דבר שאין מתכוון ופסיק רישא

בס"ד


מחלוקתם של רבי שמעון ורבי יהודה:

מפורסמת מחלוקתם הרחבה של רבי יהודה ורבי שמעון בדין 'דבר שאין מתכוון' כלומר פעולה אסורה שאדם עושה ללא כוונה ישירה למעשה זה, אלא שהפעולה נעשית בדרך אגב לפעולה העיקרית המותרת, ומקור מח' הוא בגמ' ביצה כ"ג ע"ב מתוספתא וז"ל הגמ' שם 'מני רבי יהודה היא, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור. דאי רבי שמעון - האמר: דבר שאין מתכוין מותר, דתניא, רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. וכן מובא בגמ' שבת כ"ט ע"ב, ובעוד מקומות בש"ס.

מקורו וסברתו של ר"ש:

והנה בעיון בדברי רבותינו הראשונים ובפוסקים, לא מוצאים טעם לדברי ר"ש, מה סברתו להתיר לכתחילה דשא"מ, אמנם באחרונים מצאנו מספר הסברים, וכנראה שהראשונים היה להם פשוט האי סברא, עד כי לא הוצרכו לפרש את דבריו.

והנה בעיון מקופיא היה מקום לומר שטעמא דר"ש הוא מכללא דהלכות שבת דבעי' 'מלאכת מחשבת' וכשאינו מתכוין אי"ז 'מחשבת' אך זה אינו שטעם זה מצאנו כבר בראשונים ששללו אותו (עי' תוס' שבת ע"ה), שהרי ר"ש סובר שדשא"מ מותר בכל התורה ולא רק בהלכות שבת, ובשאר איסורי תורה אין את ההיתר של מלאכת מחשבת. ועוד שלא מצאנו במלאכות שבת שההיתר של מלאכת מחשבת, מתיר לכתחילה לעשות המלאכה, מצאנו כן במלאכה שאצל"ג שפוטרים ואין מחייבים מכח 'מלאכת מחשבת', וכן במתעסק, אך לכתחילה מאן דכר שמיה.

ונתחיל לבאר דברי רבותינו האחרונים בטעמו של ר"ש, וראשון לכל מוצאים בפנ"י שבת מ"ב שהביא לפרש ב' טעמים בדברי ר"ש:

א'. כתב דבאמת ר"ש סבירא ליה דמיעוטא דדבר שא"מ הוא מהכלל המפורסם במלאכות שבת ד'מלאכת מחשבת' אסרה תורה, ובאין מתכוון אי"ז מלאכת מחשבת, ומשבת החמורה ילפי' לכל התורה ג"כ שאין מחייבים אלא בעשה מעשה בכוונה, אבל בדשא"מ פטור ומותר. וכן הם פשטות הדברים בריטב"א יומא ל"ד.[1]

אך לכאו' הדברים צ"ב שאם כן מדוע לא ילפי' גם היתר של משאצל"ג, שהתירו נלמד מ'מלאכת מחשבת' גם כן לכל התורה כולה. ועו"ק כמשה"ק לעיל, דבמשאצל"ג שמתירים מטעם מלאכת מחשבת אכתי איכא איסור דרבנן, ומ"ש דשא"מ דמותר לכתחילה, אמנם קו' הב' אפשר לתרץ (ושורש הדברים מבוארים בדברי הרעק"א דרו"ח מערכה י' למס' יומא) דשאני משאצל"ג דהוי מלאכה גמורה, רק כיוון שהוא אינו צריך את מטרת המלאכה אין בו איסור תורה, אך אפשר להבין מסברא דגזרו בה רבנן איסור, אך בדשא"מ לא ראו רבנן טעם לגזור.

ב'. דסבר דילפינן מכלאים דכתיב ביה לא תלבש, ולא יעלה עליך, וביבמות (ד' ע"ב) אמרו דהעלאה דומיא דלבישה, ומוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו. וברש"י שם דמוכרי כסות מוכרין כדרכן כיון שאינם מתכונים להנות, ומכאן ילפינן דדשא"מ מותר, עי"ש.

הסבר נוסף מצאנו בדברי כמה מרבותינו האחרונים ותוכן דבריהם הוא, שאין המעשה מיוחס לעושהו כשאינו מתכוון אליו, שהרי בכל דבר יש את המעשה בעצמו, ויש את השייכות של העושה למעשה, וכשאין כוונה א"א לשייך את המעשה לעושה.

ונביא דברי רבותינו האחרונים שכתבו הסבר זה:

הראשון שבהם הוא המהר"ל (בתפארת ישראל פרק מ"א) וז"ל "דבר זה מבואר לכל, כי כל פועל במקרה אינו נקרא פועל שהרי אמרו דבר שאינו מתכוין מותר בשבת וכמו שאמרו גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין, וכל זה מפני שלא יתייחס אל האדם שעשה פעל כאשר פועל במקרה".

וכ"כ בחזו"א (סי' נ' סק"א) וז"ל "העדר הכונה מבטל את המעשה ואף אם יעשה חריץ אין זו מלאכה דידיה אלא כנעשה מאליו". עכ"ל.

וכ"כ בקוב"ש ח"ב סי' כ"ג והביא הוכחה לדין זה מדברי הרא"ש בחולין (פ"ב סימן ח') לגבי סכין שנפלה מידו, "אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה הוי כמו שאם היתה מונחת על הקורה והפילתה הרוח דלא קרינן ביה וזבחת ואכלת כיון שלא נתכוין לשום דבר", ומבואר שחוסר הכוונה מיקרי כמי ששחטה הרוח וכנעשה מאליו.

וכן הביא לבאר בחי' הגרד"ל (שבת סי' ל"ג) וז"ל ענינא דאינו מתכוון [אליבא דר"ש] הוא חיסרון בכל התורה דהמעשה הנעשה בלא כוונה נחשב כבלתי מתייחס אליו וכנעשה מאליו, עכ"ל.

וביאור אחר כתב הגרש"ש בשערי יושר (ש"ג פכ"ה) ובחידושיו (כתובות סי' ו') בטעמו של ר"ש, והוא, דכל מלאכות שבת האדם עצמו הוא המגדיר את שם המלאכה, וכגון מלאכת חרישה שהתורה אסרה בשבת, אם אין עושה אותה בכוונה לחרישה אין עליה שם מלאכת חרישה, ולכן כשגורר אדם כסא מטה וספסל, ובדרך אגב נהיה חרישה בקרקע אי"ז מקרי מלאכת חורש, אלא ההגדרה של המעשה שלו היא מעביר כסא ממקום למקום.

דבר שאין מתכוון בהנאה:

לפי ביאורם של האחרונים הנ"ל בדבר שא"מ שהוא משום שהמעשה אינו מתייחס לעושהו כשאינו מתכוון, יל"ע כיצד מצאנו שאומרים ג"כ היתר של דשא"מ במילי דהנאה, כמו שמצינו בפסחים כ"ה גבי ריח של ע"ז, ועוד מקומות, והרי הנאה לאו מעשה היא שאפשר לומר שהמעשה איננו מתייחס לעושה, שהרי מכ"מ הוא נהנה אע"ג שאין מתכוון,

ובאבנ"ז (או"ח של"ג) כתב לחדש דכל איסורי הנאה שאסרה תורה, הוא דווקא בהנאה שבאה ע"י מעשה, אבל בהנאה הבאה ממילא ליכא איסור, אבל כשמכווין ליהנות אע"ג שאינו עושה מעשה בידיים ממש, מיקרי ההליכה ע"י מקום הריח של הע"ז מעשה איסור, וכ"כ לבאר בשער"י (ש"ג פכ"ה) כדברי האבנ"ז. (ולקמן יבואר מה שחידש לפי"ז בדין פס"ר בהנאה).

אמנם בחי' הגרד"ל (סי' ל"ג או' א') כתב לחדש דהנאה מיקרי מעשה ובלשונו 'והיינו מבחינת קבלת ההנאה דחשיב כמעשה וכנוטל הנאה, ועל כן כשמתכוון למידי אחרינא אף שנהנה ליכא איסורא', עכ"ל.

פסיק רישא ולא ימות:

והנה מבואר בש"ס בהרבה מקומות דמודה ר"ש בפס"ר ולא ימות דבכה"ג וודאי הוי חיוב מן התורה ואין בזה היתר דאינו מתכוון כיוון שהמעשה מוכרח.

וא"כ כעת שומה עלינו לברר לפי הסברות הנ"ל מה טעם בפסיק רישא מודה ר"ש, והנה בפשטות מצאנו ב' הסברים, הפירוש הא' מבואר ברא', שכיוון שהדבר מוכרח הוי כאילו נתכוון, וכך הוא לשון הרא"ש (שבת פט"ז סי' ח') 'דבפסיק רישא אנן סהדי דקמכוין', וכיוון שנתכוין תו מיקרי מלאכת מחשבת, וכן לפי דברי שאר האחרונים, אפשר לבאר שכייון שנתכוין המעשה מתייחס אליו.

אמנם אפשר לפרש ביאור נוסף שכיוון שהדבר מוכרח לקרות אף אם אינו מתכוון מתייחס המעשה אליו, והביאור בזה שכשי שני תוצאות אפשריות למעשה להתפתח, אזי אפשר לומר שאנו לא מייחסים את ההתפתחויות הלא רצוניות אליו מבלי כוונתו, אך כשהמעשה מוכרח אין כאן שני צדדים למטבע, ואי"ז שני אפשרויות, אלא מעשה ברור שהוא עשהו.

וכן הביא בחי' הגרד"ל (שם) ב' אופנים אלו לבאר טעמא דמודה ר"ש בפס"ר וז"ל פסיק רישה אפשר לפרש בב' דרכים וכו', יתכן לפרש כיוון דהדבר מוכרח מתייחס המעשה אליו, ויתכן להבין דחשוב כאילו מתכוון למוכרח, עכ"ל.

ולפי ביאורו של הגרש"ש בביאור ענינו של דשא"מ, יתבאר כמין חומר טעם האיסור בפס"ר, שהנה כל האמור שכשאינו מתכוון אין ע"ז שם מלאכה, זה דווקא כשהמלאכה איננה ברורה וצריך להגדיר את הנעשה, אזי בכה"ג אמרי' דכל שלא נתכוון אין שם מלאכה ע"ז, אבל כשברור מה המלאכה שנעשתה וכגון בפסיק רישא של הבהמה ולא תמות, אז אין עושה המעשה מגדיר את שם המלאכה, אלא התוצאה המוכרחת היא זו שקובעת את שם המעשה.

פסיק רישא דלא ניחא ליה:

ולכשנעמיק ונתבונן יתבארו היטב הצדדים:

הנה כתב הערוך לחדש יסוד שכל מה שאמרו אביי ורבא דמודה ר"ש בפס"ר, הוא דווקא בפס"ר דניחא ליה אבל בפס"ר דלא ניחא ליה סובר ר"ש שמותר לכתחילה, והביא כמה ראיות לדבריו, ובראשונים (תוס' כתובות ו' שבת ק"ג ועו"ר) הביאו לחלוק על דבריו, וסברי דבכי האי גוונא ליכא איסור מן התורה אך מכ"מ איכא איסורא מדרבנן, ושיטה ג' היא דעת הרא"ש (שבת פי"ד סי' ט') דחילקו בין שבת לכל התורה דבכל התורה דבכל התורה ליכא להיתר דלא ניחא ליה כלל ואיכא בזה איבור דאו' ורק בשבת יש היתר מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה.

ויל"ע בסברות דינו של הערוך דאי נימא שהטעם הוא כפי שנתבאר לעיל משום שמעשה מוכרח הרי הוא מתייחס אף ללא כוונה, מאי מועיל הא דלא ניחא ליה, והרי מכ"מ כיוון שהמעשה מוכרח צריך הוא להתייחס אחרי עושהו, וא"כ מוכרחים אנו לומר שההסבר בהיתר של פס"ר הוא מטעם אחר שנתבאר לעיל והוא, משום דאמרי' שוודאי נתכוון, וא"כ הכא כשלא ניחא ליה חזר הדבר להיות כדבר שאין מתכוון שסבר ר"ש דמותר.

אך זה עדיין צ"ב דהא לפי המבואר, כו"ע מודו שיש חילוק בפס"ר בין ניחא ליה או לא, ורק נח' הערוך ותוס' האם חוזר הדבר להיות כמותר לכתחילה או שאכתי איכא איסורא דרבנן, וא"כ מה נימא לדעת התוס', מה היא סברת ההיתר מן התורה בפס"ר דלנ"ל, וא"א לומר משום דחוזר להיות כאינו מתכוון, דא"כ צ"ל מותר לכתחילה כדבריו המקוריים של ר"ש.

ועוד יל"ע לדעת הרא"ש דסבירא להו לחלק בדעת הערוך בין שבת לכה"ת שבשבת איכא היתר דמלאכת מחשבת משא"כ בכה"ת, לכאו' צ"ל דסבירא להו בטעמא דפס"ר הוא כיוון שהמוכרח מתייחס, וכשלא ניחא ליה ג"כ מתייחס אך לא הוי מלאכת מחשבת, אך אם נימא דהטעם בפס"ר הוא דמיקרי שנתכוון, מאי מהני הא דלא ניחא ליה, למיחשביה לאינה מלאכת מחשבת. אכתי כיוון דהוי פס"ר מיקרי כנתכוון וכוונה זו גורמת למלאכה להיות כמלאכת מחשבת.

פסיק רישא בהנאה:

בסוגיא בפסחים (כ"ה) מבואר בענין הנאה הבאה לו לאדם בע"כ, ודנה שם הגמ' אליבא דר"י ור"ש מדין דשא"מ, ולכאו' צ"ע דהא הנאה הוי פס"ר, ומודה ר"ש בפסיק רישא דחייב, ובתוס' כתבו דמיירי באופן שאי"ז פס"ר, וכ"כ תוס' על מוכרי כסות שמוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו, דמיירי כשאין זה פסיק רישא.

ובר"ן (חולין ל"ב ע"א מדה"ר) כתב חידוש נפלא, וז"ל וכי תימא פסיק רישי' ולא ימות הוא, וקיי"ל מודה ר"ש בפסיק רישי', ליתא דלענין הנאה וודאי אף על גב דהוי פסיק רישי' שריא, דהא אמרינן התם (פסחים כו ע"א) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והא התם וודאי מטי' לי' הנאה, אלא כיון דלא מיכוון לה, לא חשבינן לה מידי, עכ"ל. כלומר שבהנאה אע"ג שהוי פס"ר איכא להתירא דדבר שאין מתכוון, וצ"ב הסברא מ"ש הנאה משאר איסורים דבפסיק רישא יהיה מותר, ובגרש"ש (שם) כתב לבאר דברי הר"ו עפ"י ביאורו בהיתר דשא"מ שכל שאינו מתכוון אין על המעשה שם מלאכה כלל, ובפסיק רישא אין עושה המעשה קובע את שם המעשה אלא התוצאה המוכרחת היא הקובעת, ולפי"ז כתב דבהנאה כיוון שכל האיסור הוא רק כלפי עצמו ואין זה מעשה שרואים את התוצאה המוכרחת, א"כ שוב חזר שבעל המעשה הוא קובע את שם המעשה, וכשאינו מתכוון אין ע"ז שם מלאכה.

בקו' הגרעק"א ממפיס מורסא:

בתוס' (כתובות ו', שבת ק"ג) הביאו להק' על דברי הערוך מגמ' שבת ק"ז דמבואר המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה - חייב, אם להוציא ממנה לחה - פטור. וממאי דפטור ומותר - דתנן: מחט של יד ליטול בה את הקוץ. ופירש"י שם 'פטור - ומותר, דאין כאן תיקון, ורבנן נמי לא גזור בה שבות, משום צערא', ומבואר דאי לאו היתר 'דצערא' היה אסור אע"ג דלא ניחא ליה בעשיית הפתח. ע"כ קו' התוס'.

וברעק"א (דרו"ח כאן) הק' מאי שיאטיה דמפיס מורסא להכא דהא התם מיירי שמתכוין לעשיית הפתח רק שאינו צריך לגוף הפתח אלא להוציא הליחה וא"כ זה מיקרי משאצל"ג ואין בה היתר דלא ניחא ליה, ולכאו' יש להק' עוד, דהא בגמ' ק"ז ע"ב מבואר להדיא דההיתר הוא משום משאצל"ג, וז"ל הגמ' שם המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה - חייב, אם להוציא ממנה לחה - פטור. מאן תנא? אמר רב יהודה אמר רב: רבי שמעון היא, דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה - פטור עליה. ע"כ. וא"כ מה הק' תוס' ממשאצל"ג על הערוך דמיירי לענין דשא"מ.

ואמנם על הקו' הב' אפשר לומר, כדברי התוס' כריתות כ' (הובאו דבריהם בחי' הגר"ח שבת פי"ז) דהתם הביאה הגמ' את הדין של דשא"מ, ובתוס' שם הכריחו שכוונת הגמ' לדין משאצל"ג, וא"כ הכא י"ל ג"כ דהא דאמרה הגמ' משאצל"ג הכוונה לדשא"מ, והדינים מתחלפים. או אפש"ל כדברי הגר"ח (שבת פי"ד??) שהגמ' אמרה משאצל"ג רק אליבא דרב דס"ל כר"י דדשא"מ אסור אבל לשמואל דפסק כר"ש וכדקיי"ל כוותיה דדשא"מ מותר, אפש"ל שההיתר הוא לכתחילה מדין דשא"מ.

והנה יעוי' בדברי המהרש"א על התוס' בשבת ק"ג דמשמע שהוק' לו קו' רעק"א וכתב דזה גופא קו' התוס' מ"ש פס"ר דלנ"ל ממשאצל"ג, ומ"ט בזה שרי לכתחילה ובזה אסור, אמנם זה דחוק לומר כן, דא"כ מ"ט הק' התוס' ממפיס מורסא הו"ל להק' מהדין המקורי של משאצל"ג בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה, ויל"ע בדברי המהרש"א שם אם לזה כוונתו.

ובחי' הגרד"ל (סי' ל"ג או' א') כתב לתרץ על קו' של הגרעק"א, עפ"י דברי הראבי"ה, וז"ל ראבי"ה (שבת ח"א סימן קצ"ד) ואף על גב דלגבי המפיס מורסא בשבת פירש רבינו שלמה [לפנינו ברש"י ליתא] אם להוציא ממנה לחה פטור שיוציא הלחה בלא פתח, לא יתכן כן, דהא בפ' שמנה שרצים מוקמי לה כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרו לה רבנן, אם כן ברור (ש)עשיית הפתח, אך לא מחמת שצריך להפתח, אלא שצריך להוציא הלחה. עכ"ל. ומשמע שאף הראבי"ה מסכים ששייך הוצאת ליחה בנקב שאין עליו שם פתח, רק פליג עליה דמסוגיית הגמ' מוכח לה דמיקרי פס"ר, וא"כ אפש"ל שהוא לא נתכוון לעשות נקב שיש עליו שם פתח, ואז גם אם נוצר כזה פתח הוי כדבר שאין מתכוון.

והנה קו' הגרעק"א יסודה כבר מבוארת בריטב"א שבת קל"ג גבי קוצץ בהרת בשעת מילה וז"ל הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא ודבר שאין מתכוין מותר. וק"ל דהא לא איקרי דבר שאין מתכוין אלא אדרבה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, דדבר שאין מתכוין הוא כגון גורר אדם מטה וספסל דאיכא תרתי גרירה וחריץ ואפשר לגרירה בלא חריץ, ומלאכה שאינה צריכה לגופה הוא דליכא אלא חדא כי הכא [דעביד] קציצה אלא שאינו מתכוין לאיסור וכו', ואחרים תירצו דהכא נמי איכא תרתי דומיא דגורר אדם מטה, שלא אסרה תורה לקוץ הבהרת אלא לקוץ בכוונה לטהר את הבהרת בקציצתו, וכיון דאיכא תרתי כוונות [כונת] קציצה בעלמא וכוונתה לטהר קרי ליה דבר שאינו מתכוין, ואף על גב דהוי פסיק רישא ולא ימות דאי אפשר לקוץ בלא טהרה מ"מ תרתי כוונות [נינהו]. עכ"ל. כלו' כוונת תירוצו שכיוון שהתורה לא אסרה את עצם הקציצה אלא את טהרת הנגע א"כ זה מיקרי אינו מתכוון כלפי איסור הטהרה.

ועפי"ז כתב בקה"י (כתובות סי' ה') לתרץ קו' הגרעק"א, שהתורה לא אסרה בשבת עשיית נקב, אלא בניית פתח והוא לא נתכוון אלא לנֶקֶב, וא"כ כלפי איסור הבניה מיקרי אינו מתכוון כשהוא מפיס מורסא, ודברי הקה"י מדויקים היטיב בדברי התוס' שבת ק"ג וז"ל דאינו מתכוון לבנות הפתח אלא לנקיבה בעלמא".

---

[1] אמנם הגר"א וייס כתב לפרש דברי הריטב"א באופן אחר וז"ל ולאחר כל הנ"ל נראה פשוט בכונת הריטב"א, היפוך דברי הפנ"י, דהלא הריטב"א בא לדחות את דברי הראשונים דר' יהודה ס"ל דדשא"מ בשבת אינו אסור אלא מדרבנן משום דלא הוי מלאכת מחשבת ורק בשאר איסורי תורה ס"ל דאסור מה"ת, ותמה הריטב"א דאת"ל דיש מקום לחלק בין שבת לשאר עבירות שבתורה מנין לנו דר' שמעון ס"ל בשאר איסורי תורה דשא"מ מותר והלא שמא אין ר"ש מתיר דשא"מ אלא בשבת משום דלא הוי מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורי תורה אסור, דהלא לא מצינו שר"ש התיר להדיא דשא"מ אלא בשבת בלבד לגבי גרירת כסא מטה וספסל. וע"כ דשבת הוי בנין אב לכל איסורי תורה וכולן נלמדו ממה דאמר ר' שמעון בשבת, משום דגם מה שהתיר ר"ש בשבת דשא"מ לא משום מלאכת מחשבת הוא אלא משום סברא אחרת ואין בין שבת לשאר דיני תורה. עכ"ד.