נעוץ ברישא דפרשת ניצבים (וע' תוס' מגילה לא: ובטו"ר או"ח תכח תיז ועוד)
"למען ספות הרוה את הצמאה"
בסנהדרין עו: דרשוה על המחזיר אבידה לגוי, שעל זה הפסוק ממשיך לא יאבה ה' סלוח לו. ורש"י שם פירש, שזה מגלה כי אינו חפץ באמת לעשות רצון ה', כי בין כה מחזיר (ועד כמה עוון זה חמור, ע' בתוס' כתובות טו: ד"ה להחזיר). וזהו כיסוד רש"י עצמו בסנהדרין צ. דלקמן. ואכן, רק מה שהוא לשם שמים במאה אחוז, יש לו קיום יציב, ונביא כמה ראיות לכך בקצרה ממש. והנה, הרמב"ם (בדמאי פ"ב מ"ג) כתב, שרק הת"ח נקראו חברים, משום שכל חיבורם הוא לשמה. והיינו שחבר הוא חיבור, ושם "חיבור" – אמיתי – רק אצל ת"ח. וזה ההסבר במשנה באבות שכל אהבה שהיא תלויה בדבר וכו'. וידוע הרמב"ם בסוף מכות במשנת רבי חנינא בן עקשיא, שריבוי המצוות בא בשביל שיעשה לשמה שבה יזכה לחיי העוה"ב. ע"ש. ולכן הרמב"ם עצמו (בברכות ספ"ב מ"ח) בטעם רשב"ג שחתן לא יקרא ק"ש בלילה הראשון – "כי כשיקרא, יביטו אליו בני אדם בעין הדור וכבוד, וכשהוא מדקדק במצוות, ואפשר שיהיה מעשהו לפנים, ולא לשם שמים", ומה שכתב שאין הלכה כך, משום שסוף סוף אין להמנע ממצוה גמורה, משום ש"אפשר" שיהיה מעשהו לפנים. ועוד, שאחרי שכבר יקראו חלק מהחתנים כבר לא שייך בזה יוהרא, וכמ"ש הב"י (או"ח סי' כד). וע"ע פני יהושע (כתובות קיא.) שכל המעלות שנאמרו על ארץ ישראל, שייכות רק במי שמתכוון לשם המצוה. ועיין בר"ן קידושין (ז: מדפי הרי"ף) על מי שלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו, לא יחזיר לבניו, ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו, והני מילי כשהורתו ולידתו שלא בקדושה. והקשה למה קשה להם אם הוא רוצה ליזוק בנכסיו, אע"פ שאינו חייב ולפיכך פירש"י ז"ל, שאין חכמים מחזיקין לו טובה, לפי שלא הצריכוהו חכמים לכך. אבל אין משמעות הלשון כן בכל מקום, אלא לומר שעושה שלא כהוגן, וכדאמרי' (ב"ק צד:) גבי גזלנין ומלוי בריבית שהחזירו, אין מקבלין מהם, וכל המקבל מהם, אין רוח חכמים נוחה הימנו, כלומר, משום דממנעי ולא עבדי תשובה. ואמרינן נמי (ב"מ מח.) הנושא ונותן בדברים לא קנה, וכל החוזר בו, אין רוח חכמים נוחה הימנו, והיינו משום דאיכא חסרון אמנה, והכא נמי ה"ק שאין רוחן של חכמים נוחה הימנו, לפי שמשוה אותו לישראל, וכדאמרינן בסנה' וכו'. עכ"ד.
וכיו"ב כתב רש"י בהושע (א, ד) על מה שיהוא הרג את אחאב על כך שעבד ע"ז בדבר ה', ואעפ"כ נענש על כך, משום שאף הוא עצמו אחר זמן עבד ע"ז, ולכן נחשב לו שהרג דם נקי. ע"ש. ובזה יובן מ"ש רש"י בסנה' צ. שמי שלא מאמין שתחיית המתים "כתובה בתורה", אפי' הוא אין לו חלק לעוה"ב. וכעי"ז כתב הרמב"ם (בספ"ח ממלכים הי"א) שכל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן וכו', והוא ש"יקבל אותן" ו"יעשה אותן", מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. והכס"מ שם כתב, שהוא מסברא דנפשיה, וי"ל שמקורו מסנה' הנ"ל, על למען ספות הרוה את הצמאה לפי' רש"י. ודו"ק. וע' חגיגה (ה:) שכל הלומד יום אחד בשנה לשמה, מעלה עליו שלמד כל השנה, כי עשה כפי יכולתו. והמליץ על זה הפלא יועץ (ערך חול המועד) כי אקח מועד – אם תלמד אז – אני מישרים אשפוט, לכל השנה, לגלגל לך שכר. ובנימוקי יוסף כתב על מי שתיקן אפילו אות אחת בספר תורה, שמעלה עליו כאילו כתבו, משום שיש למידת הרחמים ללמד זכות ולומר, כמו שתיקן זה, כך אם היה מוצא טעויות רבות היה מתקן אותם. ע"כ. (והובא בב"י יו"ד רס"י ער). וכעי"ז כ' הט"ז ביו"ד (סי' שדמ סק"א) שיש להוסיף מעט על שבחי הנפטר בכל הספד, ואין בזה שקר שכשם עשה אותם דברים מעט, כן היה ממשיך לעשות עוד. ע"כ. וע"ע תוס' שבועות (יג.) "לא קראו מקרא קודש", פירש ר"ת, שאינו שובת מחמת קדושת היום, אלא מחמת שמתעצל לעשות בו מלאכה. וזה סוד תרגום יונתן (שמות יב, יח) לאכול חמץ ישר בצאת הפסח. וכמנהג הגר"א (מעשה רב סי' קפה). ויתכן שזו היתה גם כוונת רב נחמן (בפסחים ל.), שהיה אומר לתלמידיו מיד בצאת הפסח שיקנו חמץ מן הנכרים. והיינו שאם ממשיך לאכול מצה – אין דגש על פרישתו מן החמץ.
אמר יש קונה עולמו כל הנ"ל נמסר מידיד שנתן לי להעביר לכאן (ובתחילה רצה שיהיה בעילום שם ויתייחס על שמי),
וכעת הורה לי להוסיף ולמחוק ולהשמיט מעט, ועשיתי כמצוותו... ואמר לכתוב רוח השורות האחרונות.
יש"כ לכולם. עכ"ד.
"למען ספות הרוה את הצמאה"
בסנהדרין עו: דרשוה על המחזיר אבידה לגוי, שעל זה הפסוק ממשיך לא יאבה ה' סלוח לו. ורש"י שם פירש, שזה מגלה כי אינו חפץ באמת לעשות רצון ה', כי בין כה מחזיר (ועד כמה עוון זה חמור, ע' בתוס' כתובות טו: ד"ה להחזיר). וזהו כיסוד רש"י עצמו בסנהדרין צ. דלקמן. ואכן, רק מה שהוא לשם שמים במאה אחוז, יש לו קיום יציב, ונביא כמה ראיות לכך בקצרה ממש. והנה, הרמב"ם (בדמאי פ"ב מ"ג) כתב, שרק הת"ח נקראו חברים, משום שכל חיבורם הוא לשמה. והיינו שחבר הוא חיבור, ושם "חיבור" – אמיתי – רק אצל ת"ח. וזה ההסבר במשנה באבות שכל אהבה שהיא תלויה בדבר וכו'. וידוע הרמב"ם בסוף מכות במשנת רבי חנינא בן עקשיא, שריבוי המצוות בא בשביל שיעשה לשמה שבה יזכה לחיי העוה"ב. ע"ש. ולכן הרמב"ם עצמו (בברכות ספ"ב מ"ח) בטעם רשב"ג שחתן לא יקרא ק"ש בלילה הראשון – "כי כשיקרא, יביטו אליו בני אדם בעין הדור וכבוד, וכשהוא מדקדק במצוות, ואפשר שיהיה מעשהו לפנים, ולא לשם שמים", ומה שכתב שאין הלכה כך, משום שסוף סוף אין להמנע ממצוה גמורה, משום ש"אפשר" שיהיה מעשהו לפנים. ועוד, שאחרי שכבר יקראו חלק מהחתנים כבר לא שייך בזה יוהרא, וכמ"ש הב"י (או"ח סי' כד). וע"ע פני יהושע (כתובות קיא.) שכל המעלות שנאמרו על ארץ ישראל, שייכות רק במי שמתכוון לשם המצוה. ועיין בר"ן קידושין (ז: מדפי הרי"ף) על מי שלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו, לא יחזיר לבניו, ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו, והני מילי כשהורתו ולידתו שלא בקדושה. והקשה למה קשה להם אם הוא רוצה ליזוק בנכסיו, אע"פ שאינו חייב ולפיכך פירש"י ז"ל, שאין חכמים מחזיקין לו טובה, לפי שלא הצריכוהו חכמים לכך. אבל אין משמעות הלשון כן בכל מקום, אלא לומר שעושה שלא כהוגן, וכדאמרי' (ב"ק צד:) גבי גזלנין ומלוי בריבית שהחזירו, אין מקבלין מהם, וכל המקבל מהם, אין רוח חכמים נוחה הימנו, כלומר, משום דממנעי ולא עבדי תשובה. ואמרינן נמי (ב"מ מח.) הנושא ונותן בדברים לא קנה, וכל החוזר בו, אין רוח חכמים נוחה הימנו, והיינו משום דאיכא חסרון אמנה, והכא נמי ה"ק שאין רוחן של חכמים נוחה הימנו, לפי שמשוה אותו לישראל, וכדאמרינן בסנה' וכו'. עכ"ד.
וכיו"ב כתב רש"י בהושע (א, ד) על מה שיהוא הרג את אחאב על כך שעבד ע"ז בדבר ה', ואעפ"כ נענש על כך, משום שאף הוא עצמו אחר זמן עבד ע"ז, ולכן נחשב לו שהרג דם נקי. ע"ש. ובזה יובן מ"ש רש"י בסנה' צ. שמי שלא מאמין שתחיית המתים "כתובה בתורה", אפי' הוא אין לו חלק לעוה"ב. וכעי"ז כתב הרמב"ם (בספ"ח ממלכים הי"א) שכל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן וכו', והוא ש"יקבל אותן" ו"יעשה אותן", מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. והכס"מ שם כתב, שהוא מסברא דנפשיה, וי"ל שמקורו מסנה' הנ"ל, על למען ספות הרוה את הצמאה לפי' רש"י. ודו"ק. וע' חגיגה (ה:) שכל הלומד יום אחד בשנה לשמה, מעלה עליו שלמד כל השנה, כי עשה כפי יכולתו. והמליץ על זה הפלא יועץ (ערך חול המועד) כי אקח מועד – אם תלמד אז – אני מישרים אשפוט, לכל השנה, לגלגל לך שכר. ובנימוקי יוסף כתב על מי שתיקן אפילו אות אחת בספר תורה, שמעלה עליו כאילו כתבו, משום שיש למידת הרחמים ללמד זכות ולומר, כמו שתיקן זה, כך אם היה מוצא טעויות רבות היה מתקן אותם. ע"כ. (והובא בב"י יו"ד רס"י ער). וכעי"ז כ' הט"ז ביו"ד (סי' שדמ סק"א) שיש להוסיף מעט על שבחי הנפטר בכל הספד, ואין בזה שקר שכשם עשה אותם דברים מעט, כן היה ממשיך לעשות עוד. ע"כ. וע"ע תוס' שבועות (יג.) "לא קראו מקרא קודש", פירש ר"ת, שאינו שובת מחמת קדושת היום, אלא מחמת שמתעצל לעשות בו מלאכה. וזה סוד תרגום יונתן (שמות יב, יח) לאכול חמץ ישר בצאת הפסח. וכמנהג הגר"א (מעשה רב סי' קפה). ויתכן שזו היתה גם כוונת רב נחמן (בפסחים ל.), שהיה אומר לתלמידיו מיד בצאת הפסח שיקנו חמץ מן הנכרים. והיינו שאם ממשיך לאכול מצה – אין דגש על פרישתו מן החמץ.
אמר יש קונה עולמו כל הנ"ל נמסר מידיד שנתן לי להעביר לכאן (ובתחילה רצה שיהיה בעילום שם ויתייחס על שמי),
וכעת הורה לי להוסיף ולמחוק ולהשמיט מעט, ועשיתי כמצוותו... ואמר לכתוב רוח השורות האחרונות.
יש"כ לכולם. עכ"ד.
