כמה מכוערת היא המחלוקת!

כמה קשה מכוערת וסוערת היא המחלוקת וכמה רך שליו וענוג הוא השלום.

ליבת המחלוקת לא פורצת בין רגע, היא עוברת תהליך הדרגתי מתמשך ומתפתח עם נקודות יציאה רבות, וככל שממשיכים לעסוק ולהפוך בה- או אז היא מתפרצת כהר געש, מוחקת גבולות ושואבת פנימה את בעליה, והשלכותיה המסוכנות הם מעבר למה ששיער 'החולק' בראשית דרכו... אז צא החוצה בן אדם, כבר בנקודת היציאה הראשונה...

ארבעה הדגשים מהותיים בעניין המחלוקת.

א. כגודל 'הלשם שמיים' שמעורב בה, כך גובה להבותיה.

ב. אם בראשיתה היא פרצה בגלל סיבה עקרונית, אבל אט אט לאחר שנעשה שנאה ופרוד אין לה נימוק הגיוני, והרי היא כאש בוערת ומתלקחת שאינה תלויה בדבר מה, שהרי לא בסיבה התלויה בדבר שכל שבטל הדבר בטלה הסיבה, אלא תלויה היא בעצמה, והרי כעת המחלוקת היא עצמה הסיבה... ויוסיפו לחלוק מחמת "כח החולק"....

ג. בהמשך לאמור: וכיון שתלויה היא בעצמה, כעת כבר נשכחה הסיבה הראשונה ולא זוכרים את העילה שבגינה היא פרצה ..

ד. המחלוקת מעבירה אדם על שיקול דעתו, עד כדי כך שיהיה מוכן להזיק לעצמו, ובלבד שיגרום נזק ליריבו.


להבנת הנקודה הראשונה נציע את דברי השל"ה (שער האותיות אות א' מחלוקת) שכתב לפרש מה רומזים האותיות - מ, ח, ל, ו, ק, ת? "תחילת המחלוקת הוא באות מ', סגורה מכל איבריה, פתח קטן למטה, הכניסה היא פתח קטן, אשנב קטן, אח"כ האדם נכנס פנימה, עוברים מה-מ' ל-ח' הפתח מתרחב ומלוא רוחבו - ח', השלב הבא אש המחלוקת מתלהבת עד למעלה וזהו האות ל', האות הגבוהה ביותר, אחרי כן היא יורדת עד התהומות וזהו האות ק' יש לה רגל שיורדת למטה, ואז נמשכת המחלוקת זמן רב כי יש לה שתי רגליים, כמו האות ת', לת' יש גם תוספת שתעמוד הרבה יותר טוב מאשר ה-ח', ומה עם ה-ו? מוסיף השל"ה, והאות ו' באמצע זוהי משענת המטה, זוהי משענת המטה המחזיקה את המחלוקת. ואין האדם יודע שה-ו' היא משענת המטה, משענת של מטה רצוץ. אבל לימים המטה הזה ה-ו', ונוסיף ה-ו' של שם הויה "למען שמך" הוא מחזיק במחלוקת, הוא מקיים אותה.

הסבא מקלם מוסיף ביאור בדברי השל"ה "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים", כשהל"שם שמים" נכנס לשם, ה- ו' הנז' נכנס לשם, אז סופה להתקיים, זו לא מחלוקת של בעלי עגולס', רבים, מתווכחים עד כדי קטטה ועדיין נשארים חברים, יושבים אחד ליד השני ואוכלים את הפולקה, את הצ'יפס. רבים! לא! אומר הסבא מקלם, "מחלוקת פשוטה שהרקע שלה דברים בעלמא ככל שיהיו" זאת אינה מחלוקת, מחלוקת היא לשם שמים, שהלשם שמים נכנס בטבורה של המחלוקת, סופה להתקיים, הרבה זמן, היא מתקיימת, היא לוחשת, היא שורפת, ולימים ה-ו' הזאת, המטה הזה, שמקיים את המחלוקת, הוא המחזיק אותה, תומך בה, המטה הופך לנחש. המחלוקת משריצה נחשים צפעוניים קטנים, אפילו קוברות רחמנא ליצלן.

המשך חכמה מאשר בפסוקים את הנקודה השניה ומוצא את השלישית.
הנה בשעה שביקשו עבדי אברהם ועבדי לוט להיפרד, זאת משום: "וְלֹא-נָשָׂא אתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו", מדוע? "כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" שואל ה"משך חכמה": מהו כפילות הלשון של "וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו"? הרי כתוב "וְלֹא-נָשָׂא אתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב" - הם היו צריכים שטחי מרעה גדולים ולא היה די לכל אחד ולכך היו צריכים להפרד, אם כך מדוע כופלת התורה, שוב: "וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו"? הרי כבר נאמר!

מסביר ה"משך חכמה" יסוד גדול בהבנת המחלוקת: בתחילה היתה סיבה למחלוקת, שהיה רכושם רב, לא היה מספיק לכולם אז החליטו להתפצל, אם אתה ימינה אז אני שמאלה, אם שמאלה אז אתה ימינה, אבל לבסוף כשיצר המחלוקת פרץ בם, הרי כבר "וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" ללא כל סיבה. כי המחלוקת מביאה פירוד ושנאה גם ללא מניע סיבה תכליתית. הרי שכניסה לתוך המחלוקת מתוך שסובר שטענותיו צודקות, אולם כעבור זמן תשכח עילת הויכוח ויוסיפו לחלוק מחמת "כח החולק"....

ונחתום בנקודה הרביעית שפתחנו -לפיה בעל מחלוקת מוכן לסבול נזק אישי כדי לפגוע במי שחולק עמו - בסיפור שסיפר מרנא ה"חפץ חיים" זצ"ל על סכסוך בין מושל כפר לשכנו. וכדרכם של מחלוקת וריבים, זה התחיל בעניין פעוט והסלים לממדים עצומים עד שהשכן איים לחשוף בפני השלטונות שהמושל ניצל את מעמדו כדי לשחרר צעירים מהכפר מגיוס לצבא תמורת שוחד. אשתו של השכן, ששמעה על כוונתו, הזהירה אותו לא לעשות זאת, שכן גם בנם שוחרר מהצבא בדרך זו, לאחר שהם עצמם שיחדו את המושל... אך הבעל הזועם, שבערה בו אש המחלוקת, השיב לה בכעס: "מוכן אני לסכן את חירותי, את חירותך ואת חירות בננו, ובלבד שאראה את המושל יורד מגדולתו!"...