ברכה על הרואה נס שנעשה לכל ישראל - או"ח סימן רי"ח סעיף א

לשון המחבר בשו"ע (בהוספות מדברי לוח ברכת הנהנין להרב בעל התניא) עם הערות:​

הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון: מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שבקש עוג לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק וחומת יריחו מברך: שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. ובין ברכה זו ובין שאר ברכות הראייה הרי הם כשאר ברכות וכולם בהזכרת שם ומלכות, ואם דילג שם ומלכות לא יצא ידי חובתו וחייב לחזור ולברך (לבה"נ פי"ב ה"ד):

הרואה מקום:​

נסתפקתי אם רואה אותם מרחוק, או ע"י מטוס וכדומה אם מחיוב לברך. והנה איתא במג"א (סק"א) דעל נס שלו אפילו אינו ניכר מתוך הנס מברך, אבל על נס של רבים צריך ליהות ניכר הנס. ולכאורה צריך עיון הלוא פסקינן (ס"ד) דעל נס של יחיד מברכין כל יוצאי חלציו עד סוף כל הדורות וא"כ לכל אחד מישראל יהיה מקרי מקום הים סוף כנס של יחיד, ועכ"פ לא גרע מנס של יחיד, ולמה אין יכולין לברך אם אינו ניכר.

והנראה בזה כי נס שנעשה לכל ישראל קבעוהו להברכה "ברכת הראייה" וצריך דוקא לראותו, וע"כ צריך להיות ניכר, אבל נס של יחיד, מברך על המקום דוקא, ואין צריך לראותו, רק צריך להיות על המקום [ואולי צריך לראות מקום הנס, אבל ענין הנס בודאי שאין צריך לראות], ולפי"ז אפשר לחלק כי בנס דרבים מברך אפילו אם רואה מרחוק, אבל בנס דיחיד בודאי צריך להגיע ממש על המקום ולברך שם.

ועיין בלבוש שכתב לגבי נסים אלו "כשיגיע לשם ורואה אותם" הרי ברור כי סבירא ליה דגם בניסים דרבים צריך להגיע אל המקום ממש, ולא סגי ברואה בלבד, ועל כרחך צריך לומר כי סבירא ליה דהגם שהוא גם ברכת הראיה [ולכן צריך להיות ניכר], מכל מקום לא גרע מברכת נסים דיחיד שצריך להגיע אל המקום [דלולא כן אין אנו יכולין להחמיר יותר על היחיד, כי גם חיובא דיחיד למידין מרבים, כי עיקר הלימוד הלא מברכת יתרו].

ומה שכתבנו כי בברכת היחיד צריך להגיע ממש אל המקום ולא סגי בראיה, כן מבואר להדיא בשו"ת מהריט"ץ (ח"א סימן פ"ז ומובא בקיצור בשערי תשובה) ולמד כן ממדרש המספר שבחזרה מלויית יעקב אבינו ע"ה עברו מקום הבור שהפילו לשם יוסף הצדיק וניצל, והלך יוסף אצל הבור, לברך ברכת שעשה לי נס במקום הזה, הרי דראיית מרחוק לא סגי עיי"ש.

אמנם אחר רואי ניחמתי, דאם ניכר הנס, א"כ גם מרחוק רואין ונתפלאין ומברכין, אבל כשאין ניכר אז צריך דוקא להגיע אל המקום ממש, כי מרחוק אין שייך להתפעל, כי אין הוא על מקום הנס, וגם אין רואה כלום, ולכן הלך יוסף צדיקיא למקום הבור ממש, ואין ראיה לכשניכר הנס, אך מכל מקום מהלבוש יש עדיין ראיה כי צריך גם להגיע אל המקום כי הרי הוא כתב כן על המקומות הניכרין. למעשה נראה כי צריך להגיע ממש וכהמריט"ץ והלבוש.

ויש לעיין אם סומא יכול לברך או צריך דוקא לראותו, וצריך עיון. ועכשיו ראיתי בספר ברכת הניסים שיש לו אריכות מזה ומביא מהבעל התניא ז"ל בלוח ברכת הנהנין (פי"ב אות ט') שכתב להדיא שכל ברכת הראיה שאינה של הנאה רק ליתן שבח והודאה להשי"ת גם סומא מברך. וכן הביא מהתורת חיים (סי' רכ"ד סק"י) ששפיר יוכל לברך, ודבריהם אין צריך סמכה, והגם שמביא שם מהמקור חיים (סי' רכ"ד) שחולק ע"ז וגם הברכי יוסף חולק, מכל מקום הסומא שרוצה לברך, יש לו על מי לסמוך ולברך.

מקום:​

יש להסתפק מהו גדר של רואה "מקום", כגון הטס במטוס, ונשבר באמצא הדרך, וניצל בדרך נס, שהמטוס הגיע בנהר בשלום, כמו שאירע כבר לעולמים בס"ד, מהו "מקום" הנס, אם באויר השמים, או במקום שבנהר ששם המטוס נחה, או אפשר כל מקום שימצא המטוס, כגון שיניחנה במאזיאם, או במקום אחר, אם המטוס נחשב כמקום הנס ויוכל לברך כל פעם שרואה המטוס, אפילו אינו מונח במקום הנס, או דלמא שצריך להיות דוקא על קרקע עולם ששם נעשה הנס. והנה בסנהדרין (צו.) ובילקוט (שמעוני בשלח רמז רנו) משמע שהיו בימי חז"ל תיבת נח, והיו יודעים מקומם, ואפילו הכי לא מצינו שחייבו אותנו לברך, ולכאורה אפ"ל הטעם משום שאינו מונח כהיום על מקום הנס היינו הר הררט, או שאר מקומות שהיו שט בשעת המבול, ולכן לא תיקנו לברך עליו, כי אין הברכה נתקנה רק ברואה את "המקום" וזה לאו מקום נחשב.

אך יש לדחותה, כי אין אנו מברכים על תיבת נח, הגם שזה נקרא מקום הנס, מחמת כי הנס לא נעשה מפאת שהיתה על הר הררט, רק מחמת עצמו, ולפי"ז כל פעם שרואים את התיבה היו צריכים לברך.

אך מעיקר הדין נראה, כי אין להוכיח ממה שאין מברכין על התיבה, דהנה איתא בס"ח הרואה אשתו של לוט מברך שתים: עליה אומר בא"י אמ"ה דיין האמת ועל לוט אומר בא"י אמ"ה זוכר הצדיקים, והקשה במשנ"ב (שעה"צ סקכ"ב) למה מברכין על אשת לוט הלא בודאי לא היתה ישראלית ואין מברכין ברכה זו רק על ישראל, ותירץ כי איה"נ לא מברכין עליה, רק מצערינין על זכותא דאברהם שלא הועיל להצילה מן המהפיכה ונענשה. וגם על לוט כתב שם המשנ"ב שאין מברכין על לוט, רק על מקום הנציב מלח ששם ידענא שזכר השי"ת את אברהם והציל את לוט בזכותו. ולפי"ז יוצא כי אין לברך כלל על הצלת נח, הגם שאנו מזרעו, כי לא נתקנה ברכה זו רק על הנסים שעשה השי"ת עם אבותינו מחמת אהבתו אל עם ישראל, ולא מחמת קיום העולם, ולפי"ז נראה ג"כ שאין הגר מברך על הנסים שנעשה לאבותיו שאינם ישראל הם.

אך בלבוש כן כתב שלוט ניצל בזכותו, כי זכר ה' את הצדיקים היינו לוט שהיה צדיק, וכן כתב רש"י בחומש שלוט ניצל מחמת צדקתו שלא גילה למצרים ששרי מונח בתיבה, ולפי"ז מצינו שמברכין גם על הצלה צדיק אפילו אינו מזרע ישראל, אך י"ל הטעם כי מכיון שנכתב בספר תורה, אנו מציוון להאמין בה, וזה חלק מסיפור התייסדות הכלל ישראל, ולכן שייך ליתן הודאה על נס שהתורה כתב שזכר את צדקתו. ולפי"ז יש לברך גם על ראיית תיבת נח [ומדאין מזכירין זאת הפוסקים יש לומר כי אין התיבה על מקום הנס, ולכן לא שייך לברך מטעם רואה מקום הנס, ונפשט ספיקינו הנ"ל, כי צריך לראות דוקא מקום שנעשה שם הנס, והתיבה לא נחשב כמקום הנס] אך גר לא יוכל לברך על נס אבותיו המינים, כי אין שייך הטעם שהם חלק מן התורה שלנו.

שנעשו בו:​

בדין אם צריך ליהות ניכר המקום. עיין ברש"י שמה שמברכין על מעברות הים והירדן היינו המקום שעברו שם ישראל, ולפי זה קצת משמע שיש היכר היכן עברו, ולא כל מקום בים יוכל לברך, אבל יש לדחות כי אינו ניכר, רק ידוע היכן עברו, ועיקר הכוונה היא שבשאר מקומות אין יכולין לברך. ועיין תוס' (נד: ד"ה אבני) שמקודם דן שיכול לברך במקום שעבר שם סנחרוב כי ידוע המקום סביב ירושלים, ומזה יוכל ללמוד כי אין צריך ליהות "ניכר" המקום רק "ידוע" המקום סגי, אך כל הפוסקים השמיטו דין זה לברך על מקום סביב ירושלים והוא כפי מסקנת התוספות כי לא סגי אם אין הנס ידוע על פי המקום, והיינו שאינו ניכר, אבל אותם שנעשה להם הנס יכולין לברך אם ידוע מקום הנס אף על פי שאינו ניכר על פי המקום, וכן אותו אדם עצמו שנעשה נס עמו יוכל לברך אפילו שאינו ניכר עכתו"ד התוספות. ולפי זה בנס שנעשה לכל ישראל נחשב כל אחד כאותם שנעשה להם הנס ע"כ אם ידוע המקום יוכל לברך אפילו אינו ניכר, ולפי זה כל הני מקומות אין צריך להיות "ניכר" הנס על פי המקום, רק העיקר הוא שיהיה "ידוע" המקום. אבל לאמיתות הדבר משמע ממגן אברהם ותוספות ומרדכי כי כל הני מקומות ניכרין הן על פי המקום, וזה חידוש גדול, וראיתי פוסקים שמבארים שבמעברות הים והירדן לא ניכר הדבר בעצם, אלא כשרואין הים מיד נזכרין מהנס.

מברך שעשה:​

בגמרא ילפינן לה מברכת יתרו שבירך – אחר שסיפר לו חתנו משה את תוקף הנס – ברוך ה' אשר היצל וגו' הרי מזה דמברכין על הנס. והנה הגם שגם שכל כלל ישראל שבחו והודו לשמו בשירת הים לא למידין ממנה שמברכין על הנס כי מבואר (במשנה ברורה) שבשעת הנס גופא אין מברכין, ולפי זה בודאי ששירת הים לא היתה בגדר ברכת הנס, רק בגדר ברכת הגומל שזה מברכין אפילו בשעת ההצלה גופא, רק יתרו הוא היתה הראשון שראה את כלל ישראל אחר הנס, וזה הוי כראיית מקום הנס, לכן שפיר ילפינן מיניה עצם הדין שמברכין על הנס, אבל כלל ישראל לא היו יכולין לברך אח"כ כי לא עבר שלשים יום מראייה ראשונה כי כל רגע ראהו את כל כלל ישראל. ולפי זה יש לומר כי מאחר שירד משה ממרום אחר ככלות הארבעים יום היה צריך לברך ברכת שעשה לי נס, אבל יש לומר כי כיון שראה את עצמו ומזה לא היה הפסק שלשים יום, לא יוכל לברך רק אם ראה את המקום גופא, ואין להקשות דא"כ כל יחיד האיך מברך על ראיית מקום הנס, הרי לא עבר ל' יום מראיית את עצמו, די"ל כי כמו שרואה רבו ומברך על הנס, ואח"כ ראה המקום שגם כן מברך אף על פי שלא עבר יום שלם, כי זה ב' חיובים, והביאור לזה י"ל על פי מה שכתב במגן אברהם (סק"ה) שעל הרעמים וזעות מברך בכל פעם ש"אינו רואה אותו הדבר בעצמו", ולפי זה יש לומר דכל שינוי מחייב ברכה לעצמו.

שעשה נסים:​

יש לעיין למה תיקנו נוסח הברכה בלשון רבים, הלוא רואה רק נס אחת שעשה הקב"ה לישראל והו"ל לברך שעשה נס לאבותינו במקום הזה, ויש לומר על פי מה שמבואר בס"ה שמי שנעשה לו ניסים הרבה צריך לכלול בברכתו כל הניסים, אבל בנס דרבים אין כוללם, וצריך ביאור הטעם למה שונה הדין דרבים, ויש לומר כי אם יכלול כל הנסים שנעשו להרבים הזמן כלה והם לא יוכלו, אבל מכל מקום מדצריך היחיד לכלול כל הנסים שנעשה עמו הרי למידין שבעצם יש ענין להזכיר שאר הניסים בשעת הברכה, לכן רמזו בברכת הניסים בלשון רבים, להזכיר כי בעצם נעשו לאבותינו הרבה ניסים רק אי אפשר לפורטם כי רבים הם.

כשאר ברכות:​

מהו גדר ברכה זו ועל מה אדניה נטבעו. ברכה זו לא נתקנה אלא להביעה רגשת לבבו, והתפעלות נפשו על נפלאות השי"ת (על פי הדרישה אות א').

בהזכרת שם ומלכות:​

ולכאורה יש להקשות כי כל עיקר החיוב שמברכין על הנסים למידין מברכת יתרו ושם לא נזכר שם ומלכות, וצריך לומר, כי מיתרו לא למידין רק עצם הדין שצריך לברך על הניסים, אבל נוסחת הברכה הוא מטבע שטבעו חכמים לפי רוחב בינתם ודעתם, והם חידשו, כי לא סגי לברך כברכת יתרו רק צריך להזכיר גם שם ומלכות [ואולי הראב"ד שמביא הטור שס"ל שאין צריך להזכיר שם ומלכות למד ישר מברכת יתרו].