הנורמה הבסיסית המקובלת בכל העולם, שבכל סיטואציה שאדם או חברה נזקקים להלוואה, עליהם לשלם ריבית - תשלום שנתי/חודשי/יומי, על כל רגע ורגע שהכסף נמצא אצלו למלווה.
ואילו בתורתנו הקדושה הדבר נאסר באיסור חמור כמה פעמים. דברים חמורים מאוד נאמרו על המלווה בריבית, כאילו כפר ביציאת מצרים ובאלוקי ישראל, נכסיו מתמוטטים, אינו קם לתחיית המתים, ועוד דברים.
השאלה הנשאלת בכל בית מדרש שלומדים בו ריבית - מה הבעיה?
יש לי כסף. אינני חייב להלוות אותו לאיש. אני יכול להשתמש בו כרצוני, ואני מוכן להעמיד אותו לרשות אדם אחר רק בתנאי שאקבל תמורה על כך. מה פגום בדרישה הזאת? מדוע עצם קבלת התמורה על ההלוואה היא דבר חמור כל כך?
ואם תאמר שהתורה רצתה שנלווה ליהודים בחינם (וכמו שנצטווינו ב"אם כסף תלוה את עמי"), ולכן אסרה עלינו לדרוש שכר.
ודאי שזה כיוון נכון, אבל עדיין צריך הסבר, הרי אדם שלא מלווה לחבירו כסף לא עובר על שום איסור, אולי הוא מבטל מצוות עשה, אבל אין זה דומה בכלל למלווה בריבית שנאמר עליו כאילו כפר ביצי"מ ובכל התורה כולה, וכותב אין לנו חלק באלוקי ישראל וכו', נכסיו מתמוטטין.
מה יש, אם כן, במעשה של הלוואה בריבית שהופך אותו לחמור כל כך?
נראה לענ"ד שהדבר מתבאר היטב כאשר מתבוננים במציאות הפשוטה של חיי האדם – במושג שנקרא "מעגל העוני" ובלשון חז"ל "בתר עניי אזלא עניותא".
אדם שנולד למשפחה מבוססת מקבל נקודת פתיחה שמאפשרת לו להתקדם. יש לו אפשרות ללמוד מקצוע, להשקיע בעצמו, לפתוח עסק, להשקיע בנכסים ולייצר לעצמו מקורות הכנסה נוספים.
לעומתו, אדם שנולד למשפחה חסרת אמצעים מתחיל את חייו מנקודה אחרת לחלוטין. אין לו את הכסף הנדרש כדי ללמוד מקצוע, אין לו היכולת לפתוח עסק או להשקיע, וגם כאשר הוא מוכשר לא פחות מחברו – פעמים רבות הוא נאלץ להסתפק בעבודה ובמשכורת שמספיקות בקושי לכלכלת הבית.
וכך נוצר פער שהולך וגדל.
האחד, שהתחיל מנקודת פתיחה טובה יותר, יכול להשקיע בעצמו ובכספו – וכספו מייצר עבורו עוד כסף. השני, שאין בידו הון התחלתי, נשאר מאחור, לא משום שהוא פחות מוכשר או פחות ראוי, אלא משום שאין לו את האפשרות להתחיל.
או כאשר נסתכל על הדברים במושגי מאקרו, יש מיליארדי עניים בעולם, ולעומתם יש את אנשי מעמד הביניים ומעלה שחיים ומתפרנסים היטב, לא תמיד ההבדלים ביניהם הם בכישורים, בהרבה מהמקרים העניין הוא ההון ההתחלתי, כי כל אחד יודע שכסף - יוצר כסף, ולכן העשירים שיש להם כסף אם ידעו להשקיע אותו נכון ירוויחו הרבה, ולעומת זאת מי שאין בידו את ההון הראשוני הוא נלחם על חיי היום יום ואין לו פנאי לייצר כסף שיצור כסף, וכך נוצר מצב שהעשירים נעשים עשירים עוד יותר והעניים רק נעשים עניים עוד יותר.
וכאן בדיוק נכנסת ההלוואה.
ההלוואה היא למעשה מתן הזדמנות.
היא מאפשרת לאדם שהתחיל מנקודת פתיחה פחות טובה, או שהגיע למצב של דוחק ועניות – "כי ימוך אחיך" לקבל את האפשרות להרים את עצמו, להשתקם ולצאת ממעגל העוני. לא מתנת חינם, אלא צ'אנס להתרומם ולצאת ממעגל העוני.
אלא שכאן מגיע השיבוש הגדול.
הריבית הופכת את ההלוואה, שאמורה להיות כלי למילוט מן המעגל, לכלי שמעמיק אותו.
נשתמש במשפט של אלברט איינשטיין שאם התעניינתם אי פעם בנושאי השקעות והמסתעף, בוודאי שמעתם אותו יותר מפעם אחת "ריבית דריבית היא הפלא השמיני שבפלאי תבל. מי שמבין אותו - מרוויח המון, ומי שלא - משלם המון".
אולי פעם אחת נתבונן במשפט הזה מהצד השני שלו, מהצד של זה שמשלם.
העני זקוק לכסף דווקא משום שאין לו כסף. הוא זקוק להלוואה כדי לפרנס את משפחתו, ללמוד, להתפתח או להעמיד את עצמו מחדש על רגליו. והריבית אומרת לו: לא די בכך שחסר לך - על עצם העובדה שחסר לך, תשלם עוד, והרבה.
במקום שההלוואה תאפשר לו לעלות - היא עלולה להיות עוד הידרדרות במדרון החלקלק של מעגל העוני.
וכך, במבט רחב, נוצר מצב שבו הכסף זורם דווקא אל מי שכבר יש לו, בעוד מי שחסר לו נדרש לשלם עוד על עצם המחסור שלו.
או מזווית אחרת הריבית היא הגורם שמעביר את הכסף מהעניים אל העשירים, מה שיוצר מצב שהעשירים נעשים עשירים עוד יותר, והעניים נעשים עניים עוד יותר.
וזה עומק הדברים.
הריבית אינה רק תשלום נוסף על כסף. היא עלולה להפוך את נקודת החולשה של האדם למקור נוסף של הכבדה.
ממילא מובן מדוע התורה רואה את איסור הריבית בחומרה כה גדולה.
ונקדים את דברי הרמב"ן על התורה (פר' כי תצא) וזה לשונו "וּבֵאֵר בְּכָאן שֶׁיִּהְיֶה רִבִּית הַנָּכְרִי מֻתָּר, וְלֹא הִזְכִּיר כֵּן בְּגָזֵל וּבִגְנֵבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ גָּזֵל גּוֹי אָסוּר, אֲבָל הָרִבִּית שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה לְדַעַת שְׁנֵיהֶם וּבִרְצוֹנָם לֹא נֶאֱסַר אֶלָּא מִצַּד הָאַחְוָה וְהַחֶסֶד".
מבואר בדבריו שאיסור ריבית הוא מצד האחווה והחסד. ובפשטות כוונתו שמצד האחווה והחסד נצטווינו להלוות ולא לקחת ריבית, אמנם יש לשאול שאם כן למה מי שאינו מלווה בכלל אינו עובר באיסורים חמורים כאלה, וגם יש להעיר שלא מצינו בשום מקום איסור כזה על אדם שאינו עושה חסד.
ישנם שתי נקודות מבט שורשיות על החיים והיחס אל סביבתנו, יש את התפיסה ההישרדותית הבסיסית של האדם, שבה הוא צריך לדאוג לעצמו ולשפר את חייו, "אני קודם לכולם", הצרות של אחרים לא מעניינות אותי. בעולם הכלכלי זה מתורגם לתפיסה שנקראת "קפיטליזם", שבה כל אחד מתמקד ברווחים האישיים שלו ופחות בפיקוח על טובת האחר.
אבל התפיסה האמונית התורנית היא שיהודי צריך להסתכל על כל יהודי כעל אח ולדאוג לו לא פחות מעצמו, כשהשני נופל זה עניין שלך!
מצד כללי המציאות היבשה, השאלה אכן קשה: למה שאדם ילווה את כספו לאחר אם לא יהיה לו משתלם לעשות זאת?
אבל התורה מבקשת מאיתנו להסתכל אחרת.
כשעומד מולך אחיך, אינך יכול להסתכל רק על השאלה - "מה אני מרוויח?"
עליך לראות גם את האדם שמולך – את מצבו, את הקושי שלו ואת העובדה שהכסף שאתה מחזיק בידך עשוי להיות עבורו האפשרות היחידה להרים את עצמו.
וזה אולי אחד היסודות העמוקים של איסור ריבית:
התורה אינה מאפשרת לנו להפוך את חולשתו של אחינו להזדמנות לרווח עבורנו.
אנחנו נדרשים לראות את אחינו שנופל – ולכל הפחות, לא לזרוק אחריו אבן.
נ.ב. בדרך אגב נתייחס למה שבדורות האחרונים גדולי התורה (בהם התרומת הדשן, מהר"ם מקראקא, החכמת אדם, החתם סופר ועוד), שקדו להתיר להלוות בהיתר עסקא שהוא דרך של הערמה.
סיבת הדבר היא מפני שבאותם ימים נוצר מצב שבו לא הלוו כספים או בחרו להלוות לגויים בריבית, מכיון שליהודים א"א להלוות בריבית, וכמו שהלל הזקן תיקן פרוזבול (שהוא גם הערמה על מצות התורה) כדי שלא תנעול דלת בפני לווים, כך ראו חכמי הדור שראוי לתקן היתר עסקא באופן זה.
וכן בזמננו, אף שפשטה מאוד תופעת הגמ"חים, עדיין בהלוואת סכומים גדולים קשה מאוד להשיג ע"י הלוואות ללא ריבית או גמ"ח.
ובנתיב דברינו העניין, משום שניתן לראות באמת גם ע"י הלוואה בריבית מי שידע להשתמש נכון עם הכסף יוכל להתרומם ולצאת ממעגל העוני, ולכן כאשר הברירה היא אם שלא יהיו הלוואות בכלל או שיהיו הלוואות בריבית בדרך היתר העדיפו גדולי הדור את שתינתן אפשרות להלוואה בריבית.
ואמנם שמעתי מהג"ר אשר וייס שליט"א לגבי הלוואה בריביות גבוהות מאוד מעל המקובל במשק ע"י היתר עיסקא, שבוודאי יש להזהיר על עניין זה ויתכן שהנותן עובר על איסור ריבית מכמה טעמים.
ויותר מזה נראה לפי האמור שבוודאי לא בשביל זה שקדו גדו"י למצוא מקום להתיר כיון שככל הנראה שהכסף לא ישמש לו ליציאה ממעגל העוני אלא להעמקת הנפילה שלו.
ואילו בתורתנו הקדושה הדבר נאסר באיסור חמור כמה פעמים. דברים חמורים מאוד נאמרו על המלווה בריבית, כאילו כפר ביציאת מצרים ובאלוקי ישראל, נכסיו מתמוטטים, אינו קם לתחיית המתים, ועוד דברים.
השאלה הנשאלת בכל בית מדרש שלומדים בו ריבית - מה הבעיה?
יש לי כסף. אינני חייב להלוות אותו לאיש. אני יכול להשתמש בו כרצוני, ואני מוכן להעמיד אותו לרשות אדם אחר רק בתנאי שאקבל תמורה על כך. מה פגום בדרישה הזאת? מדוע עצם קבלת התמורה על ההלוואה היא דבר חמור כל כך?
ואם תאמר שהתורה רצתה שנלווה ליהודים בחינם (וכמו שנצטווינו ב"אם כסף תלוה את עמי"), ולכן אסרה עלינו לדרוש שכר.
ודאי שזה כיוון נכון, אבל עדיין צריך הסבר, הרי אדם שלא מלווה לחבירו כסף לא עובר על שום איסור, אולי הוא מבטל מצוות עשה, אבל אין זה דומה בכלל למלווה בריבית שנאמר עליו כאילו כפר ביצי"מ ובכל התורה כולה, וכותב אין לנו חלק באלוקי ישראל וכו', נכסיו מתמוטטין.
מה יש, אם כן, במעשה של הלוואה בריבית שהופך אותו לחמור כל כך?
נראה לענ"ד שהדבר מתבאר היטב כאשר מתבוננים במציאות הפשוטה של חיי האדם – במושג שנקרא "מעגל העוני" ובלשון חז"ל "בתר עניי אזלא עניותא".
אדם שנולד למשפחה מבוססת מקבל נקודת פתיחה שמאפשרת לו להתקדם. יש לו אפשרות ללמוד מקצוע, להשקיע בעצמו, לפתוח עסק, להשקיע בנכסים ולייצר לעצמו מקורות הכנסה נוספים.
לעומתו, אדם שנולד למשפחה חסרת אמצעים מתחיל את חייו מנקודה אחרת לחלוטין. אין לו את הכסף הנדרש כדי ללמוד מקצוע, אין לו היכולת לפתוח עסק או להשקיע, וגם כאשר הוא מוכשר לא פחות מחברו – פעמים רבות הוא נאלץ להסתפק בעבודה ובמשכורת שמספיקות בקושי לכלכלת הבית.
וכך נוצר פער שהולך וגדל.
האחד, שהתחיל מנקודת פתיחה טובה יותר, יכול להשקיע בעצמו ובכספו – וכספו מייצר עבורו עוד כסף. השני, שאין בידו הון התחלתי, נשאר מאחור, לא משום שהוא פחות מוכשר או פחות ראוי, אלא משום שאין לו את האפשרות להתחיל.
או כאשר נסתכל על הדברים במושגי מאקרו, יש מיליארדי עניים בעולם, ולעומתם יש את אנשי מעמד הביניים ומעלה שחיים ומתפרנסים היטב, לא תמיד ההבדלים ביניהם הם בכישורים, בהרבה מהמקרים העניין הוא ההון ההתחלתי, כי כל אחד יודע שכסף - יוצר כסף, ולכן העשירים שיש להם כסף אם ידעו להשקיע אותו נכון ירוויחו הרבה, ולעומת זאת מי שאין בידו את ההון הראשוני הוא נלחם על חיי היום יום ואין לו פנאי לייצר כסף שיצור כסף, וכך נוצר מצב שהעשירים נעשים עשירים עוד יותר והעניים רק נעשים עניים עוד יותר.
וכאן בדיוק נכנסת ההלוואה.
ההלוואה היא למעשה מתן הזדמנות.
היא מאפשרת לאדם שהתחיל מנקודת פתיחה פחות טובה, או שהגיע למצב של דוחק ועניות – "כי ימוך אחיך" לקבל את האפשרות להרים את עצמו, להשתקם ולצאת ממעגל העוני. לא מתנת חינם, אלא צ'אנס להתרומם ולצאת ממעגל העוני.
אלא שכאן מגיע השיבוש הגדול.
הריבית הופכת את ההלוואה, שאמורה להיות כלי למילוט מן המעגל, לכלי שמעמיק אותו.
נשתמש במשפט של אלברט איינשטיין שאם התעניינתם אי פעם בנושאי השקעות והמסתעף, בוודאי שמעתם אותו יותר מפעם אחת "ריבית דריבית היא הפלא השמיני שבפלאי תבל. מי שמבין אותו - מרוויח המון, ומי שלא - משלם המון".
אולי פעם אחת נתבונן במשפט הזה מהצד השני שלו, מהצד של זה שמשלם.
העני זקוק לכסף דווקא משום שאין לו כסף. הוא זקוק להלוואה כדי לפרנס את משפחתו, ללמוד, להתפתח או להעמיד את עצמו מחדש על רגליו. והריבית אומרת לו: לא די בכך שחסר לך - על עצם העובדה שחסר לך, תשלם עוד, והרבה.
במקום שההלוואה תאפשר לו לעלות - היא עלולה להיות עוד הידרדרות במדרון החלקלק של מעגל העוני.
וכך, במבט רחב, נוצר מצב שבו הכסף זורם דווקא אל מי שכבר יש לו, בעוד מי שחסר לו נדרש לשלם עוד על עצם המחסור שלו.
או מזווית אחרת הריבית היא הגורם שמעביר את הכסף מהעניים אל העשירים, מה שיוצר מצב שהעשירים נעשים עשירים עוד יותר, והעניים נעשים עניים עוד יותר.
וזה עומק הדברים.
הריבית אינה רק תשלום נוסף על כסף. היא עלולה להפוך את נקודת החולשה של האדם למקור נוסף של הכבדה.
ממילא מובן מדוע התורה רואה את איסור הריבית בחומרה כה גדולה.
ונקדים את דברי הרמב"ן על התורה (פר' כי תצא) וזה לשונו "וּבֵאֵר בְּכָאן שֶׁיִּהְיֶה רִבִּית הַנָּכְרִי מֻתָּר, וְלֹא הִזְכִּיר כֵּן בְּגָזֵל וּבִגְנֵבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ גָּזֵל גּוֹי אָסוּר, אֲבָל הָרִבִּית שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה לְדַעַת שְׁנֵיהֶם וּבִרְצוֹנָם לֹא נֶאֱסַר אֶלָּא מִצַּד הָאַחְוָה וְהַחֶסֶד".
מבואר בדבריו שאיסור ריבית הוא מצד האחווה והחסד. ובפשטות כוונתו שמצד האחווה והחסד נצטווינו להלוות ולא לקחת ריבית, אמנם יש לשאול שאם כן למה מי שאינו מלווה בכלל אינו עובר באיסורים חמורים כאלה, וגם יש להעיר שלא מצינו בשום מקום איסור כזה על אדם שאינו עושה חסד.
ישנם שתי נקודות מבט שורשיות על החיים והיחס אל סביבתנו, יש את התפיסה ההישרדותית הבסיסית של האדם, שבה הוא צריך לדאוג לעצמו ולשפר את חייו, "אני קודם לכולם", הצרות של אחרים לא מעניינות אותי. בעולם הכלכלי זה מתורגם לתפיסה שנקראת "קפיטליזם", שבה כל אחד מתמקד ברווחים האישיים שלו ופחות בפיקוח על טובת האחר.
אבל התפיסה האמונית התורנית היא שיהודי צריך להסתכל על כל יהודי כעל אח ולדאוג לו לא פחות מעצמו, כשהשני נופל זה עניין שלך!
מצד כללי המציאות היבשה, השאלה אכן קשה: למה שאדם ילווה את כספו לאחר אם לא יהיה לו משתלם לעשות זאת?
אבל התורה מבקשת מאיתנו להסתכל אחרת.
כשעומד מולך אחיך, אינך יכול להסתכל רק על השאלה - "מה אני מרוויח?"
עליך לראות גם את האדם שמולך – את מצבו, את הקושי שלו ואת העובדה שהכסף שאתה מחזיק בידך עשוי להיות עבורו האפשרות היחידה להרים את עצמו.
וזה אולי אחד היסודות העמוקים של איסור ריבית:
התורה אינה מאפשרת לנו להפוך את חולשתו של אחינו להזדמנות לרווח עבורנו.
אנחנו נדרשים לראות את אחינו שנופל – ולכל הפחות, לא לזרוק אחריו אבן.
נ.ב. בדרך אגב נתייחס למה שבדורות האחרונים גדולי התורה (בהם התרומת הדשן, מהר"ם מקראקא, החכמת אדם, החתם סופר ועוד), שקדו להתיר להלוות בהיתר עסקא שהוא דרך של הערמה.
סיבת הדבר היא מפני שבאותם ימים נוצר מצב שבו לא הלוו כספים או בחרו להלוות לגויים בריבית, מכיון שליהודים א"א להלוות בריבית, וכמו שהלל הזקן תיקן פרוזבול (שהוא גם הערמה על מצות התורה) כדי שלא תנעול דלת בפני לווים, כך ראו חכמי הדור שראוי לתקן היתר עסקא באופן זה.
וכן בזמננו, אף שפשטה מאוד תופעת הגמ"חים, עדיין בהלוואת סכומים גדולים קשה מאוד להשיג ע"י הלוואות ללא ריבית או גמ"ח.
ובנתיב דברינו העניין, משום שניתן לראות באמת גם ע"י הלוואה בריבית מי שידע להשתמש נכון עם הכסף יוכל להתרומם ולצאת ממעגל העוני, ולכן כאשר הברירה היא אם שלא יהיו הלוואות בכלל או שיהיו הלוואות בריבית בדרך היתר העדיפו גדולי הדור את שתינתן אפשרות להלוואה בריבית.
ואמנם שמעתי מהג"ר אשר וייס שליט"א לגבי הלוואה בריביות גבוהות מאוד מעל המקובל במשק ע"י היתר עיסקא, שבוודאי יש להזהיר על עניין זה ויתכן שהנותן עובר על איסור ריבית מכמה טעמים.
ויותר מזה נראה לפי האמור שבוודאי לא בשביל זה שקדו גדו"י למצוא מקום להתיר כיון שככל הנראה שהכסף לא ישמש לו ליציאה ממעגל העוני אלא להעמקת הנפילה שלו.
