הלימוד מ'ויהי אור' לתכלית לימוד ה'תלמוד'

פתח דבריך יאיר. תחילת דבריך האירו את לב ישראל שאתה המבין פתאים באמרך (שמות כ) אנכי אשר הוצאתיך, הודעתם בטובה שעשית להם שקניתם מבית עבדים לדעת כי אדון אתה להם ויקבלו אלהותיך עליהם לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' ואח''כ גזרת גזרותיך, ד''א פתח דבריך יאיר תחילת דבריך במעשה בראשית יהי אור:
מבין פתיים. משם יבינו הכל ויפתחו (להתחיל ולפתוח) בדברי תורה, תנחומא:

יל"ע בפ"ב ברש"י, דמה כוח דתחילת מעשה בראשית בהדבלה בין אור לחושך 'אור' שאפי' הפתיים יפתחו בדברי תורה .
והיה מקום לפרש עפ"י הנאמר במשלי 'כי תורה אור ומצווה נר', ובבריאת העולם החלה בבריאת התורה.
אבל חוץ מזה שהוא להוציא מידי פשטות, יש להבין הכיצד יבינו הכל אפי' הפתיים לפתוח בדברי תורה.
וכן צ"ת לשון רש"י, שכ' שמשם יבינו הכל 'להתחיל ולפתוח' בדברי תורה, ובפשטות היה צ"ל שמשם יבינו שמוטל, שכדאי, ששוה, וכדו', ללמוד תורה, ולא לשון 'להתחיל ולפתוח'.
אי' במ"ר [בראשית פרשה ג] "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (תהלים קיט, קל): פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין וגו', רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הָאוֹרָה נִבְרֵאת תְּחִלָּה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת פָּלָטִין, וְהָיָה אוֹתוֹ מָקוֹם אָפֵל, מֶה עָשָׂה, הִדְלִיק נֵרוֹת וּפַנָּסִין לֵידַע הֵיאַךְ הוּא קוֹבֵעַ תִּימִלְיוֹסִים, כָּךְ הָאוֹרָה נִבְרֵאת תְּחִלָּה, וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר הָעוֹלָם נִבְרָא תְּחִלָּה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין וְעִטְּרָהּ בְּנֵרוֹת וּפַנָּסִין".
והמכוון, שכוונת רש"י בפרושו הב' לשיט' ר"י דס"ל שראשית פתח ב'יהי אור' משא"כ ר"נ דפליג וס"ל שפתח בעולם - שמים וארץ, ומפתיחה זו הסיק שאף הפתיים 'יבינו הכל ויפתחו (להתחיל ולפתוח) בדברי תורה'.
אמנם היה מקום לדון שבמשלו של ר"ע מונח יסוד שישליך למבין פתיים, שהרי מהמשל מוכח שאין פה דבר סתמי סדר הבריאה שהתחיל ב'ויהי אור', והן הן דברי רש"י הנ"ל בפרושו הב', אלא שצריך לבאר מהו הדבר אשר מונח בדברי ר"י, דאמנם חזינן שהמשיל זאת ר"י למלך שבקש לבנות פלטרין, אבל לכאו' צריך להוציא המשל מפשוטו, שהרי לכאו' ודאי לא שייך לומר שר"י ור"נ ס"ל שהקב"ה ברא העולם והיה צריך לבנות בצורה מושכלת באופן תבניתי שלב שלב, עד בכדי שס' ר"י שנצרך בתחילה לאור לראות מקום קביעת התימליוסים.
ובאמת, יעוי' במפרשים התם, ויש באמת שהוציא מידי פשוט.
אבל ביפה תואר עמד על הדימוי למשל של ר"י ור"נ, ולא דימה זאת לדרך סוד כל שהיא , שכ' "לֹא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָרִיךְ לָזֶה חַס וְחָלִילָה, וְגַם הָאוֹרָה לֹא נִבְרֵאת רַק לְצָרְכֵי הָעוֹלָם. אֲבָל כֵּיוָן שֶׁבְּחֶפְצוֹ הָיָה לִבְרוֹא אֶת הָאוֹרָה לָעוֹלָם, אָמְרִינַן מִסְּתָמָא נָהַג כְּמִנְהַג הַבּוֹנִים" עכ"ל.
אלא שמ"מ צ"ת, דאף אם המשל במקומו עומד ודומה לנמשל, מ"מ צ"ע הכיצד זה משליך ש'משם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה'.
ובכדי ביאור הפתיחה בדברי תורה, בעינן לבאר מהות ותכלית ת"ת, ובעיקר שמצוות ת"ת מעסיקה אותנו יומם ולילה, ולמעשה היא האידיאל הגדול העומד לפנינו בכל עת.
ולאחר שנשכיל ונבין עיקר המצוה מוטל עלינו להבין עיקר עיסוקינו דווקא ב'תלמוד', וכדנפסק ברמב"ם בהל' ת"ת [פ"א הל' טו] "וייפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו ויישוב דעת" שלכך לכאו' מכוון בדברי התוס'. ומדוע יש ענין בהבנתה, מדוע מתלמדנים בה, מדוע פשוט לא גורסים כאמירת תהילים אם כל סיבת עיסוקינו בה מחמת המצוה של על עצם העיסוק בה? או לכל הפחות כליקוט ידיעות? הרי נפסק בשילהי הריות דסיני עדיף? מהו הענין ביכולת לדמות מילתא למילתא? האם התכלית היא לדעת הלכות?
היה מקום לומר באופן קיצוני ופשטני הבורח מן כל הבעיות, שאין ענין מהותי בלימוד עצמו, אלא במסתעף - ה'שקיעות בלימוד', שהוא האמצעי לניצוח היצר והתמודדות עם ניסיונתיו, ועצם עיסוקינו בו יומם ולילה ופיתוח כל עולם הישבות ועולם התורה בכלל הוא כ'תיבת נוח' עבורינו, ובבחינת אל תביאני לידי נסיון, ולפי"ז מבואר שפיר העיסוק היתר על המידה ב'תלמוד' ואפי' לא משלשים כדברי רב ספרא [קידושין ל ע"א] "אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא, מאי דכתיב: ושננתם לבניך אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד", שהתלמוד הוא הדבר היחיד שאפשר באמת להגות בו יומם ולילה, שאין גבול לרמות העומק והידיעת שבו. וכמספור על העלטר מסלבודקא ר' נתן צבי פינקל שפטר את ר' חיים שמולביץ מללמוד מוסר, מחמת השיקעות והשטייגען, ולפי"ז אף מי שגורם לו ל'שקיעות' גריסת גמרות, תהילים, נביא, וחומש – אז אדרבא, ומה שמ"מ לא נוהגים כך בתור הנהגה כללית, היא שאין זה יכול להחזיק מעמד בדר"כ, וכמו שכל בן אדם יעדיף עבודה עם משמעות עם פחות שכר מעבודה עם משמעות עם קבלת שכר טפי .
אלא דיעוי' ברמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד הל' יג שכ' בזה"ל "ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ"כ ראויין הן להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא לישוב העוה"ז כדי לנחול חיי העוה"ב" וכו'.
אכן המהלך היותר רווח הוא כדכ' ברמב"ם על התלמוד 'שהן מיישבין דעתו של אדם תחילה', - ושיש ענין מהותי בגוף ההתפלפלות והלימוד שב'תלמוד', והוא פועל בנו, בשיכלנו , ובצלמינו, וכמאמר דוד בתהילים [פרק יט ח] 'תּ֮וֹרַ֤ת יְקֹוָ֣ק תְּ֭מִימָה' וכו' 'מַחְכִּ֥ימַת פֶּֽתִי'.
אלא שאף לדרך זו מכבר יל"ע מהו בכלל הענין ביישוב דעתו של אדם.
ואין לומר שמעלת יישוב דעתו של האדם תחילה הוא בכדי שיוכל לדמות מילתא למילתא ולהוציא הלכה למעישה, ולקיים מאמרם 'גדול ת"ת שמביא לידי מעשה', וכנראה מהגמ' בגיטין (ו ע"ב) "אטו כל דלא ידע הא דרבי יצחק לאו גברא רבה הוא בשלמא מילתא דתליא בסברא לחיי, הא גמרא היא, וגמרא לא שמיע ליה", וברש"י [ד"ה בשלמא מילתא דתליא בסברא] כ' "אי לא הוה סבר לה מדעתו". ומבואר לכאו' דגברא רבה, הוא אדם שיש לו כבר השכל המזוקק של התורה, שע"י הוא יכול לדעת כל דין ודין התלוי בסברא (ור' אלה ברוך פינקל, כ' התם דנפק"מ לענין גיטין וקידושין, דהביא רש"י [דף ה ע"ב] שמכיון שכעת אין מצוי אלו שיודעין בטיב גיטין וקידושין בעינן לגברא רבה, וא"כ הדבר מחייב גברא שהשכיל בשכלו חכמת התורה ובעל סברא).
דיעוי' בהקדמה למשנה תורה שכ' הרמב"ם שקרא לחיבורו 'משנה תורה' מחמת שאדם קורא בו ויודע כל התורה ואין נצרך לגמרא ומשנה, ואילו כל מהות יישוב הדעת והפלפול הוא רק לידע ההלכות, מדוע למעישה לא פסק ברמב"ם ללמוד ספרו, אלא ביאר שישנה מעלה בלימוד התורה.
ואפשר לכאורה לבאר הענין עפ"י המתבאר ברמב"ן היסודי בפרש' כי תצא [דברים כב ו], ומכיון שארוכים דבריו נביא לשון היפה תואר שתימצת דבריו (ועי' בארוכה בהע' ) "שעם היות בהן טעמים גדולים (הולך על המצוות) ותועלות נפלאות, הן כל אלה בבחינת האנשים, לא לגבי השי"ת שהוא שלם בעצמו, ואם צדקת מה תתן לו [איוב לה, ז], אבל הן לצרף בהן את ישראל להיותם ככסף צרוף ומזוקק על ידן, שיתישרו מדותיהם ותכונותיהם. וזה מחסדו יתברך לחפצו להשלים אותם ולהרבות שכרן, וכדפירש הרמב"ן בפ' כי תצא [שם]".
וא"כ לכאו' מובן דברי הרמב"ם שלא ניתנו שירבה בתלמוד משום שהן מיישבין דעתו של אדם, שהרי יש ענין מהותי ותכליתי בזיקוק הבריות, ולפיכך אף מבואר בשבת [לא ע"א] ששואלין רק אם פלפל בחכמה ולא אם למד הרבה.
וביאור הענין בזיקוק הבריות לכאו' נראה שהוא משורש הנהגת העולם בעולמו, שידמו לו ולטובו, והוא המצוה מיוחדת ד"והלכת בדרכיו" [דברים כח ט] שענינה להידמות בדרכי השם יתברך הטובים והישרים, וראה הרחבת המצווה להידמות לקב"ה וללכת בדרכיו בחינוך מצוה תריא שכ' בזה"ל "שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך היושר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד והרחמים, כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך השם וזה חפצו מבריותיו למען יזכו לטובו כי חפץ חסד הוא, ועל זה נאמר [דברים כ"ח, ט'], והלכת בדרכיו. ונכפלה המצוה עוד במקום אחר שנאמר ללכת בכל דרכי".
ויעוי' בחינוך הנ"ל ששינה באופן ספציפי במצוה זו משאר מצוות לגבי שורשה, שבכל המצוות כ' החינוך שורש המצווה, מיוחדתה, וטעמה, אבל גבי מצוה זו שהינה להידמות לבוראינו יוצרינו, כ' בזה"ל "שורש מצוה זו ידוע, כי היא ושרשו דבר אחד", והוא הוא הנת', שהמצווה להידמות לקב"ה היא שורש כל המצוות, ולכאו' כל מהותתינו בעולמינו – להידמות לו, וללכת בדרכיו.
וכמו כן דבר זה מוכח מלאו "דבכל חוקתיהם לא תלכו" "ושמרתם ועשיתם כי היא בינתכם וחכמתכם מכל העמים", שהמשתמע ממנו שבא להפקיע מהנהגות חסרות רציונל ושכל (עי' הע' ), שבלאו זה הוברר לנו שהעומד מאחורי תרי"ג המצוות הוא הערך העליון שמהותינו ומיחודתינו בעולם בשונה משאר הנבראים הוא שאנו בני אנוש אשר השכל אמור לנהלם - אנשים רצוניליסטים, וא"כ חלק מן התכלית בענין זה הוא כבנים של מלך להידמות לו ולהיות אנשים שכליים, שרק השכל מנוטם, והוא נעשה רק ע"י חוקי התורה, והעיסוק בהבנתה שהופך אותנו לאנשים שכליים – רצונייליסטים, וכהנהגת וכמידת הקב"ה.
אמנם אין לטעות בכוונת הרמב"ן שכל אדם מזוקק ומושלם במידותיו יקבל שכר, ויטיב עמו הקב"ה כחלק מן 'מידת הטוב להיטיב' , שאין מידת הטוב להיטיב עם ה'טובים', אלא מידת הטוב להיטיב עם עושי מצותיו, אלא שנבחרו תרי"ג המצוות, לא בכדי, וכולן הן במהותן מביאים לדמיון לקב"ה, שהוא השלמות האמיתית, אבל אין ענין להיות שלם, וישר ודומה לדרכיו אם לא במצותיו.
וע"כ ת"ת שכל מהותו ותכליתו ושורשו הוא השגת דרכי השם, וזקוק מוחלט, אזי להביא לידי שלמות באופן המזוקק ביותר הקב"ה מיטיב עם השומעים בקולו ובמצותיו, אלא שתרי"ג המצוות אינם חסרי טעם, אלא נבחרו בקפידה כדברים המביאים לשלמות האדם.
ולפי כל הנאמר את"ש טובא, שאף הפתיים ע"י שיתבוננו בהנהגת הקב"ה שפתח ב'ויהי אור', וישכילו שכך היא ההנהגה הנכונה, שבראשית שפונים לעשיה מבארים המצב, והמטרה, והתכלית, ורק כך אפשר לפעול בצורה המיטבית ביותר, אז כך גם יש לפתוח בת"ת שהוא הדרך להבין דרכי השם, ושכלו ויושרו, שלפיהם נבחרו כל תרי"ג המצוות.