלשונו:
''ושמעתי במצרים מפי הרב שמואל ז"ל אחד מבני בניו של הרמב"ם ז"ל, שכאשר הרמב''ם ז"ל היה חותם שמו באגרת שלוחה היה מסיים, הכותב העובר בכל יום שלשה לאוים פלוני. אמרתי לו דרך חצי נחמה, שמא הרב ז"ל היה מוכרח לעמוד שם שהרי היה רופא למלך מצרים.''
על יישוב זה העירו האחרונים, שלא הגיוני שהרמב''ם ילך למצרים ויישאר בה למרות האיסור. כמו כן כיום, בעקבות מציאת הגניזה הקהירית, התגלו עוד אגרות רבות של הרמב''ם, והוא לא חתם על אף אחת מהן 'העובר בכל יום על שלושה לאוין', כך שהשמועה שקיבל הכפתור ופרח מהרב שמואל ייסודה בטעות. מחמת כך, העלו הפוסקים מספר תירוצים נוספים ליישוב המנהג:
יישובי הפוסקים
א. רבינו בחיי (דברים יז, טז) כתב לתרץ, שטעם האיסור הוא שמא ילמדו ממעשי המצרים וידמו להם, ואותם המצרים אינם קיימים היום. מעבר לכך שיש בכך דרישת טעמא דקרא, קושי בתירוץ זה, שהסיפור על אלכסנדריה שחרבה, התרחש זמן רב לאחר כתיבת התורה (= בימי בית שני) ובפשטות כבר לא היו קיימים אותם המצרים, ואף על פי כן הגמרא כותבת שיש בכך איסור.
ב. רבי אליעזר ממיץ (יראים סי' שג) ובעקבותיו הסמ''ג (לא תעשה רכז) למדו מפסוק התורה הכותבת 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה', שהאיסור לרדת למצרים קיים רק כאשר יורדים אליה בדרך הזו, דהיינו מארץ ישראל, המקום אליו עלו בני ישראל ביציאתם ממצרים, אבל אין איסור ללכת אליה משאר הארצות. ובלשונו של הסמ''ג:
''ציווה הקדוש ברוך הוא שלא ישובו ישראל למצרים ויש תימה על כמה קהילות השוכנים שם וגם רבינו משה בר' מיימון הלך לשם לגור, ואין לנו טעם להתיר אם לא נפרש כפירוש הרב רבי אליעזר ממיץ, לא תוסיפון וגומר, לא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר.''
אמנם, כפי שהעיר הרדב''ז (מלכים שם) קושי בפירוש זה, שעל אף שהפסוק בפרשתנו מציין שהאיסור לרדת קיים דווקא בדרך בה הלכו בני ישראל, מהפסוק בפרשת בשלח, שלא מציין שאסור לשוב דווקא בדרך הזו, וכן מלשון הרמב''ם, עולה שעצם הישיבה במצרים אסורה. כמו כן, הרמב''ם עצמו ירד למצרים מארץ ישראל, כך שבכל מקרה תירוץ זה לא מיישב את מעשיו (ועיין הערה[1]).
ג. הריטב''א (יומא לח ע''א ד''ה אלכסנדריא) טען, שהאיסור קיים רק כאשר עם ישראל נמצא בארצו, אז מצרים מקבלת מעמד מיוחד. לעומת זאת כאשר עם ישראל אינו נמצא בארצו, ארץ מצרים נחשבת ארץ ככל הארצות. בדרך זו אפשר להסביר גם את העובדה שרבי יוסף קארו לא הביא הלכה זו בשולחן ערוך, כיוון שהיא לא נהגה בזמנו, בו עם ישראל לא ישב בארצו.
ד. הרדב''ז (שו''ת ד, עג) צעד בכיוון שונה וטען, שכאשר התורה כותבת שאסור ללכת לארץ מצרים, היא מתכוונת רק לאדם שרצונו
להשתקע שם, ולא באדם הבא לגור באופן זמני. עוד הוסיף הרדב''ז וטען (וכן כתבו בעקבותיו ערוך השולחן (העתיד מלכים עד, טו) והציץ אליעזר (יד, פז)), שלמעשה גם כוונת הרמב''ם הייתה רק לגור באופן זמני במצרים, אליה נגרר בעקבות מסעותיו ותלאותיו. ורק בגלל שמונה בעל כרחו לרופא המלך, ונאלץ להילחם בקראים שגררו רבים מעם ישראל, נשאר באותו המקום.
גם הרב עובדיה (יחוה דעת ג, פא) צידד בשיטה זו, ובעקבות כך וצירופים נוספים שראינו לעיל בדברי הפוסקים, כתב שאין איסור לעיתונאים לנסוע למצרים לסקר את ועידת השלום, מכיוון שכוונתם לחזור ארצה לאחר שיגמרו את עבודתם, וגם אם הם נמצאים שם זמן רב, סוף כל סוף כוונתם לחזור.
גבולות ארץ ישראל
אפשרות נוספת לתרץ את הקושיה, מופיעה בדברי הרב חיים שטיינר ('טובה הארץ' עמ' 52), וכדי להבין את תירוצו יש לפתוח בהקדמה קצרה. כפי שעולה מפסוקי התורה ומחז''ל, גבולות הארץ מתחלקים לשני שטחים שונים: השטח שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, והשטח אותו כבש עם ישראל כאשר עלה ביחד עם עזרא לאחר חורבן בית ראשון, שטח קטן בהרבה.
משום כך ולדוגמא, כיוון שאילת לא נכבשה על ידי עולי עזרא, הפירות שגדלים שם בשנת השמיטה לא קדושים, שכן הקדושה חלה רק במקומות אותם כבש עזרא. לעומת זאת שטחה של אילת כן הובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ולכן ההולך לטייל שם, אינו נחשב כמי שיצא מהארץ (דבר שראינו בעבר (ויגש שנה א') שיש האוסרים).
הגבול הדרום מערבי
בזמן התורה, כיוון שלא היו קווי אורך ורוחב במפה, הגבולות נקבעו באמצעות עזרים טבעיים כמו ים או הר. כפי שכותבת התורה בפרשת לך לך (טו, יח), הגבול הדרום מערבי של הארץ שהובטחה לאברהם, מתוחם על ידי 'נהר מצרים'. בשאלה איזה נהר מדובר נחלקו הפוסקים, מחלוקת שמשליכה על השאלה האם חלק מארץ מצרים, נחשב למעשה בתוך גבולות ארץ ישראל:
א. רבי סעדיה גאון (תרגום במדבר לד, ה) הרדב''ז (ב אלפים, רו) ועוד מספר אחרונים סברו, שכוונת התורה ל'ואדי אל עריש', הנמצא כמה עשרות קילומטרים מתחת לרצועת עזה. הם טענו, שלא ייתכן לומר שכוונת התורה לנהר הנילוס, מכיוון שהוא סמוך למקום בו חיו בני ישראל לפני צאתם ממצרים, ואם כן מדוע צוותה התורה שלא לחזור לשם?! והרי שם ארץ ישראל!
ראייה לשיטתם, הביא האבן ספיר מתוואי השטח, בו כאמור התחשבה התורה כאשר קבעה את גבולות הארץ. המעיין במפה ייווכח, שממפרץ חיפה דרומה הים מתעקל, וכאשר מגיעים לאותו ואדי נפסקת ההתעקלות, ולכן הגיוני שהתורה קבעה את גבול הדרום המערבי שם, ולא בנילוס שנמצא הרבה יותר דרומה לאחר שהשטח מפסיק להתעקל. ובלשון הרדב''ז:
''הרב המזרחי חשב כי נחל מצרים הוא הנילוס, ואין לתפוס עליו, לפי שהוא ז"ל צייר מה שלא ראה. ובלי ספק שהוא טעות מפורסם, שהרי נילוס סמוך למצרים שיצאו משם ישראל כאשר הוא מפורסם בכתובים, ואם הוא גבול ארץ ישראל איך אסור לשכון שם ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה?!''
לפי שיטתם יוצא, שהעיר קהיר בה ישב הרמב''ם, וודאי נמצאת מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ולכן כדי ליישב את ירידתו למצרים יש להסתפק בהסברים שראינו לעיל. מסקנה דומה עולה גם מדברי האבן עזרא (בראשית טו, יח), שעל אף שפירש שכוונת התורה 'בנהר מצרים' לנהר הנילוס, שיטה שנראה להלן שיש אחרונים נוספים שהחזיקו בפירושה, מכל מקום מפרש שהכוונה לחלק מהנהר, שלמעשה משאיר את קהיר מחוץ לגבולות הארץ.
ב. המהריק''ש (ערך לחם אבה''ע קכח) העלה אפשרות שונה לפרש, מה הכוונה "נהר מצרים" המופיע בתורה. הוא פירש, שכאשר הרמב''ם (מלכים ה, ז) כתב שגבול ארץ ישראל מגיע עד נהר מצרים, כוונתו הייתה לחלק העיקרי של נהר הנילוס (ולא לחלק המשני כפי שכתבו הרבה מהראשונים וכמו האבן עזרא שראינו לעיל) - חלק שבזמן הזה חוצה את העיר קהיר לשניים.
הסיבה המרכזית, שבעקבותיה ככל הנראה פירשו רבים מהראשונים שהכוונה לנהר הנילוס היא, שהתורה כותבת "נהר מצרים", ובפשטות נהר הנילוס שייך יותר למצרים מאשר ואדי אל עריש הנמצא יחסית רחוק ממנה. כמו כן, גם היום (וקל וחומר פעם), נהר הנילוס מהווה מקור חיים מרכזי לתושבי מצרים, לכן מסתבר לקרוא דווקא לו 'נהר מצרים'.
לפי פירוש זה ניתן להסביר, מדוע הרמב''ם ושאר היהודים שגרו במצרים לא עבר על איסור התורה לשוב למצרים, שכן ייתכן שהוא ישב בחלק המזרחי של נהר הנילוס, החלק שלפי פירושו של המהריק''ש כלול בתוך ארץ ישראל (אם כי לא בטוח שהדברים נכונים מבחינה היסטורית). וכך הציג את הדברים הרב יום טוב בן אליהו (ליקוטי תשובות סי' ט):
''ואחרי הודיע א-להים אותנו כל זאת, מי שם פה לאמר על הרמב"ם ז"ל שהיה כותב העובר בכל יום ג' לאוין, מאחר שהוא כתב שמצרים האסורה היא דווקא אותה שהיא מן הים הגדול ועד המערב, וחזי מאן גברא רבא מסהיד עליה (= וראו מי האדם הגדול שמעיד עליו), הרב מהריק"ש ז"ל, שהוכיח כן מלשון הרמב"ם, ודבריו בהירין כשמש בצהרים.''
עם זאת יש להעיר, שבזמן הזה גם לדעת הרמב''ם על פי המהריק''ש בוודאי ישנם חלקים בקהיר שיש איסור ללכת אליהם (אלא אם כן מסתמכים על הטעמים שראינו לעיל), כיוון שהעיר גדלה והתרחבה, וחלקים ממנה נמצאים גם מערבית לנהר הנילוס, מקום שגם לשיטתו נמצא מחוץ לגבולות ארץ ישראל שהובטחה לאברהם אבינו.
שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו
[1] בניגוד ליראים והסמ''ג, בספר כפתור ופרח (פרק ה) כתב שהאיסור קיים דווקא כאשר הולכים באותה הדרך שהלכו בני ישראל בפועל, דהיינו דרך ים סוף (ויש שכתבו אף דרך ארבעים ושניים מסעות). אך מעבר לכך שראינו שיש פסוק האוסר כל ישיבה במצרים, כאמור מדברי הרמב''ם משמע שהאיסור כרוך בעצם הישיבה ולא בדרך בה הולכים אליה, כך שמכל מקום את מעשיו אין זה מיישב.
[2]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף? מוזמן במייל: tora2338@gmail.com
